בגיל 90, כשהוא מוקף באוסף מרשים של תמונות אמנות הממלאות את קירות הגלריה הצמודה לביתו, ד"ר אלי פישר נראה רענן וחד מתמיד. את הבוקר הוא פתח כבר בשש וחצי באימון משקולות בסלון והמשיך ל-40 בריכות שחייה. "אני מקפיד על שחייה שישה ימים בשבוע", הוא מחייך ומסביר מיד מדוע המושג "אנטי אייג'ינג" הוא היום הנושא הקרוב ביותר ללבו. עבור האיש שהקים בגיל 30 אימפריה פרמצבטית המגלגלת כיום כחצי מיליארד שקל בשנה, מדובר בהרבה יותר מסלוגן. זו תפיסת עולם עסקית חדשה. למרות שהעביר את שרביט הניהול לבנותיו כבר ב-2011, ד"ר פישר לא מפסיק להסתכל קדימה. בישיבת הדירקטוריון האחרונה הוא הציב חזון נועז: "שאלתי למה אנחנו צריכים 40-50 מוצרים חדשים בשנה? אנחנו צריכים להוציא רק מה שמתקשר לאנטי אייג'ינג. זה תחום שצריך לעסוק בו מלידת התינוק. בגיל 90 זה כבר מאוחר מדי, אפשר רק לתקן נזקים. ולא תמיד. מוצר שלא מתאים להגדרה – שייצא.
"צריך להישאר אך ורק עם מוצרים שבאמת יש להם השפעה על אנטי אייג'ינג. לא מדובר באופנה. זו תכונה שאנשים ירצו תמיד. כך נהיה מיוחדים ולא רק חברת תרופות וקוסמטיקה טיפולית כי כאלו יש הרבה, אנחנו נישא את דגל האנטי אייג'ינג".
בראיון לרגל יום הולדתו ה-90 הוא מדבר על השחרור שבפרישה מניהול ("אומרים שלאבא קשה להעביר ניהול, לי היה קל כי אף פעם לא אהבתי לנהל, אהבתי את אתגר הפיתוח – לעבוד על מוצר מצוין שירצו אותו, והצלחנו"), על ראשית הדרך והמפעל הראשון שהקים עם אשתו דבורה בבני ברק, על חלום השלום שהתנפץ ועל ההתרגשות גם אחרי כל כך הרבה שנים מפיתוח מוצר.
כרוקח, מה דעתך על כך שבנות שמונה כבר משתמשות בתכשירים וקרמים לפנים? זה מתאים להן?
"לילדות של היום יש המון מידע, ילדות צעירות מגיעות גם אליי ושואלות אותי 'מה עושים עם העור שלי?' צעירה בת 20 אפילו התלוננה בפניי על קמט ליד העין".
ועל תופעת המשפיעניות בטיקטוק, ביניהן גם נערות צעירות, ככלי שיווק לדחיפת מוצרי קוסמטיקה?
"לשכנע בת שמונה, או 12 או 20 לרכוש מוצר מבלי שהמשכנעת יודעת מה יש במוצר עצמו ואיך הוא פועל, זו בעיה, אבל זה נכון גם לגבי פרסום בטלוויזיה".
"רציתי להיות מוסכניק"
ד"ר פישר הוא עתיר ידע בהיסטוריה של ישראל בכלל ושל התעשייה והשיווק בפרט, באמנות ובמדע ובמלחמות התעשייה הישראלית ביבוא. 100% מהמוצרים שמוכר הקונצרן המשפחתי עדיין מיוצרים בישראל. הוא עסוק גם באנטישמיות שכבר מפריעה לסחר של מוצרים ישראלים במדינות מסוימות, ובאופן נדיר לאדם במעמדו, הוא לא מתבייש להודות כשאינו יודע. כך למשל, כשאני שואלת לדעתו על הקוסמטיקה הקוריאנית – הכוכב החדש. "לא חקרתי, לא יודע מה היא מכילה, אני לא מבין בזה", הוא משיב.
הוא אב לשלוש בנות, סב ל-11 נכדים וסבא רבא ל-8 נינים. "נולדתי בקרלסבד שבסודטים, אז בצ'כוסלובקיה, אבא וסבא היו רופאים, אמא מורה, היינו שני ילדים. ב-1938 כשהוחלט שהסודטים יעברו להיטלר, הייתי בן שלוש ואחי בן חמש. הוריי החליטו שנעבור לפראג לפני שהצבא הגרמני ייכנס ונגיש בקשה לסרטיפיקטים לארץ ישראל. הגענו לנמל תל אביב ב-15.3.1938, היום שבו נכנס היטלר לפראג. בני משפחה שנותרו מאחור נספו בחלקם, מעטים שרדו. לקראת מסיבת יום ההולדת שעשו לי במשפחה לגיל 90 הקלטתי את סיפור חייה של בת דודתי שנשארה שם, נלקחה לאושוויץ ושרדה עד גיל 100. היה חשוב לי שכל הנכדים ישמעו, שידעו כמה טוב להם".
