בקצב שבו דונלד טראמפ מייצר אירועים וממהר להשתעמם מהם, כבר קצת קשה לזכור שממש לפני רגע תקף צבא ארה"ב את ונצואלה, וגם איים להשתלט על גרינלנד. עכשיו, אם שמים לרגע את איראן בצד, הצעצוע הנוצץ החדש של טראמפ — אבל הישן מאוד של ארה"ב — היא קובה.
האי המרוחק כ-370 ק"מ ממיאמי ונמצא בשליטה קומוניסטית מהווה מטרה אמריקנית מאז הוטל עליו אמברגו חונק ב-1960. ממשלת קובה עברה תקופות קשות רבות במהלך השנים, כולל המשבר הכלכלי שבעקבות נפילת ברית-המועצות, ובכל פעם שרדה. עכשיו היא נמצאת כנראה במצב הקשה ביותר שלה, מול ממשל חדור מוטיבציה להפיל את המשטר בקובה כנראה יותר מכל ממשל אמריקני קודם.
מאז חזר לבית הלבן, משתמש דונלד טראמפ בסדק חוקתי שמאפשר לו לעשות כמעט מה שהוא רוצה אם רק יכריז על "מצב חירום לאומי". הוא עשה זאת בנושא הטלת המכסים כדי לעקוף את הקונגרס, ובנושא ההגירה כדי להפעיל שיטות שעוקפות בתי משפט. בסוף השבוע חתם על צו נשיאותי חדש שמכריז 'מצב חירום לאומי' בנושא קובה, ומאיים להטיל מכסים על כל מדינה שתמכור או תספק לקובה נפט, כדי לייבש אותה לגמרי. הצו גם נותן לבית הלבן שיקול דעת נרחב להעניש מדינות כמו מקסיקו, שהפכה לאחת הספקיות המרכזיות של נפט לקובה.
בנימוק הרשמי, הממשל טוען שממשלת קובה מהווה "איום בלתי רגיל וחריג" על ביטחון ארה"ב, בכך שהיא מאפשרת נוכחות מודיעינית וצבאית של רוסיה ומדינות "עוינות" נוספות. הממשל גם טוען, בלי הוכחות פומביות, כי קובה נותנת מקלט לאנשי חמאס וחיזבאללה.
לבחור בין תרופות או חשמל
המקרה של קובה הוא לא כמו זה של ונצואלה או גרינלנד, שם טראמפ פשוט החליט שהוא רוצה לקחת משאבי ענק שלא שייכים לו ולעשות מהם הרבה כסף. קובה היא אי בגודל 110 אלף קמ"ר, שבו גרים כ-11 מיליון איש. התל"ג שלה ב-2025 היה 108 מיליארד דולר — נתון שמדרג אותה בתחתית העולמית. אין לה משאבי טבע יוצאי דופן והיא תלויה כמעט לגמרי ביבוא. מחקרים העלו כי כ-89% מהאוכלוסייה חיה בתנאי עוני קיצוני, מה שממקם את קובה בין המדינות הקשות בעולם מבחינת מצוקה יומיומית, למרות רמות חינוך ובריאות חינמיות גבוהות. בגלל הסנקציות האמריקניות והניהול הכלכלי הכושל, הממשלה נאלצת לעיתים קרובות לבחור בין השארת האורות דולקים לבין יבוא מזון או תרופות.
האמברגו הנרחב של ארה"ב מביא לכך שהיקף הסחר הרשמי בין המדינות קטן יחסית: ב-2024 סך הסחורות שעברו בין המדינות עמד על כ-590 מיליון דולר בלבד. כוח הקנייה של קובה מוגבל מאוד, אבל ארה"ב היא בכל זאת אחת הספקיות הגדולות של מזון ומוצרים חקלאיים לקובה, ובשנים האחרונות יש מגמת עלייה. מהבחינה הזו, הפלת השלטון בקובה והסרת האמברגו כן מבטיחות פוטנציאל כלכלי גדול: שוק חקלאי של כ-11 מיליון תושבים המייבאים כ-80% מהמזון שלהם, שוק תיירות מרתק סמוך לארה"ב, והזדמנויות להשקעות בתשתיות, תיירות וביו-טכנולוגיה. כל זה פוטנציאל שכרגע כמעט לא נגיש לחברות אמריקניות.
עם זאת, ההתמקדות האמריקנית בקובה נובעת גם מהרבה סיבות שאינן כלכליות. טראמפ מאיים על קובה קודם כל כי הוא אימפריאליסט. הוא סבור שהעולם צריך להתחלק בין השחקנים החזקים ביותר, שישלטו בסביבה הקרובה שלהם. ונצואלה וקובה הן אוקראינה שלו.
