שנה לפני שזיו שרמן הקים את העסק שממנו יצמח המותג "עללחם", הוא למד לראשונה איך אופים תפוחי אדמה ובטטה בתנור. הוא היה אז בן 26. "היה לי חבר שהיה לו מתכון", הוא מספר, "ותמיד אמרתי שיום אחד ארצה להכין את זה לילדים שלי ואני לא יודע איך. אז הוא לימד אותי, זה היה מתכון מוזר, עם קולה. ידעתי אז לטגן חביתה, להכין פסטה ברוטב אדום, על בסיס רסק כמובן, ולהכין תפוחי אדמה בקולה".
היום, 14 שנים אחרי, הוא מוכר יותר מ-50% מממרחי הפסטו בישראל וקונה כנראה את רוב הבזיליקום בארץ לשם כך. והכל בזכות מתכון שהוא עצמו רקח בסיוע אשתו של חבר – מוצר ללא צנוברים כדי להתחשב בצרכנים אלרגיים וללא פרמזן בשל ענייני כשרות. מדובר באחד ממרחי הפסטו התעשייתיים הטעימים ביותר בשוק.
6 צפייה בגלריה
זיו שרמן. "לא מזמן סיימתי להחזיר חובות והתחלתי סוף־סוף גם ליהנות מהעסק"
(צילום: אפי שריר)
המקצוע: ממרחולוג
שרמן הוא הבעלים של מפעל עללחם במעלות תרשיחא, שמייצר 8 טונות ממרחים ביום, בין 20 ל-30 אלף יחידות ביום בייצור מלא. הישג נאה בשביל עסק שהתחיל מהכנת 50 צנצנות ריבה מהבית. ריבות הוא כבר לא מייצר, אלא 21 סוגי ממרחים מצוננים ואיולי, שמתחרים בפרסקו, ביטון, זהבי, אוליביה, אסם ואחרים במדף שחלקו הולך וגדל בישראל. שלוש חברות ענק, שטראוס, קוקה-קולה וליימן שליסל, מפיצות מוצרים שלו, עושות עבורו את עבודת הסחר וההפצה הלוגיסטית ומהוות שותפות לדרך.
הוא בן 39, במקור מגני תקווה. "יש לי אחות אחת מדענית שעושה פוסט-דוקטורט, אחות שנייה מתכנתת בגוגל שהקימה גן יער ויש אותי, שמכין אריסה. ממרחולוג", הוא צוחק. "למרות שאני אשכנזי גדלתי על אריסה, כי דודה שלי נשואה לטוניסאי. לעומת זאת, פסטו למדתי להכין יום לפני שפתחתי את המפעל".
בימים אלה הוא עסוק בלשווק את ממרח הפתיבר של החברה – רעיון שלו שהוא אף רשם עליו פטנט. רשת ביסקוטי תייצר קינוחים עם הממרח, ליימן שליסל היא זאת שמפיצה אותו לרשתות, לצד ממרח מתוק חדש נוסף של החברה בשם שוקובוטן.
"ראיתי שנהיה קטע ברשתות: מלא משפיענים שלא דיברנו איתם שיתפו בעצמם את הממרחים", הוא מספר. "פתחתי אינסטגרם רק לפני שנה וחצי, עד אז לא הכרתי את נדיר אליהו, ליקוש, עדן חביב ודניאל עמית. וכולם שיתפו סטוריז של ממרח הפתיבר ונהיה דיבור. זה כל מה שחלמתי עליו מאז שהתחלתי לעבוד על הממרחים המתוקים ב-2021".
נשמע שאתה מאוד מחובר רגשית למוצר.
"נכון, הנשמה שלי נמצאת בממרחים האלה – אלה חיים שלמים בתוך צנצנת. זה כל מה שעברתי מהרגע שהתחלתי לייצר: הבריאות של ההורים שלי, שנתיים שלא נרדמתי בלילות כי לא ידעתי איך אשלם משכורות לעובדים עוד יומיים כי אין הכנסות בדרך".
