"אנחנו חוגגים מאה, לא לי, לחברה", צוחק גיורא אקרשטיין בתחילת הריאיון. "גם אני בדרך לגיל מאה, בחודש הבא אהיה בן 87", הוא מזדקף בכיסאו בחדר הישיבות בהרצליה, ומאחוריו שתי תמונות — האחת בשחור-לבן של כיכר מלכי ישראל משנת 1963, עם קו רקיע צנוע ועצים צעירים, והשנייה בצבע, משנת 2020 של אותה הכיכר, שבשלב זה כבר נקראה כמובן כיכר רבין, בניינים עוטפים את כל צידיה. בשתי התמונות נראות מרצפות אקרשטיין מלבניות מכסות את הרחבות מקצה עד קצה, ויושב הראש הנמרץ של קבוצת אקרשטיין אומר שהוא מחכה כבר שישלימו את בניית קו הרכבת הקלה הסמוך, יפתחו שוב את הכיכר ויחזירו את אותן המרצפות בדיוק.
"גם רחבת המסדרים בהר הרצל מרוצפת באקרשטיין, ולכן בכל יום עצמאות אנחנו מככבים בטלוויזיה, מתחת לרגליים של המסדר של צה"ל", הוא מוסיף בגאווה. "ריצפנו גם את המדרחוב הראשון של תל אביב, ואני זוכר את התנגדות בעלי החנויות בנחלת בנימין כשהרחוב הפך למדרחוב", הוא נזכר. לימים ההם וגם לתחילת ימיה של העיר, עוד נחזור.
קבוצת אקרשטיין היא חברה משפחתית, מחלוצות התעשייה המקומית, שהוקמה ב-1925. אין ישראלי שלא מכיר את המושג "מרצפות אקרשטיין". במשך עשרות שנים התחרו ביניהם ראשי הערים בישראל מי ירצף יותר מדרכות ב"אבנים המשתלבות" של אקרשטיין. סוג של סמל סטטוס.
כשהיית בחור צעיר במפעל של אבא, דמיינת שתבנו את הארץ?
"גם עכשיו אני צעיר ובונה את הארץ, אני בן 87 ורק חושב הלאה. כנראה שנולדתי עם תכונות שגורמות לי להסתכל קדימה", הוא אומר, וסמנכ"לית השיווק של החברה, שני סופר, שיושבת לצידנו מדגישה: "שלא תחשבי שגיורא פה בגלל הריאיון. הוא כל יום פה. והוא כל הזמן שולח לי השראות שהוא מוצא בפינטרסט, וובינרים מהעולם שקשורים לבנייה מתועשת, לחדשנות של טכנולוגיה בבטון..."
גיורא: "כן, אני נכנס ומסמן דברים מעניינים, לומד מה קורה מסביב ומעביר פה לגורמים השונים. חשוב לי שנהיה הכי קדימה, אני מאוד תחרותי ונלחם חזק במתחרים שלנו. עובד על פיתוח עסקי, חדשנות, צמיחה, חושב מה עוד לא עשינו, איפה אנחנו עוד לא נמצאים. כנראה נולדתי עם תכונות של יזמות וחדשנות ועד היום אני קם בבוקר כאילו שאין לי מה לאכול. כאילו שצריך להביא אוכל הביתה. מה שמניע אותי זו התחרות, ולא הרווחיות".
בדרך של אבא: "נקראתי לדגל מהר מהצפוי"
ואפשר להאמין לו. מגיל 21 הוא מחובר בבטון לחברה המשפחתית, שלפני כארבע שנים הפכה לחברה ציבורית שנסחרת בבורסה במדד תל אביב 125 לפי שווי של 2.7 מיליארד שקל אחרי שזינקה ביותר מ-100% מאז ההנפקה. אקרשטיין היא החברה המובילה בישראל כיום בתחום הייצור, התשתיות, הבנייה והפיתוח. מה שהחל לפני 100 שנה כבית חרושת לרעפים שהקים אביו, צבי, הפך לאורך השנים לקונצרן שפועל בשתי יבשות ומפעליו משתרעים על פני מאות דונמים בישראל ובארצות-הברית. הקבוצה פועלת במקביל בתחום הנדל"ן למשרדים, מסחר ותעשייה, מפעילה שלושה אתרי ייצור בירוחם, ראש פינה (צח"ר) ואשדוד, שמשתרעים על שטח כולל של 370 דונם, ומעסיקה כ-600 עובדים. בין מוצריה, מיגוניות, ממ"דים ניידים, יחידות דיור בטכנולוגיות בינה מתועשות, צינורות בטון, אבני ריצוף ואבני שפה, חיפויים וחזיתות מבנים ואפילו ריהוט רחוב וגן ופריטי עיצוב שעשויים מבטון.
