כרמי אור מירושלים הייתה נשואה לבעז, ויש להם שני ילדים משותפים: עידו בן שש וחצי ונטע בן ארבע וחצי. את ההקפצה הראשונה של אבי ילדיה עם מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, היא זוכרת היטב. מאז, בעז הספיק להשלים כ-450 ימים במילואים, והמשמרות המשותפות על הילדים אינן: "כשהם תוהים איפה אבא, אני מראה להם על המפה. המשמרות עליהם הפכו מ-50:50, ל-100:0".
גם את הפגיעה הכלכלית, היא מספרת, היא הרגישה היטב: "מיד היה חסר כסף. העסק שלי היה מושבת, כל התגמולים של המילואים נכנסו לחשבון הבנק שלו, כשהוא עוד היה לגמרי מנותק קשר. לא היה לי אף אחד לפנות אליו, הבנתי שאני לבד בסיפור הזה".
עם התובנה הזו, יצאה כרמי למאבק יחד עם עו"ד שבות רענן, מובילת ארגון "המילואימניקים", לטיפול בסוגיית משפחות המילואים כשההורים גרושים. "באכ"א גוררים רגליים", קבעה אור. "כבר לפני שנה וחצי הגענו לוועדות בכנסת, למשרד רה"מ, לשר האוצר ולרשויות – כל מי שאפשר כדי להנכיח את האוכלוסייה הזו. יש פה ילדים שאבא חסר להם ומישהי שדואגת לאבא של הילדים – אבל הם לא נשואים".
עד כה, היא מונה את ההישגים עבור נשים לשעבר של משרתי מילואים בהווה: פיצוי אובדן הכנסה עד 10,000 שקל בחודש לעצמאיות ולשכירות; מענק חד-פעמי של 4,500 שקל למי שאינה עובדת; מענק לידה בגובה 10,700 שקל; מענק משפחה חד-פעמי בגובה 3,000 שקל; תשלום הפיצויים ישירות לחשבון הבנק של הגרושה דרך משרד הביטחון; פיצוי על "חלף משמורת" בסך של עד 1,600 שקל לחודש (200 שקל ליום) והחזרי בייביסיטר עד 1,000 שקל לחודש ברטרו מתחילת המלחמה.
כעת, התביעה שניסחו ותוגש השבוע לבג"ץ עוסקת בהצמדה של התנאים שלהן זכאיות משפחות המילואימניקים, עבור המשפחות שאינן מקיימות משק בית משותף: "במטרה להכיר במעמד האם והילדים, לוותר על הצורך לתקף כל סעיף וסעיף וליישם בשטח את כל מה שנקבע", הסבירה.
באותה נשימה, מונה כרמי את כל הדברים שהן עוד נאבקות עליהם: מקדמות ישות עצמאית להזדהות מול קרן הסיוע; שעות היעדרות בחוק עבודת נשים; הנפקת אישור מילואים (3010) במטרה לקבל הטבות מול המעסיקים ויוזמות עירוניות; הוקרות, עיבודים וטיפול רגשי; מענה אישי מותאם אוכלוסייה בקרן הסיוע; הסברה ציבורית שילדי מילואים ואמהותיהם זכאיות לפיצוי גם כשאינן מקיימות משק בית אחד עם המילואימניק, כי הם גרושים: "בשל הנשיאה בנטל הכבד של מאות ימי מילואים ואחריות בלעדית ששוחקת את הנפש, הקריירה וחשבון הבנק", סיכמה.
הבג"ץ שיוגש נכתב ע"י שדולת הנשים ופורום נשות המילואימניקים בשיתוף הקליניקה החברתית באונו. הזכויות שהושגו עד כה, בהובלתה של ח"כ פנינה תמנו, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, התקבלו בזכות עבודה ממושכת מול משרד הביטחון, צה"ל ומשרד האוצר.
"חזר כועס מהמילואים"
יוליה (שם בדוי), מורה במקצועה ובעלה לשעבר, הייטקיסט, היו נשואים למעלה מ-20 שנה, הם חיים במרכז הארץ ולהם ארבעה ילדים. מפרוץ מלחמת חרבות ברזל, חייהם השתנו כשהוא גויס לכ-400 ימי מילואים כלוחם, והזוגיות ביניהם נגמרה. "כשהוא חזר מהסבב הראשון במילואים, חצי שנה אחרי 7 באוקטובר, משהו השתנה. הוא נהיה מאוד סגור, מרוחק, מנותק. הנחתי שהוא צריך זמן לעכל את מה שעבר, את הזוועות שראה", סיפרה.