איך הגיבו ההורים שלך לרעיון לפתוח את העסק?
"הייתי אמור להיות סוכן ביטוח, אבל ההורים שלי אף פעם לא התבאסו מהילד שהחליט למכור ריבות. להיפך, אבא שלי, ביום הראשון שפתחתי את הדוכן הראשון שלי בקניון גבעתיים, עם ריבות שהכנתי מהבית, כתב לי הודעה בשבע בבוקר: 'בוקר טוב, פתגם סיני עתיק אומר, גם מסע בן אלף מיילים מתחיל בצעד אחד, בהצלחה'. אני שומר את ההודעה הזאת עד היום. אחר כך הוא הגיע לקניון לצפות בי מהצד מוכר ריבות. זאת תמיכה שמחזיקה אותך בתקופות הקשות".
התמיכה גם מגיעה מ-25 עובדי המפעל שהמשיכו לעבוד במשך כל ימי המלחמה. "העובדים שלי הם הזהב של הצפון", הוא מכריז. "האנשים הכי טובים בארץ מסתתרים שם, באמת. עבדתי בהייטק, אבל האיכות של האנשים בצפון בשמיים ובלי הפוזה והחיספוס של המרכז. כשהשקנו את הממרחים המתוקים בספטמבר, אחרי שעבדנו כל כך קשה, הם קיבלו ממני ספר עליהם ועל המפעל שיצרתי ב-AI באייפון. התחברתי לצפון בווריד ואני מקווה לחזור לגור שם. אבל זה גם תלוי בבת הזוג".
פירות שהיו בדרך לפח - הפכו לריבות
הכל התחיל כשחזר מטיול ארוך של ארבע שנים באוסטרליה אחרי צבא. ביום אחד, משום מקום, דווקא בביקור שגרתי אצל הירקן, התחיל המסע העסקי שלו. "מישהי נכנסה ושאלה אותו אם זה בסדר שהיא תקנה פירות, לא אכפת לה לקחת את המעוכים יותר, המכווצ'צ'ים, אבל רק שימכור לה בזול. חשבתי שחסר לה כסף, ואמרתי לה אחרי זה בצד, שומעת, בואי זה בסדר, אני אשלם, תקני פירות טובים. ולמרבה ההפתעה היא צחקה. היא אמרה לי: 'לא, לא, זה ממש בסדר, אני פשוט מכינה ריבות בבית'.
"אחרי שהיא יצאה, שאלתי אותו, אם היא לא הייתה קונה ממך את הפירות האלו, מה היית עושה איתם? הוא אמר לי שהם מתקלקלים בכל סופ"ש וביום ראשון הוא זורק 7-6 קילו. אמרתי לו, 'שמע, יש לי רעיון. אני אקח את הפירות שאתה אמור לזרוק ואכין ריבות'. לא יודע מאיפה היה לי את הביטחון, לא היה לי שום ניסיון בעסקים, אמרתי לו 'אני אעשה ריבות, ונמכור פה, נעשה חצי-חצי'. והוא אמר לי: 'מבחינתי זה בסדר, אבל אתה יודע איך להכין ריבות?' אמרתי לו, 'לא, אבל יש גוגל'. אז עוד לא היה צ'אט GPT. ראיתי שזה 50% פרי, 50% סוכר, ויאללה. התחלתי להכין ריבות, קראתי לזה ריבל'ה.
"חבר שהוא מעצב עשה לי מדבקה, סטייל שנות ה-50. ובכל חודש הבאתי לו 50 צנצנות שמכר. התחלתי ללמוד אז מנהל עסקים וחשבתי שאם אעשה את זה עם עוד שתי ירקניות זה יממן לי את השכירות ואת ההוצאות. התחלתי להסתובב אצל כל הירקנים בשכונה ולקנות את הפירות שנשארו להם. כולם שמחו למכור אותם בזול כי זה יותר טוב מלזרוק. התחלתי להכין ריבות ולמכור אותן בדוכן בשוק איכרים בקניון בגבעתיים, ודי מהר זה התחיל לתפוס".