ד"ר פישר חוזר אל ילדותו. "היינו שני אחים, אחד היה מוכשר מאוד, לא אני. הוא קיבל שלושה פרסי ביטחון ישראל ואני לא הייתי תלמיד טוב. אחרי בית ספר יסודי, אמרתי מספיק, אני לא רוצה יותר. רציתי להיות מוסכניק בקיבוץ ואבא שלי אמר בסדר, רק לך תלמד את זה כמו שצריך. כדי שאוכל לעבור בחינות פסיכוטכניות שעברו אז כולם, אמא שלי הייתה צריכה להתקשר למנהל המכון הפסיכוטכני, שלמד איתה בסמינר בווינה, ולהסביר לו 'יש לי ילד אחד בעייתי' והוא קיבל אותי למבחן".
באוניברסיטה השתנה מצבו באופן דרמטי. הוא למד ביוכימיה ומיקרוביולוגיה, הוציא תארים בזה אחר זה וכדי לממן את הלימודים עבד במגוון עבודות. "אבא שלי עבד כרופא בקופ"ח ואמא כפקידה בקרן הקיימת, הם בקושי גמרו את החודש ולא רציתי לקחת מהם כסף, אז הלכתי לעבוד בבניין. סחבתי אבנים, הידיים התכסו ביבלות והמבחנות במעבדה נפלו לי מהידיים", הוא נזכר.
"אחרי שדבורה הלכה לעולמה רציתי למכור הכול. אמרתי שאת הכל עשיתי איתה, וזהו. הייתי בדיכאון גדול, אמרתי אמכור ואמצא עבודה במקום אחר. לא זוכר מה שיכנע אותי לרדת מהתוכנית"
לאחר מכן מצא עבודה בהוראה בבית חינוך לעיוורים. "עשר שנים הסתובבתי באוניברסיטאות, כולל ארבע שנים בהרווארד ואוניברסיטת קליפורניה בארה"ב". במסגרת הדוקטורט ברוקחות פיתח תרופת עיניים נגד גלאוקומה שנמכרה בכל העולם.
כשעבדת בהרווארד עם פרופ' ג'ורג' וולד, פרופסור יהודי חתן פרס נובל, על גילוי הקשר בין ויטמין A לראיית לילה, הוא הציע לך להישאר שם כחוקר, אבל החלטת לחזור לארץ ב-1961 עם 5,000 דולר בכיס. חברים אמרו שהשתגעת.
"פרופ' וולד עסק במחקר, לא עניין אותי לערבב חומרים במעבדה. יש בעיה במחקר – אתה עוסק בנושא מסוים שמוביל אותך לשני וכך הלאה ופתאום אתה מוצא את עצמך תקוע 20 שנה באמריקה עם שלושה ילדים. אני מחוץ לתל-אביב מרגיש כמו דג מחוץ למים. החיים באמריקה לא נראו לי. נסעתי ללמוד רוקחות כי רציתי לפתח תרופות, החלום המקורי שלי היה לגדל צמחים ולפתח תרופות מפרחי הארץ. לאמא שלי הבטחתי שאלמד רוקחות כדי להאריך חיים. כשהייתה בת 80 שאלה אותי: 'נו אלי, מתי?' בסוף היא נפטרה מסרטן בגיל 82".
איך אתה מרגיש מול זליגת המדענים הישראלים הנוכחית לחו"ל ברפואה והייטק? מה היית אומר להם?
"שזה רע מאוד, כי אנחנו צריכים אותם. יש מחסור ברופאים, מהנדסים, אבל מותר להם לעזוב. כל נכדיי חיים לשמחתי בארץ. היו שניים שנסעו לחו"ל ללימודים וגם אחת הבנות בגלל לימודי בעלה. כולם חזרו".