למפעל המשפחתי נכנס גיורא מוקדם משתיכנן. זה היה בשנת 1959, הוא היה משוחרר טרי מצה"ל שחלם על הטיול שאחרי הצבא, אבל אבא שלו, צבי, לקה בהתקף לב ואושפז לתקופה ארוכה. "הייתי בחופשת שחרור ונקראתי לדגל. תמיד ידעתי שאגיע לעבודה בחברה של אבא, אבל לא שיערתי שכל כך מהר. רציתי לנסוע, רציתי הרבה דברים, אבל מיד נרתמתי לעבודה. עבדתי עם אבא שלי ביחד כמעט 15 שנה עד שהוא נפטר ב-1974. לאבא היה אופי יזמי וחלוצי, ובעצם אני הצטרפתי לדבר שכבר עבד והיה קיים. אבא התחיל כעולה חדש שהגיע לכאן בשנות ה-20 של המאה הקודמת עם חברים מתנועת החלוץ, היה פועל בפרדסים בפתח-תקווה, משם הלך לעבוד בבית חרושת שייצר מרצפות ביתיות, והחליט לעזוב את עבודתו כשכיר ולהקים בית חרושת לרעפי בטון".
הרבה אומץ וחזון.
"כן, הרבה מאוד. ברור. אחרת לא היינו אקרשטיין".
מה עוד לקחת ממנו?
"את היופי", אקרשטיין צוחק ומתכוון לכל מילה. על קיר התמונות המשפחתיות שילווה אותי אליו בסוף הריאיון, רואים את הדמיון בין האב לבנו, שעובר גם הלאה, בגנים.
את היופי רואים, ומה שלא רואים?
"כנראה שהתכונות של היזמות והרצון לפתח את העסק באו ממנו, כי אני מרגיש שיש לי את זה ודוחף כל הזמן קדימה את מה שאבא התחיל. כשעלה לארץ, הוא השאיר מאחור בפולין אמא, אבא, שתי אחיות ואח, שלימים נספו בשואה. כשהגיע לארץ, התחיל מיד לעבוד בפרדסי מלאבס, משם עבר לבית החרושת 'מרצפייה' שייצר מרצפות מוזאיקה לבתים, וכעבור זמן קצר החליט להפוך לעצמאי והקים בצפון תל אביב, היכן שהיה כפר סומייל, בית חרושת לרעפים. במבנה שבו שכן בית החרושת עומד היום הסופרמרקט בפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן נון. בהמשך עבר אבא לייצר בבית החרושת מרצפות מדרכה ואבני שפה, עד שחברת נווה, שהקימה הרבה שכונות בתל אביב, הציעה לו לפנות את המבנה בצפון העיר בתמורה לשטח של 8 דונם באזור התעשייה ג'ליל שבהרצליה".
מה אתה זוכר מילדותך בתל אביב?
"בהתחלה גרנו בתל אביב ברחוב יוסף הנשיא מספר 4, ואני הייתי תלמיד בבית הספר בלפור, ממש ממול", הוא מפליג בזיכרונותיו. "השכונה שלנו הייתה מאוד פעילה, היינו שובבים גדולים, ניהלנו מלחמות שכונות נגד שכונת ברנר במיוחד, ואפילו יום אחד לפני ל"ג בעומר באנו עם לפידים והדלקנו להם את המדורה שהם הכינו. הדירה שלנו הייתה בת שניים וחצי חדרים, אחותי נילי שצעירה ממני בשש שנים, ואני, גרנו באותו החדר. לימים, אבא שלי החליט לבנות בית וקנה מגרש בצפון תל אביב, ברחוב ברנשטיין, בין בן יהודה לים. זה גם היה קרוב יותר למפעל. הוא בנה בית דו-קומתי כשבקומה הראשונה היו המשרדים של החברה, ובשנייה גרנו. שוב, אחותי ואני בחדר אחד, בעצם עד החתונה שלי, אז ככה היה מקובל. היום, בגיל עשר עוזבים את הבית".