תוך כמה חודשים: טון ריבות בחודש
אחרי שלושה חודשים שהעסק התפתח, שרמן התפטר מהעבודה ופתח עוד דוכן בהרצליה. מהר מאוד הגיע גם הדוכן השלישי. "ואז יום אחד גם ניגש אליי איזה מישהו בקניון ואמר לי שהוא אוהב את הריבות ושאל אם אני מוכר גם למעדניות, כי יש לו מעדניה. אמרתי לו, ברור. המצאתי כמובן. ברור, זה הפורטה שלי. אז הוא התחיל לקנות למעדניית פת לחם בגבעתיים וזה נמכר שם יפה, ואז הלכתי למכולת שהייתי קונה בה כל שבוע והוא נתן לי את ההזדמנות, והלכתי למכולת שלידה וכן הלאה וכן הלאה, וככה הגעתי למצב שיש לי עשרה לקוחות ועוד שלושה דוכנים בשבוע, ואני כבר מכין טון ריבות כל חודש".
איזה ריבות הכנת?
"ריבת תות, כמובן, תאנים וריבת אגס ותפוח עם קינמון. השכנים שלי לא הבינו למה מחליפים לי גז בתדירות כזו גבוהה, כי הכיריים שלי עבדו נון סטופ כל יום, כל היום. שכנה אחת שידכה לי מישהו מבוגר שלימד אותי להכין ריבת משמש. גם בקניון נשים מבוגרות עזרו לי: אתה יודע מה הולך טוב עם תאנים? ציפורן. בסוף השתדרגתי, הייתי מכין, למשל, ריבת דלעת בחגים".
בבינתחומי שבו למד, אנשים לא ידעו איך לאכול את זה. "פעם אחת מישהי שמעה שאני מכין ריבות, וכנראה רצתה להציק לי", הוא נזכר. "ישבנו כמה אנשים ליד שולחן ופתאום היא אומרת: 'אתם יודעים מה נראה לי אבל הכי פתטי לגבר? להכין ריבות'. אמרתי לה: 'יותר מביך זה לקחת כסף מההורים'. לא שזה רע אבל זה מה שיצא לי. זה היה מקטין מאוד אבל ההורים שלי חינכו אותי להיות גאה במה שאני עושה".
הצלחת ללמוד?
"נשארתי רשום כל התקופה, אבל לא הגעתי הרבה ללימודים. המרצים מאוד התחשבו. היו שני מרצים שהיו קונים ממני בדוכן, היו לי חברים בלימודים שהיו מבקשים ממני לקנות לאמא שלהם, אז בפעם בשבוע שהייתי מגיע ללימודים, הייתי בא עם כמה שקיות של ריבות, לאמא של זאתי ולחבר של ההוא. זה היה נחמד".
איך בוחרים שם לעסק של ממרחים?
בכל התקופה הזו, שרמן בעצם ניהל מפעל קטן בדירה שבה התגורר. בסלון הצטופפו צנצנות מתחת לטלוויזיה ובהן ריבות מוכנות. לצד הפסנתר שכן אזור הדבקת התוויות. "לא באמת היה לי בית", הוא מספר. "אז אחרי שנה כזאת, אמרתי, טוב, ככה אי-אפשר להמשיך לחיות. או שאתה סוגר ומספר על זה יום אחד לילדים שלך בתור סיפור נחמד, או שאתה מעז, לוקח סיכון ופותח מפעל קטן".
גם יש את העניין של משרד הבריאות.
"נכון, חד-משמעית, צריך להגיד: בשלב הזה, כל מי שקנה ממני ידע שזה מהבית. ולא רציתי להסתכן יותר מדי, אז אמרתי, אוקיי, אני אפתח עסק. לקחתי איזשהו משרד שנתן לי ייעוץ, התחלתי ללמוד את התחום, לקחתי הלוואה ואז פתחתי מפעל קטן בפתח-תקווה בקריית אריה, צמוד לנגריה, ומעליי איזה רתך, באזור תעשייה שלא קשור לכלום".