ביקורי פתע בחנויות
המפעל המשפחתי הראשון הוקם ב-1965 בבני ברק, כשאלי ואשתו דבורה אותה הכיר במסגרת לימודיו באוניברסיטה העברית, שכרו מבנה קטן של 100 מ"ר ב-115 דולר לחודש, ואלי החל לפתח תרופות עיניים ועור. השניים מילאו בקבוקים ובמקביל אלי החל לחפש לקוחות בשיטה מקורית שלא צלחה. "לקחתי את ספר רופאי הכללית שהיה לאבא שלי שהיה רופא בקופה, סימנתי את רופאי העור והעיניים ויצאתי לפגוש אותם. הכתובת הראשונה בקריות, כשדפקתי על הדלת פתחה לי אישה שהודיעה לי שהרופא הלך לעולמו לפני שנתיים. בקליניקה השנייה, מצאתי אנשים רבים בחדר ההמתנה, חיכיתי 20 דקות ואף אחד לא יצא מחדר הרופא. כששאלתי את הממתינים מה קורה, מסתבר שישבו שם שבעה על הרופא שמת. ואז החלטתי להחליף את השיטה ולבקר בבתי מרקחת ולשאול מאילו רופאי עיניים בסביבה מגיעים אליהם מרשמים. גם אז היה קשה מאוד. הייתי בן 28 ונראיתי כמו בן 20, למה שרופא יקנה ממני טיפות עיניים וייתן למטופלים שלו?"
ובכל אופן, אחרי הצלחה כל כך גדולה ידעת מתי לעזוב ולהעביר לבנותיך.
"ההרגשה שלי עם העברת העסק לבנות היא נהדרת, במיוחד כשהן צריכות לשבור את הראש מול הבעיות... אני קורא על המריבות בין מגדלי הפרות ויצרני מוצרי החלב ובין תוצרת חוץ ומתברך בכך שהתחרות מחו"ל לא מפחידה אותנו. 100% מהמוצרים שאנחנו מוכרים מיוצרים בישראל. בתחומי העיסוק שלנו אנחנו מובילים גם כשכל מתחרינו מיובאים, כמו במוצרי שיער לתינוקות, במוצרי שיזוף, ומדובר בקונצרנים מהגדולים בעולם – ניוואה, לוריאל, ג'ונסון אנד ג'ונסון – אנחנו מובילים. יש לנו מפעם לפעם הצעות להעביר ייצור לחו"ל. פעם אפילו היה לי מפעל בעמק הסיליקון בקליפורניה שייצר עבורנו תכשירי הגנה משמש, והחלטתי להפסיק כי יותר קל וטוב לייצר פה מבחינת שליטה, בקרה ומכירות. יש מוצרים שאנחנו מייצרים והם טובים יותר מאלו המיוצרים בחו"ל, כולל פיתוחים בלעדיים שאין שם. כל יום אנחנו מוציאים ארבע מכולות של מוצרים ליצוא".
"יש בין הבנות הסכם המנסח מתי ואיך מותר לנכדים להיכנס כדי שלא יהיה בלגן. בין השאר הם חייבים לעבוד שנתיים במקום אחר לפני שהם יכולים לפנות לחברה ולהיקלט בה"
ואתה עדיין מגיע למפעל? מתייעצים איתך?
"אני מגיע אחת לשבוע-שבועיים, מסתובב בין החדרים עד שאני מרגיש שאני מיותר והולך הביתה. באופן כללי אני לא מעורב במפעל ולא רוצה גם, אבל הבנות מתייעצות לא פעם. לאחרונה הן שאלו אותי מה דעתי על תרופת עיניים חדשה שפיתחו בחברה, אמרתי להן שיתקדמו. ואכן מגישים אותה בפברואר למשרד הבריאות. אני מקווה שתוך כמה חודשים נראה אותה על המדפים. אני גם ממשיך להסתובב בחנויות כי חשוב לי לשמוע דעות של צרכנים. אני מקשיב לדיילות של חברות אחרות, מה הן אומרות ללקוחות, שואל דיילות על תגובות הצרכנים. פרט לסניף של סופרפארם בקניון רמת-אביב, הוא מחייך, שם מכירים אותי".
השבר של אוקטובר
ב-6 באוקטובר 2023 יצא ד"ר פישר לטיול בן שלושה שבועות לספרד. "המשכנו לטייל כשאני מצלצל ארצה 7-6 פעמים ביום. אחת מבנותיי שפחדה הצטרפה אלינו, אבל כשרצתה לצרף גם את נכדתנו הרופאה בבית החולים 'כרמל' אמרתי: 'לא. יש לה מקצוע מציל חיים, שתישאר בארץ כי יצטרכו אותה'".