וביקרתם במפעל כשהייתם ילדים?
"בטח. היינו באים בשבתות והתפקיד שלנו היה להשקות את הבטונים, כדי שהחומר לא ייסדק. היום כבר לא עושים את זה בכלל. אני בגילי המופלג עדיין קם בכל בוקר וחושב רק על חדשנות ועל מלט ובטון".
אבל פעם מהבטון הזה יצרו ערים אקלקטיות, והיום הכל נראה אותו דבר.
"אל תאשימי את הבטון, האדריכלים והמתכננים אשמים", הוא מגונן על החומר החזק שהוא כל כך אוהב.
הדור הממשיך: "חילקנו את המניות שווה בשווה"
ב-1967 נישא גיורא לשולה ונולדו להם שלושה ילדים: קרין שהיא אדריכלית בחברה, מאיה שהיא היועצת המשפטית של הקבוצה, וצביקה שכיהן בעבר כמנכ"ל והיום הוא יו"ר דירקטוריון אקרשטיין תעשיות".
ומה עם הדור הרביעי? הנכדים לא נכנסים לעסק?
"אשתי שולה ואני החלטנו שהדור הרביעי ידאג לעצמו וימצא את דרכו. ולכן בשנת 2021 הנפקנו את החברה וחילקנו את המניות שווה בשווה לכולם בעודנו בחיים, כך שכל אחד מהילדים מחזיק בחלק מהחברה, וגם אנחנו. החברה הפכה ציבורית, יש לנו דירקטוריונים והפעילות כולה מתבצעת תחת עינו הבוחנת של הציבור. מניות החברה עלו מאז ההנפקה, ונקווה שימשיכו כך".
אז בארוחות שישי מדברים על בלוקים?
"לא, בכלל לא. לא מדברים בבית על העבודה. כלומר, כמעט לא מדברים על העבודה, לפעמים קצת", הוא שולח מבט שובב. "הצלחנו עד היום שהמשפחה גם תעבוד ביחד וגם תישאר מאוחדת, יש לנו 11 נכדים ונינה אחת שנולדה לפני שלושה חודשים".
מאז ההנפקה הכפילה קבוצת אקרשטיין את שווייה. לאחר תקופה של דשדוש המנייה החלה לזנק למעלה, בעיקר בגלל הצפי שהקבוצה תהיה אחת המרוויחות מסיום המלחמה והשיקום המסיבי בצפון ובעוטף. עם פתיחת המסחר אתמול זינקה מניית הקבוצה בכ-5% על רקע הידיעות על חתימת ההסכם עם חמאס. במסגרת פרויקט תקומה, באקרשטיין מקימים את השכונה החדשה בניר עוז, ובנו את שכונות המגורים הזמניות של תושבי בארי בחצרים ותושבי כפר עזה ברוחמה.
"אנחנו בונים בשלושה יישובים ועושים את זה בשיטת הבנייה המתועשת, כלומר, מייצרים במפעלים שלנו מראש את כל המעטפת, הקירות והאלמנטים הנדרשים לבנייה, ומביאים אותם לשטח, שם אנחנו ממש מרכיבים את הבתים במקום", אומר אקרשטיין. "זה קיים בעולם, לא המצאנו כלום, רק פיתחנו את היכולות שלנו לייצר בכמויות. אנחנו נותנים פתרונות מהירים וטובים שחוסכים בכוח אדם שחסר היום מאוד, ומקצרים את כל לוחות הזמנים. היישוב הראשון שהקמנו במסגרת תקומה הוא השכונה הזמנית של תושבי בארי בקיבוץ חצרים. גם את השכונה של כפר עזה ברוחמה הקמנו בדרך הזו, ובימים אלה אנחנו מקימים את שכונת החלוץ בניר עוז".
