בין מושב שער אפרים באזור השרון לבין הכפר הפלסטיני ג’למה הסמוך לג'נין, בתוך המציאות הביטחונית המורכבת ביותר שידע האזור בעשורים האחרונים, מתקיים שיתוף פעולה יומיומי, כמעט בלתי נראה, כזה שמחזיק אלפי משפחות משני הצדדים. זהו לא שיתוף פעולה פוליטי אלא של עבודה. של אדמה, מים, זריעה וקציר.
בלב העשייה הזו עומד סמיר מועדי, דרוזי מירכא, קמ״ט (קצין מטה) חקלאות במינהל האזרחי. אדם שאיבד את היקר לו מכל – בנו, רב"ט יוסף מועדי, לוחם גולני, נפל בקרב ברצועת עזה בינואר 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה – ובחר להמשיך קדימה, דרך האדמה. “אני ממשיך לעשות את עבודתי נאמנה, כי הבנתי שזו הדרך היחידה לאחווה ולשלום", אומר מועדי בשקט. "מי שעובד, מתפרנס וחי בכבוד, לא מחפש מלחמות".
3 צפייה בגלריה
"זה מיזם לטווח ארוך". מימין: סמיר מועדי, טארק אבו־ספאקה ותאיר קאדר | צילומים: שאול גולן
(שאול גולן)
100 אלף טון בשנה
החקלאות הפלסטינית נשענת במידה רבה על השוק הישראלי. כ-65% מהתוצרת החקלאית הפלסטינית משווקת לישראל. מדובר בייצור שנתי של כ-150 אלף טון, מתוכם למעלה מ-100 אלף טון מגיעים לשוק הישראלי – כ-10% מסך הצריכה בישראל.
“אם אין שוק בישראל – אין חקלאות פלסטינית", קובע סמיר חד-משמעית, “זה פשוט”. השיווק החקלאי מיהודה ושומרון לישראל מוערך בכ-1.2 מיליארד שקל בשנה. החקלאות מהווה כ-7% מהתמ״ג הפלסטיני, ומעסיקה כ-140 אלף עובדים – כ-16% מכוח העבודה. מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר נרשמה עלייה של כ-25% במספר העובדים בענף, בעקבות הצמצום בעבודה בתוך ישראל.
עבד אלרחמן, תושב הכפר הפלסטיני טלוזה שליד שכם, מדריך ומהנדס חקלאות פלסטיני, עובד לצד סמיר כבר יותר מ-34 שנים. הוא אמון על אחד התהליכים הרגישים ביותר: בדיקת התוצרת הפלסטינית לפני כניסתה לישראל.
"כל תוצרת שעוברת דרך המעברים – במיוחד שער אפרים וג’למה – עוברת דגימות מסודרות", הוא מסביר. “מדובר בבדיקות חומרי הדברה, בדיקות מיקרוביולוגיות של איכות ההשקיה. הכל נשלח למשרד החקלאות בבית-אל, ורק אז יוצא לשיווק. כך שומרים על איכות ובטיחות”.
לדבריו, גם אחרי 7 באוקטובר, העבודה המקצועית לא נעצרה: “מה שנפגע הוא השיווק. אבל אני וסמיר המשכנו לעבוד ברצף. לא הפסקנו”.
אחד המהלכים המשמעותיים שמוביל קמ״ט החקלאות הוא מעבר להדברה משולבת וביולוגית. “במקום ריסוסים כימיים מסוכנים, עברנו להדברה באמצעות חרקים”, מספר עבד אלרחמן .“זה מפחית רעילות, משפר את איכות הפרי, ומאפשר לחקלאים הפלסטינים לעמוד בסטנדרטים של כל השווקים – גם בישראל וגם בעולם”.
"החקלאות היא הגנה קדמית"
בכפר ג׳בארה, לא רחוק מטולכרם, תאיר קאדר, מהנדס חקלאות וחקלאי, מצביע על בריכות המים. כאן נולד פרויקט גידול דגים, בשיתוף פעולה עם המינהל האזרחי. “זה התחיל כבריכת השקיה לחממות”, מספר קאדר. “אמרתי, למה לא לגדל גם דגים? סמיר לקח את הרעיון ברצינות.
”מומחים ישראלים הובאו לשטח, הותקנו מערכות חמצון, פילטרים, גנרטורים. מהבריכה הראשונה יצאו כ-2,800 דגים, ובהמשך הוקמו שש בריכות נוספות. כיום קיימות שבע בריכות דגים באזור טולכרם ויריחו, עם כ-40 אלף דגים, בעיקר מסוג בס. בחודש מארס נכניס לא פחות מ-30 אלף דגים חדשים. זה מיזם לטווח ארוך".
טארק אבו-ספאקה, סוחר ובעל בית אריזה, משווק תוצרת חקלאית ומעסיק יותר מ-170 חקלאים פלסטינים. הסחורה שלו מגיעה לכמעט כל בית בישראל. “האיכות הגבוהה לא נולדה היום”, הוא מספר. “גם לפני 20 שנה עבדנו יחד – ישראלים ופלסטינים – לפי אותם סטנדרטים. זו אותה שיטה, אותו ידע".
גם בצד הישראלי רואים בחקלאות כלי אסטרטגי. סרן יובל ארביב, מפקדת נציגות שער אפרים במינהל האזרחי, אומרת בפשטות: “חקלאות היא הגנה קדמית. בלי כלכלה ובלי עבודה – הביטחון מתפורר. יש כאן אינטרס ישראלי מובהק”.
מאז שאיבד את בנו, סמיר מועדי מוביל גם מיזמי הנצחה חקלאיים ונופיים לזכר חללי צה״ל. “בסוף”, הוא אומר ומביט על השדות, “החיים מנצחים. האדמה לא שואלת מי אתה. היא מבקשת שתטפל בה. ואם נטפל בה יחד, אולי גם אנחנו נתרפא”.
ובין חממה לבריכת דגים, בין שדה תותים לשער מעבר – נדמה שלפחות כאן, האדמה עדיין יודעת לחבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.26