"בבוקר הייתי לוקח את הרכב, מתחיל להסתובב בכל מיני ירקניות, מעדניות, בתי טבע, נכנס עם כמה דוגמאות. 'היי, קוראים לי זיו, פתחתי עסק, אלה הממרחים שלנו, אלה הריבות שלנו, רוצים להתחיל לקנות'? ניסיתי לגייס כל יום לפחות חמישה עד שבעה לקוחות. אחרי חודשיים-שלושה, כבר היו 50 עד 100 לקוחות"
בשלב הזה שרמן החליט לייצר גם ממרחים. "אמרתי, טוב, אם כבר יהיה לך רישיון יצרן ויש לך את כל הפלטפורמה וצנצנות, וחומרים וספקים של תוצרת מהצומח וכדומה, אז תעשה כבר עוד מוצרים. חשבתי מלא זמן על שם לממרחים. היו לי הרבה הזדמנויות לבחור שמות שהם 70%, 80%. ולא התפשרתי, וברוך השם, כי אני חושב שאני מאוהב בשם עללחם".
כן, זה אחלה שם.
"לדעתי הוא עזר לנו מאוד להצליח, הוא גורם לאנשים לחייך. בקיצור, יש לנו שם ויוצאים לדרך. פעם ראשונה שלמדתי איך מכינים פסטו, זה יום לפני שפתחתי את המפעל. קראתי לאשתו של חבר שעשתה קורס אצל אסטלה ואמרתי לה: 'דורון, אני צריך ממרחים'. אנחנו עומדים במטבח והיא אומרת: 'טוב, פסטו: בזיליקום, שום, מלח, שמן, כמה מכל דבר, נטחן במג'ימיקס. טעים? טעים, תרשמי. ממרח עגבניות, שימי עגבניות מיובשות, שמן, שום, מלח. טעים? תרשמי את המתכון'. תוך שלוש שעות היו לי את כל המתכונים, שחלקם הוא די הבסיס של המתכונים שלנו עד היום וברוך השם, אנשים אוהבים".
ומה עם הריבות?
"ויתרתי עליהן. בריבות צריך ייחוד, שאני עדיין מחפש. היו לי אז ריבות שנקראו ריבל'ה וממרחים שנקראו עללחם. ברגע שפתחתי את המפעל, הבאתי שני אנשים שמצאתי בדרושים. לאחד מהם היה ניסיון במטבח, לשני לא היה ניסיון בכלום, אז הוא היה צמוד אליו. עובדת שלישית הייתה מדביקה בין 150 ל-200 תוויות ביום, כי זה מה שהיינו מייצרים ואני הייתי שוטף כלים בסוף היום. בבוקר הייתי לוקח את הרכב, מתחיל להסתובב בכל מיני ירקניות, מעדניות, בתי טבע, נכנס עם כמה דוגמאות. 'היי, קוראים לי זיו, פתחתי עסק, אלה הממרחים שלנו, אלה הריבות שלנו, רוצים להתחיל לקנות'? ניסיתי לגייס כל יום לפחות חמישה עד שבעה לקוחות. אחרי חודשיים-שלושה, כבר היו 50 עד 100 לקוחות".
ואז נכנסו לרשימה גם רשתות קטנות. "הצלחתי לסגור עם רשת אניס, שהייתה עם 30-20 סניפים ובפריסה ארצית. ואז יום אחד, לא יודע מאיפה היה לי את האומץ, שלחתי מייל לקניין של רשת טיב טעם. כתבתי לו בביטחון: 'אני מכיר את המוצרים שיש לכם על המדף, אני בטוח שנוכל להציע לכם מוצרים שיימכרו יותר וברווחיות טובה יותר'. אמרו לי שהוא אדם קשה, שהוא לא יחזור אליי. הוא חזר אליי, קבעתי פגישה ונכנסתי לטיב טעם. ואז אחרי שאתה נכנס לטיב טעם, אתה כבר הולך ל-AM:PM בביטחון. ופתאום מצאתי את עצמי ממש כבר מגיע לכמה מאות לקוחות בפריסה ארצית ומפיץ את עצמי עם נהג, עם שלושה סוכנים, עם ארבעה-חמישה עובדים במפעל הקטן הזה, שדורכים אחד על השני, כי זה מאה מטר".