חודש לאחר מכן הוא כבר יצא לסבב מילואים נוסף. "אז הוא כבר חזר כועס. אחרי שהיה מחזק אותי בתחילת המלחמה, אומר לי שאני האלופה האמיתית – פתאום קיבלתי ממנו יחס קר. עד שאמר לי יום אחד – ‘אני עוזב אותך’, והוא יצא מהבית", שיתפה והבהירה כי שירות המילואים שלו מהווה את עילת הפרידה. "חזר בן אדם אחר לגמרי".
עוד לפני הפרידה, יוליה נזכרת ביחס הלקוי שקיבלה כאשת מילואימניק. "לא קיבלתי שום עזרה מהממשלה, מעבר לזה – בתור מורה, קיצצו לי בשכר כדי 'לשלם על המלחמה'", תיארה. "הקרבנו כל כך הרבה עבור המלחמה הזו – בעלי לשעבר עוד נלחם, הילדים שלי משלמים מחירים, החיים שלנו כמשפחה השתנו מקצה לקצה – ולי בוחרים לקצץ בשכר? למה אני צריכה לשלם כפליים?!"
על הליך הגירושים שעוד מתנהל סיפרה כי הוא "לוקח הרבה זמן, כבר כמעט שנה, כי הוא בקושי כאן", והוסיפה בכנות: "אני מרגישה מאוד בודדה. חוששת עכשיו, אפילו יותר מלפני כן, שעם שינוי הסטטוס שלנו לגרושים המצב יחמיר. שאת המעט שמגיע לנו בתור משפחה של משרת מילואים, לא אקבל יותר וזאת אף שגם עכשיו בכל יום שהוא במילואים – אני היחידה שנושאת בעול, ואין אף אחד שתומך אותי".
"נשארתי לבד"
"אני שקופה בין שקופות", משתפת רונה רחל שלום מצור יצחק, "השקופות הן משפחות משרתי המילואים שבבית, ואנחנו ביניהן – הגרושות והפרודות", הוסיפה כאשתו לשעבר של נתן ואם ילדיהם המשותפים: טליה אור בת שלוש וחצי ואלארי גלעד בן שנתיים וחצי.
אחרי שש שנות נישואים, החליטו השניים להתגרש בהליך שמתקיים במקביל לסבבי המילואים של נתן. "כשפרצה המלחמה, הבן הקטן שלנו היה רק בן תשעה חודשים", סיפרה, "התמודדתי עם דיכאון קשה אחרי הלידה שלו, שעוד סחבתי מההיריון הראשון. הגעי לאשפוז בתל השומר, נזקקתי לעזרה. העומס הנפשי סביב המלחמה גרם לרגרסיה נוראה אחרי הליך שיקום ממושך. זה היה מפח נפח, נשארתי לבד".
בתור עצמאית ואם ילדי משרת מילואים שנלחם ברצף מאז 7 באוקטובר, רונה לא הצליחה לחזור לעבוד. "הפגיעה הכלכלית המהותית היא העובדה שאנחנו לא זכאיות לשום דבר שהשיגו עבור משפחות משרתי המילואים", הסבירה שלום. אחת הדוגמאות שמנתה הייתה העובדה שכספי הפיצויים והתמלוגים נכנסים ישירות לחשבון הבנק של משרת המילואים, ללא החרגה במקרה של הורים גרושים. "נאבקתי על זה בכנסת, והמקרה שלי היה הראשון שבו הכסף נכנס לחשבון של אם הילדים", סיפרה.
רונה משתפת על האתגר המורכב כאישה לשעבר של משרת מילואים: "אין לי שום אפשרות לדעת מתי הוא במילואים באמת ומתי הוא בוחר שלא לקיים את ההסכם הגירושים שלנו, בתואנה שהוא במילואים". ומוסיפה כי הביקורת שלה מופנית לדרג המדיני, שאחראי על גיוס אב ילדיה פעם אחר פעם: "אליו אין לי אף טענה, הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות ומשלם בעצמו מחירים נפשיים, חווה דברים ומתמודד עם אובדן של חברים. הטענות שלי הן כלפי הנשים שמייצגות אותי בכנסת – איפה אתן? אלו שאני עצמי בחרתי בהן והצבעתי עבורן. אני בלי עורף, אין מי שיחזיק אותנו כלכלית, איפה כל מה שמגיע לי? למה המוסר הכפול הזה בין משפחות המילואימניקים ואלינו?” תהתה. "אני קורסת, מרגישה שאין שום מדינה מאחוריי. אני חייבת יציבות, זה מה שאני והילדים זקוקים לו כמשפחה", סיכמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.07.25