5 צפייה בגלריה
גיורא אקרשטיין בילדותו, עם אביו צבי אקרשטיין ז"ל, בטיילת בתל אביב לפני קום המדינה
(צילום: אקרשטיין)
קרין, בתו של גיורא, אדריכלית שעובדת בחברה המשפחתית, מצטרפת לשיחה כדי לספר מה קורה בבנייה המחודשת בעוטף. "כשהקמנו ברוחמה ובחצרים מגורים זמניים עבור התושבים המפונים של בארי ושל כפר עזה, זה היה בתכנון שהותאם למכרז שהוגדר על ידי מינהלת תקומה", היא מספרת. "המינהלת העבירה לנו הגדרות מאוד מדויקות של הצרכים, גודל היחידות, גודל המגרשים וכמות חדרים. היה לנו חשוב שלמרות שמדובר בבתים בצפיפות יחסית גבוהה, נגיע לתחושה של מרחב פנימי בעזרת תכנון חכם שיצור גם את כמות החדרים שנדרשה וגם מרחב מחיה נעים. הבנייה שלנו באיכות גבוהה כך שהבתים שהקמנו בחצרים עבור בארי וברוחמה עבור כפר עזה ימשיכו כבתי קבע של תושבי הקיבוצים המארחים, ובעצם בבוא היום יירכשו על ידם ממינהלת תקומה".
ואיך זה לעבוד עם אבא?
"מעולה, כיף, זכות, יש פרטנר לספר על חלומות ולקבל עידוד על תכנון ורעיונות שאני מביאה כאדריכלית. אני מקבלת ממנו רוח גבית", היא אומרת ומיד גיורא מוסיף שילדיו צביקה ומאיה שגם עובדים בחברה, נמצאים בחו"ל ולכן לא יכולים להשתתף בריאיון.
מאוכזב מהמדינה: "לא זוכים ממנה לתמיכה"
היום החזון של צבי אקרשטיין התפתח בזכות בנו וממשיכי דרכו לשלושה אתרי ייצור בארץ, שכוללים בתוכם כמה מפעלים (ירוחם, אשדוד וחצור הגלילית), ויש גם שני מפעלים בארצות-הברית, בדרום קליפורניה ובאריזונה. שימושים במוצרי הבטון של אקרשטיין אפשר למצוא בכמה מהאתרים האיקוניים של ישראל: מעיר דוד בירושלים, דרך אצטדיון בלומפילד המחודש ביפו, כיכר הבימה ושוק בצלאל בתל אביב, עיר הבה"דים בדרום, ועד המבנים המחודשים של קיבוץ ניר עוז, נמל חיפה, השפד"ן, מגדל בלו בגלילות ומנהרות הכרמל.
מה שהתחיל כמפעל רעפים ומרצפות, הוא היום קונצרן שמייצר מוצרים מבטון גם בעזרת מדפסת תלת-ממד: "יש לנו מכונה שמדפיסה מבטון בתלת-ממד עציצים, רהיטים, אביזרים. בארה"ב כבר מדפיסים ככה שכונות שלמות", אקרשטיין מספר ומיד מראה לי בסרטון איך מכונת ענק מזרימה בטון רטוב אל תוך מה שהופך במהירות לקיר יצוק.
"ספר על המסעדה של איל שני במיאמי", מזכירה לו סופר, אקרשטיין מפעיל מיד סרט נוסף על גבי המסך הרחב שבחדר הישיבות, ואנחנו רואים את מסעדת מלכה של השף הישראלי, שהיזמים שלה חלמו על בנייתה מחומרים ישראליים. משרד האדריכלים "קימל אשכולות" העלו את רעיון המשרביות המזרח-תיכוניות וכך נוצקו ביחד מזרח ומערב, כאשר סדר גודל של 24 אלף לבני בטון מרובעות וחלולות שיוצרו במפעלים בירוחם, קריית-שמונה ואשדוד, הוטסו למיאמי בתחילת שנת 2025, ושם הורכבו זו על גבי זו, ויצרו את קירות המסעדה.