אחרי שנה וקצת שרמן החליט לגדול ולהתייעל. "יצאתי להרפתקה ומפה בעצם מתחילות ההסתבכויות".
תחילת המפולת
הסיכונים הגדולים שלקח הביאו עליו גם את הצרות. "הלכתי לארבעה בנקים במקביל וביקשתי מכל אחד את המקסימום שהוא יכול לתת לי. לקחתי כל הלוואה שיכולתי לקבל, כדי להגשים את החלום שלי. מצאתי מקום במעלות, שם אנחנו יושבים עד היום, 1,500 מטר. מ-100 מטר ל-1,500 מטר. ואת הכל צריך לשפץ, ההשקעה שם הייתה צריכה להיות באזור 4 מיליון שקל. העסק לא מכר במספר הזה.
"בדרך כלל אומרים שרצוי להיות באשראי של עד 25% מהמחזור של העסק, אני הייתי ב-250%. זה שווה ערך להתאבדות. זה מין מצב כזה שאתה לא יכול לצאת ממנו. קניתי מכונות שמתאימות לעסקים הרבה יותר גדולים, שזה גם אחד הדברים שסיבכו אותי, כי הן נכנסו לעבודה כשאין להן מספיק עבודה. היו לי גם יותר עובדים ממה שצריך, כי פתאום נורא נבהלתי מהשטח הגדול. ובמקביל, כל ההוצאות והכסף לספקים התחילו לצאת, ולחלקם התחייבתי אולי ליותר ממה שהצלחתי לגייס בהלוואות. והחלק הכי גרוע, היה ברמה האישית.
"ביום שפתחתי את המפעל, נסענו עם כל המשפחה וכל החברים שלי לקבוע מזוזה, עשינו שישי-שבת בצפון. למחרת אני מתקשר לאבא שלי והוא אומר לי שמצאו לו גוש בריאות בבדיקה שרירותית. ואז ב-12 בצהריים, יום עבודה ראשון במפעל, לקחתי עובד הצידה ואמרתי לו, תקשיב, מעכשיו אתה אחראי, זה הטלפון שלי, אני מוכרח לעוף מפה למרכז. עצרתי שנייה בצד, אני מודה שבכיתי, והמשכתי לנסוע הביתה.
"התחילו שלושה חודשים שיותר מאשר במפעל, הייתי בבילינסון, או בשיבא, או בבית של ההורים בגני תקווה. שכרתי דירה מולם כדי להיות קרוב אליו".
האב לא שרד והעסק צבר חובות עצומים. "לא היה מי שילמד איך עובדים, מה עושים, לא הייתה לי עדיין את היכולת לעבוד עם כמויות כאלה גדולות. המון-המון טעויות נעשו. ביום שאבא שלי נפטר לצערי, בשבת 12 באוגוסט 2017, הייתי איתו. ועוד באותו היום אמא שלי עברה אירוע מוחי מההלם של האובדן והייתה בסכנת חיים. מבית החולים היא יצאה עם אלצהיימר אגרסיבי בגיל 68 ובמצב סיעודי. היה לי מאוד קשה לעזוב אותה, אז עברתי לגור איתה לתקופה".
המלחמה לשרוד
רק אחרי כחצי שנה, זיו חזר לעבוד באופן מלא, לעסק שהוא מילימטר מקריסה. "תביני שבשבעה של אבא שלי הגיע נציג של הבנק וחשבתי שהוא בא לנחם, אבל אחרי שתי דקות הוא אומר לי שמנהל הסניף ביקש שארשום צ'ק מחשבון אחר שלנו, אחרת הם יצטרכו להחזיר לי צ'ק. אז חזרתי לעסק, וזה היה באמת לתפוס את המטוס מטר מהתרסקות".