טבח 7 באוקטובר ניפץ אצלו תקווה גדולה. ד"ר פישר היה ממאמיני השלום הגדולים. הוא הקים אוסף אמנות בשם "אמנים שולחים שלום", אבל מאז הוא נשבר. "התחלתי את האוסף יחד עם דבורה אשתי ז"ל אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. מאז 7 באוקטובר אני מרגיש איתו רע מאוד", אומר ד"ר פישר, למרות שכאשר הוא מסתובב איתי בין חדרי הדירה בה מוצג האוסף, עיניו בוחנות כל פריט בערגה.
"טורקיה, איסלנד, האמירויות הפסיקו לעבוד איתנו. גם מוצרים שהם כבר רכשו הם מחזיקים במחסנים. הגרמנים והספרדים הוציאו הוראות על איסור נסיעה של מומחים לישראל"
"לפני 7 באוקטובר הייתי מזמין קבוצות של 10-15 איש לטייל כאן בגלריה. הסברתי את ההיסטוריה. אני חושב שהיום אם אדבר על שלום אעשה מעצמי צחוק. על איזה שלום אנחנו מדברים? ולכן אני לא מזמין אף אחד, אם כי פה ושם אני עדיין קונה תמונות שמדברות על שלום. היינו גם חברים טובים עם הסוכן שלנו בגדה, זיאת ברגותי, בן דודו של מרואן ברגותי היושב על 5 מאסרי עולם. הוא שיווק את המוצרים שלנו גם בעזה. גם הרצתי פעמיים לפני רוקחים בבית החולים שיפא בעזה. עזרתי לסוכן שלנו עם אביו כשנזקק לאשפוז בבית חולים הדסה בירושלים, ביקרתי את אחיו בירדן, פגשתי את בנו שלמד בלונדון. אחרי 7 באוקטובר הוא לא צילצל לשאול לשלומי. הוא עדיין קונה מאיתנו, מדבר ישירות עם אנשי המפעל, אבל לא איתי. אני לא מסוגל".
האנטישמיות פוגעת בנו
ד"ר פישר גדל בתנועת הנוער "מחנות העובדים", למד בבית חינוך ונחשב בסקאלה השמאלית של החברה הישראלית של טרום המדינה. אבל את דעותיו הפוליטיות הוא שומר לעצמו. "אף פעם לא הייתי חבר במפלגה ואני לא מביע את דעתי בנושאים פוליטיים בציבור, ויש לי דעה. אם אגיד דברים שנעימים לצד השמאלי, הימנים יתעצבנו, ולהיפך. ההבדלים רק מקצינים. אני תלוי לפרנסתי בשני הצדדים וזוכר זאת תמיד. מי שמשמיע דעות פוליטיות שמכעיסות חלק מלקוחותיו עשוי לירות לעצמו ברגל. ולמי שלא מאמין לי, אני מייעץ שיתבונן במה שקורה ביותר ויותר מקומות בעולם. אנשים נכנסים לסופר, רואים מוצר ישראלי ויוצאים".
האנטישמיות פוגעת ביצרן הישראלי.
"בהחלט, היא גורמת לבעיות רציניות, גם לנו", אומר האיש שנמלט כילד עם משפחתו מאירופה בגלל האנטישמיות שחזרה לככב בחייו העסקיים. "טורקיה, איסלנד, האמירויות הפסיקו לעבוד איתנו. גם מוצרים שהם כבר רכשו הם מחזיקים במחסנים. הגרמנים והספרדים הוציאו הוראות על איסור נסיעה של מומחים לישראל. רכשנו למשל בספרד מכונה, שילמנו בכסף טוב, אבל לטכנאי שאמור להרכיב אצלנו את המכונה אסור לבוא אלינו. עכשיו אנחנו מחפשים פתרון לבעיה. קיבלנו הצעה מעניינת מיזם מקומי מפריז, שביקש לתפור עבורנו עסקת שת"פ עם יצרן מקומי ויצא לפגישה. כשהתברר לצד השני כי מדובר במפעל ישראלי הם לא רצו להמשיך לדבר. באוסטרליה אנחנו מוכרים, בינתיים לא קרה כלום. וביפן התפתחות מפתיעה הודות לרופאה שגילתה את מגבוני העיניים שלנו ומפתחת סביבם קליניקה שלמה".
הגעגוע לדבורה
לדבורה אשתו הייתה השפעה אדירה על ד"ר פישר, הם נפגשו באוניברסיטה העברית, היא למדה ספרות ותנ"ך, הם נישאו בתל אביב ב-1958, שנה לאחר מכן נסעו לארה"ב, שם למדה דבורה להיות לבורנטית, מה שהועיל בהמשך הדרך כשהייתה שותפה מעשית פעילה בהתפתחות התשלובת. ב-2006 נפטרה מסרטן הלבלב.