מה שאסור להם לפרסם אלה פרטים על שיתוף הפעולה שלהם עם משרד הביטחון, אבל גיורא כן מספר שהעיסוק בתחום הביטחוני מפותח מאוד: "יצרנו את כל קו מיגון הצפון, אנחנו ממשיכים לייצר מוצרי מיגון כמו למשל מגדלי שמירה, מיגוניות בכל הגדלים, ממ"דים ופרויקטים לפי דרישה לשוק הפרטי והביטחוני. מערכת הביטחון פונה אלינו עם הצרכים שהיא מזהה ואנחנו נותנים את הפיתרון. בדרך כלל הצלחנו עד היום", הוא לא מרחיב. "המשפחה שלנו הצליחה להקים תעשייה מובילה בתחומה, הגדולה בישראל, ולא בושה להגיד את זה. אין הרבה חברות שקיימות מאה שנה בישראל", הוא מכריז ומיד נאנח.
האנחה של היזם הנמרץ הזה, שמשתמש במקל ההליכה שלו כמו במג'יק-סטיק שמחבר בין עבר ועתיד, נובעת מהאכזבה שלו מהתנהלות המדינה כלפי תוצרת כחול-לבן. "ברוב המקרים אין העדפה או מודעות של המדינה, של הרשויות או של האדריכלים והמתכננים לתוצרי התעשייה מקומית, ואת זה אנחנו חייבים לשנות. ולא רק בתחום שלנו. יגידו את זה עוד תעשיינים מקומיים שגם הם מחזיקים פה מפעלים מצוינים ומעסיקים עובדים שמפרנסים אלפי משפחות, אבל לא זוכים לתמיכה ולתעדוף מצד המדינה. למה עיריות בארץ לא רואות לעצמן חובה לתעדף בנייה בחומרים ישראליים?" הוא שואל בכאב. "הרי חיפוי במרחב הציבורי, למשל, זה כסף שיוצא מתקציב מדינה, מה פתאום הוא הולך לחברות מחו"ל ולא לחברות שמעסיקות עובדים ישראלים, בטח בתקופה שבה מדברים איתנו על משק אוטרקי ושבה המדינה נמצאת בבידוד? אגיד יותר מזה — במקרה שלנו, הלוואי והיה משק אוטרקי שמאלץ את המדינה להשתמש במוצרים מקומיים. ייבוא צריך לבוא רק כאשר אין ביכולת התעשייה הישראלית לתת פתרון, ובחומרי גלם שלא נמצאים בהישג יד למדינה".
ומה עם המחיר? היעדר ייבוא ותחרות גורם גם למחירים גבוהים שבסופו של דבר פוגעים בצרכן.
"המחירים שלנו מתמודדים עם המחירים של החברות הזרות. יש חשיבות גם לכך שאנחנו תעשייה מקומית שמבטיחה אספקה זמינה ואיכות מפוקחת וליווי. למוצרים שלנו יש אבא ואמא, זה לא ששולחים לך מכולה וזהו. מעבר לזה, אנחנו נותנים פרנסה לעובדים שלנו שמגיעים מכל המגזרים, בדואים ודרוזים ונוצרים וערבים ויהודים, וכולם עובדים ביחד. אנחנו הפסיפס של החברה הישראלית, ולכן אני למשל לא מבין יבוא של ריצופי אבן גרניט מסין בשעה שלנו יש פתרונות כחול-לבן שהם באיכות יותר גבוהה, במחיר הרבה יותר זול ובמראה חיצוני שזהה למיובא. למשל, הפיתוח הסביבתי בכיכר המדינה בתל אביב נעשה היום בריצופים מיובאים מסין, במקום להשתמש בתעשייה כחול-לבן", הוא מתעצבן. "המדינה חייבת לתעדף כחול-לבן, ולא רק זה - גם להקצות לנו שטחים לבניית מפעלים. היום, כדי להקים מפעל כמו שלנו בתעשיית מוצרי הבטון דרושים שטחים של לפחות מאה דונם, ולצערי המדינה לא נותנת פתרונות להקצאת קרקעות בשטחים בסדר גודל שכזה. אני תעשיין שרוצה להשקיע, לפתח ולבנות עוד מפעלים ובמקום לעודד אותי לעשות את זה, המדינה לא מקצה לנו קרקעות להתרחבות".
גם לאדריכלים ולמהנדסים שמתכננים ומובילים את הפרויקטים בתחום הבנייה יש לו מה לומר: "גם הם צריכים להיות ערים ומודעים ליכולות של התעשייה המקומית, ולפנות אלינו במקום לשלוח את הכסף החוצה, במיוחד בימים אלה".