חשבת להכריז על פשיטת רגל?
"אבא שלי האמין בי שאני אצליח לצאת מכל סיטואציה, וידעתי גם שאני לא יכול להרשות לעצמי עכשיו לפשוט רגל בגלל אמא ובעצם התחילו שנתיים של בית ספר מעולה על איך לשרוד. קודם כל, עשיתי סבב אצל כל הספקים, אמרתי להם בכנות, 'אני מאוד רוצה לשלם, מתכוון לשלם, אבל כרגע לא יכול'. שאלתי איך הם יכולים לעזור לי ופגשתי כמה אנשים מאוד-מאוד טובים בדרך. לברוח לא הייתה אופציה מבחינתי. אמא שלי תמיד אמרה לי: 'אל תהיה חייב לאף אדם אגורה שחוקה'. לא הייתי מוכן שיחזור אפילו צ'ק אחד. מבחינתי צ'ק שחוזר זה גיים אובר. שנתיים התחננתי לכל הלוואה וכל קרן שיכולה לעזור וכל חודש צימצמתי קצת את ההפסד".
היו דברים שהצטמצמת בהם ברמה האישית?
"בואי נגיד שבאותה תקופה כשיצאתי עם חברים לא הייתי בטוח אם האשראי על בירה ומשהו קטן ב-50 שקל יעבור".
"קניתי מכונות שמתאימות לעסקים הרבה יותר גדולים, שזה גם אחד הדברים שסיבכו אותי, כי הן נכנסו לעבודה כשאין להן מספיק עבודה. היו לי גם יותר עובדים ממה שצריך, כי פתאום נורא נבהלתי מהשטח הגדול. ובמקביל, כל ההוצאות והכסף לספקים התחילו לצאת, ולחלקם התחייבתי אולי ליותר ממה שהצלחתי לגייס בהלוואות"
אחרי שאחד החשבונות של העסק הועבר על שמו – זיו נותק מהחשמל בדירה ששכר בגני תקווה. "אתה נכנס ואתה מנסה להדליק אור ואתה בהלם. אתה כבר מבין שניתקו אותך, אבל אין דרך להסביר את ההלם. ואף אחד לא ידע. תמיד אמרתי לחברים שהכל טוב. מהצד הם חשבו שעללחם, 'וואו, איזה יופי, אני רואה את זה במעדניות'. ולאמא שלי מן הסתם לא סיפרתי, במצב שהיא הייתה. אז התקשרתי לאחותי הגדולה, אני ואחיותיי, הן תאומות, אנחנו החברים הכי טובים. אמרתי לה, דנה, הם ניתקו אותי מחשמל והיא אומרת לי, 'מה זאת אומרת? מה תעשה?' מזה קיבלתי כוח. חילקתי את החוב בין כל כרטיסי האשראי שלי ושמרתי את המסמך הזה של הודעת הניתוק, עד היום זה ממוסגר ותלוי לי במשרד. ליד דגל ישראל, וליד תמונה של ההורים, וליד תעודת הפטנט, יש את הודעת הניתוק מחשמל כי היה לי חוב של 14 אלף שקל על דירה בגני תקווה שגר בה בן אדם אחד".
והעסק המשיך לעבוד?
"באותה תקופה העסק המשיך לצמצם את ההפסדים, הבאתי מישהו מזוגלובק שיהיה מנהל מפעל, שאמנם עלה לי כסף אבל הוא מאוד עזר לי. קיבלתי כל הזמן החלטות איך אני חוסך עוד, איך אני מצטמצם בכל מה שאני יכול".