איך חשת עם העובדה שעם כל הידע והקשרים לא הצלחת למצוא תרופה למחלתה?
"זה סוג סרטן שקשה לעזור בו. נסעתי לשווייץ לקבוצה שעשתה עליו מחקר, לבוסטון שם אמר לי ראש המחקר 'בעוד חודשיים נדע אם המחקר עובד או לא'. זה לא עבד".
אחרי שהלכה לעולמה סיפרת שרצית למכור את המפעל.
"בהחלט. אמרתי שאת הכל עשיתי איתה, וזהו. הייתי בדיכאון גדול, אמרתי אמכור ואמצא עבודה במקום אחר. לא זוכר מה שיכנע אותי לרדת מהתוכנית. עובדה שזה עבר".
היו לכם במהלך השנים הצעות קנייה מפתות?
"כל הזמן, כמו לוריאל הגדולה שרצתה להיכנס לתחום תכשירי ההגנה משמש. סירבתי. אבל עקרונית כשנתתי את החברה לבנות אמרתי להן: 'אתן יכולות למכור אותה מתי שאתן רוצות'. העובדה שהחברה הייתה ההובי שלי לא מחייבת אתכן. אבל הן אומרות שהן אוהבות את זה".
חוץ מבנותיך יש עוד בני משפחה במפעל?
"הבנות סיגל בר און ונורית הראל מכהנות כל אחת בתפקיד יו"ר דירקטוריון ושותפות, דני בר און החתן מנכ"ל רשת 'בודי שופ', נטע בר און הנכדה נכנסה לאחרונה לשיווק של רשת 'בודי שופ'. דפנה מוריה בתי, חברת דירקטוריון ושותפה, אבל לא מעורבת בניהול החברה. אגב, יש בין הבנות הסכם המנסח מתי ואיך מותר לנכדים להיכנס כדי שלא יהיה בלגן. בין השאר הם חייבים לעבוד שנתיים במקום אחר לפני שהם יכולים לפנות לחברה ולהיקלט בה".
כותב את חייו
ד"ר פישר מצא בין עיסוקיו הרבים גם זמן לכתוב ספרים - אוטוביוגרפיה, אסופת סיפורים מחייו ואפילו "פיליפינית – המסע משדות האורז", סיפורה יוצא הדופן של לני סמסון (63), המטפלת הפיליפינית של אשתו שהפכה לעוזרת האישית שלו. "התחלתי לכתוב, ויש בצנרת עוד ספר של סיפורים מחיי שעומד לפני יציאה לאור, כי אנשים התייחסו אליי כאל מותג ולא כאל אדם. זה מאוד הפריע לי והחלטתי להראות שאני אדם, גם עם חסרונות".
למה בחרת לקרוא למפעל שלך "ד"ר פישר"? הבנות סיפרו שהיה להן נחמד בטיולים כשלכל החברים היה ד"ר פישר נגד שמש בתיק, אבל כשקראו להן "פישר פישר" זה לא היה נחמד.
"ביום שחזרנו מארצות-הברית התלבטנו איך לקרוא לחברה. רוב החברות בתחום היו עם שמות פילוסופיים: רפא, אסיא, טבע. דווקא מנכ"ל החברה בארה"ב שייצרה את התרופה שפיתחתי לעיניים, ייעץ לי לקרוא לחברה בשמי 'כדי שהלקוחות שלך ידעו שיש אבא למוצרים'. דבורה הסכימה, אני במחשבה שנייה סברתי שעשיתי לבנות עוול. למזלי לא קרה שום דבר רע עם החברה שעלול היה לפגוע בבנות. בפועל אף אחת מהן גם לא השאירה את השם פישר בשם המשפחה".
אני למדה להפתעתי בסוף השיחה, שאם אתם רוצים להכעיס את אלי פישר תקראו לו "ד"ר פישר".
למה?
"כי יש בכך התנשאות, אני אדם רגיל".
אבל אתה מותג?
"זו בדיוק הבעיה, שיזהו את המותג עם המוצרים, לא איתי". יוצאי הדופן היחידים: הפיליפינים שהכיר בעקבות המעורבות שלו בקהילה עקב כתיבת הספר עם לני. "הם לא יכולים לבטא את השם פישר וקוראים לי דוק אלי, וזה בסדר", הוא מחייך.