אז אולי אתם צריכים לעשות משהו עם המיתוג שלכם?
"זה יפה שאת אומרת את זה. זה נכון. אנחנו עושים את המקסימום בתחום הזה, השנה גם עלינו בקמפיין בטלוויזיה, אנחנו מנסים לשכנע את אנשי השיווק שלנו להציע את הפתרונות שלנו ברגע שיודעים על פרויקטים. הבעיה היא שחלק גדול מהמוצרים שלנו לא נראים מעל פני השטח. אנחנו מייצרים למשל מערכות תת-קרקעיות, שוחות, ניקוזים, מערכות של קווי תקשורת, והכל נמצא מתחת לאדמה".
ועוד דבר שנמצא בבטן האדמה, ואף אחד גם לא רוצה לפגוש או לראות, הם העזרים לקבורה בקומות שאקרשטיין מייצרת. "זה היה מכרז שזכינו בו, ואנחנו מייצרים את האלמנטים שדרושים לצורך הקבורה בקומות", הוא מפתיע ומוסיף שגם את זה לא יודעים בכלל שהם מייצרים, "כמו שלא יודעים שאנחנו מייצרים את רוב חומות הבטון בעוטף ירושלים או בגבול הצפון", הוא מבהיר.
פיתוח נוסף שהוא מאוד גאה בו הוא האבנים המשתלבות — מוצר שאליו נחשף במהלך ביקור ביריד בגרמניה בשנות ה-60. הוא רכש תבניות ומיכון גרמני והחל ייצור לראשונה בישראל, חרף הסתייגות אביו. המוצר אומץ תחילה בחניות פרטיות בתל אביב, ועד מהרה הפך לסטנדרט בריצוף מדרכות וכיכרות, לאחר שהוכיח עמידות לעומסים כבדים ולתנאי האקלים. צבי, שנפטר בשנת 1974, לא הספיק לראות את הצלחת המוצר.
געגוע לימים ההם: מה אבא היה אומר
מה החלומות הבאים שלך?
"חלומות?" הוא כמעט מתפלא, אבל מיד מתעשת: "להקים עוד מפעל אחד גדול, להביא שיטות ייצור הרבה יותר מתקדמות ושהמתכננים ישתמשו כמה שיותר בפתרונות מתועשים שמיוצרים במפעל ובמינימום מעורבות אדם, כמו בתנאי מעבדה. כאשר זה מתבצע כך ורק משנעים את התוצרים המוגמרים לשטח, כמו כשעשינו מחסומים לנמל אשדוד או כשיצרנו אדני רכבת, יש חיסכון ניכר באמצעים, בכוח אדם ובזמן", הוא שב ומדגיש את פני העתיד שהוא צופה, כאשר כולנו יודעים שמאז 7 באוקטובר תחום הבנייה הפך להיות אחד הנפגעים העיקריים, עם הרבה פחות עובדים, הרבה פחות יעילות ולוחות זמנים בעייתיים. פתרונות בנייה טרומיים כמו שהוא מציע, הוא מדגיש, יכולים לשחרר את הפקקים. "כמו למשל, בפרויקט המטרו, שהמנהלים שלו נתנו הנחיה להעדיף פתרונות טרומיים עד כמה שניתן, כי הם בלוחות זמנים קשוחים.
"בנמל אשדוד למשל, הקמנו מערכת רציפים שנמצאת בחלקה בתוך המים. גם את האלמנטים של שוברי הגלים בנמל הקמנו. יש לנו פתרון שמיועד לעומסים כבדים, הרי בדיוק כך הבאתי את האבנים משתלבות. ולחשוב שכשאבא שלי ראה לראשונה את האבנים המשתלבות, הוא אמר לאנשים שהבן שלו יהרוס את החברה. היום זה פתרון גנרי", גיורא מחייך.
וזה כל כך נוגע ללב לראות שגם כשאתה עשוי מבטון וגם כשאתה בעשור העשירי כמעט לחייך, וזכית בשנה שעברה בפרס מפעל חיים מטעם התאחדות התעשיינים על תרומה משמעותית לבניית הארץ ולפיתוחה של מדינת ישראל – אתה עדיין מחפש את הנהון המבט המאשר של אבא.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