השת"פ עם שטראוס
ואז עוד חבל הצלה הגיע. בתערוכת מזון הוא פגש טכנולוג פיתוח של שטראוס שגילה התעניינות בממרחים. "התחלנו שיחה, אבל נעלמתי להם לכמה חודשים עד שיום אחד הרמתי טלפון. אמרתי, 'אני מבין שאתם רוצים שאני אייצר לכם, לא מעניין אותי לעשות דברים עבור אחרים, ואני גם באמת מאמין במותג עללחם'. והוא עונה לי, 'כן, אבל אנחנו שטראוס, המותג חזק'. אמרתי לו 'תקשיב, בוא נראה מי מוכר יותר כרגע: אתם או אני עם מעט הלקוחות שלי'. היה להם אז פסטו וממרח עגבניות והם מכרו בכל סופר בארץ תחת המותג אחלה ואני מכרתי ב-300 מעדניות ברשת טיב טעם, ב-AM:PM וזהו. אמרתי לו, פתח את סטורנקסט: מי שמוכר יותר הולכים עם המותג שלו. וידעתי את התשובה מראש. זה כמו להטיל מטבע כששני הצדדים זה פלי. כך התחילה מערכת יחסים יפה וטובה, שנמשכת עד היום. שטראוס התחילו להפיץ אותנו, בלי שום שותפות בחברה, אבל מהרגע הראשון אתה מתחיל לקצור את הפירות".
מה קורה רגע אחרי ששטראוס נכנסת לתמונה?
"קודם כל, גופים פיננסיים שעבדנו איתם נרגעו. דבר שני, אני התרכזתי במה שאני טוב בו, שזה ליצור ממרחים איכותיים, לפתח אותם, לדייק אותם, לשמור על האסתטיקה. וכמובן: ברגע אחד עברתי מלמכור ב-400-300 נקודות, ללמכור באלפי נקודות. עברו עוד כמה שנים עד שיצאנו מהבור, כך שלא כל כך מזמן סיימתי להחזיר את ההתחייבויות, אבל אני התחלתי סוף-סוף גם ליהנות מהעסק".
אתה מופץ היום גם על-ידי קוקה-קולה.
"כן, אני פניתי אליהם. שלחתי הודעה למנכ"ל קוקה-קולה בפייסבוק. אמרתי לו, אנחנו לא מכירים אבל אני זיו, הבעלים של עללחם, אם בא לך להיפגש. והוא הסכים".
העלית מחירים בשנים האחרונות?
"אפילו לא פעם אחת, למרות שזה יכול לעזור לנו להצליח להתפתח כיצרן, אבל חששתי מביקורת של צרכנים וקמעונאים. לכן אני מעדיף להתייעל. באוטומציה, בשמירה על הצוות הקיים, ברכש חכם".
ממרח הפתיבר לזכר אמא
אחרי כל מה שעברת, למה אתה קורא "פרויקט חיים" דווקא לממרח פתיבר?
"כי אני ארבע שנים בדבר הזה. הייתי מחזיק את הממרח באמצע שיחה, והייתי אומר למנהלת הרכש שלי כשדיברנו על חומרי גלם, 'הדר, את יודעת מה זה?' והיא אומרת לי, 'כן, זה ממרח הפתיבר', ועניתי לה 'לא, לא, זה העתיד של החברה בצנצנת'.
"אנחנו עכשיו מרחיבים את רישום הפטנט גם לאיחוד האירופי ולאמריקה הצפונית. כל הסדרה הזאת היא בעצם מבחינתי לזכר ההורים שלי שאהבו כל כך ילדים. ממרח הפתיבר הוא לזכר אמא שלי ויש עוד מוצר בהמשך שייצא לזכר אבא שלי ושיר ילדים על כל מוצר. אני גם מקווה שאחוז קבוע מהכנסות המוצרים האלה ייתרם כל שנה לילדים חולים".
ומה החלום?
"החלום שלי לטווח הארוך, זה יום אחד אחרי שיהיה לי ביטחון כלכלי, לפרוש ולהיות מורה או עובד סוציאלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.26