לעצור את אספקת הנפט
עבור הניצים בוושינגטון, קובה היא סמל בן עשרות שנים של התגרות קומוניסטית בארה"ב ממש ליד הבית. האמברגו והניסיון להפיל את המשטר הקובני נמשכים מאז 1960, עם הפוגה קצרה במהלך ממשל אובמה שניסה לפתוח את קובה לעולם. ממשל טראמפ הראשון החזיר שוב את האמברגו וממשל ביידן השאיר אותו על כנו.
בהתקפה על ונצואלה, לכידתו של הנשיא ניקולס מדורו וכוונתו לעשות אותו דבר בקובה, החזיר טראמפ רעיון פוליטי מהתקופה שהוא מתגעגע אליה: לפני 200 שנה. "דוקטרינת מונרו" קובעת שאירופה צריכה להימנע מהתערבות בענייני חצי הכדור המערבי, כי זה נמצא תחת שליטה בלעדית של ארה"ב. הדוקטרינה הוכרזה לראשונה ב-2 בדצמבר 1823, בנאום מצב האומה של הנשיא החמישי, ג׳יימס מונרו, ומעט מדינות מבינות את ההשלכות שלה בצורה ברורה ואינטימית יותר מקובה.
לארה"ב אין הרבה כלים לא צבאיים ללחוץ על קובה. היא כבר מטילה עליה סנקציות כמעט מלאות. מה שהשתנה הוא שקובה איבדה את הנפט המסובסד של ונצואלה, בו הייתה תלויה במשך עשרות שנים. בתמורה לנפט הזה שהחזיק את האור דולק, קובה סיפקה לוונצואלה עובדים רפואיים ואנשי ביטחון. 32 אנשי ביטחון כאלה נהרגו בהגנה הכושלת על מדורו ואשתו, מה שהוביל ליומיים של אבל לאומי בקובה.
אם גם התייבשות הנפט מוונצואלה לא תפיל את המשטר הקובני, שוקל ממשל טראמפ להפעיל לחץ על בעלות ברית של ארה"ב שמנהלות קשרים כלכליים עם קובה. למדינות נאט"ו רבות - כולל קנדה וספרד — יש קשרי סחר עם קובה, והממשל כבר הראה נכונות להשתמש במכסים כנשק נגד מדינות אחרות. "כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לוודא שחברינו לכאורה לא ימשיכו לתמוך כלכלית במשטר בקובה", אמר ל"פוליטיקו" חבר הקונגרס הרפובליקני, קרלוס חימנז מפלורידה.
מי שכבר מרגישה את הלחץ הזה היא נשיאת מקסיקו, קלאודיה שיינבאום. מצד אחד מקסיקו היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארה"ב. מצד שני היא ספקית הנפט העיקרית לקובה מאז שארה"ב השתלטה על הנפט של ונצואלה. כעת, שיינבאום חייבת לנהל את מערכת היחסים ההפכפכה שלה עם טראמפ, ולהתמודד עם הלחץ של מפלגתה השמאלנית שתומכת בקובה. האיזון הזה הפך לקשה עוד יותר עבור שיינבאום בשבוע שעבר, בעקבות דיווחים לפיהם חברת הנפט הממשלתית של מקסיקו, Pemex, עצרה תחת לחץ אמריקני משלוח נפט בדרכו לקובה. כשנשאלה על כך, אמרה שיינבאום כי משלוחי נפט הם החלטה "ריבונית" וכי פעולות עתידיות יינקטו על בסיס "הומניטרי".
שיינבאום עדיין מסרבת להגיב חזק מדי נגד טראמפ, ומעדיפה לדבר בקלישאות דיפלומטיות. בכך היא שונה לגמרי ממה שקורה במדינה מהגבול הצפוני עם ארה"ב — נאומו של ראש ממשלה קנדה, מארק קרני, בוועידת דאבוס, בו קרא למנהיגי העולם לעמוד מול טראמפ, הפך ויראלי וגרר תגובה זועמת צפויה מטראמפ.
מאשימה את טראמפ ב"רצח עם כלכלי"
ממשל טראמפ מעריך כי המשטר בהוואנה מוחלש מאוד אחרי נפילת מדורו והתייבשות הסיוע הכלכלי מוונצואלה. "וול סטריט ג'ורנל" דיווח כי גורמים אמריקניים מחפשים דמות בהוואנה שתהיה דומה למנהיגת ונצואלה בפועל, דלסי רודריגז, ותוכל לנהל משא ומתן על שינוי במשטר. רודריגז, יש לציין, היא לא באמת שינוי משטר וחייהם של אזרחי ונצואלה לא השתנו לטובה בשום צורה. היא ממשיכת דרכו של מדורו, בהבדל אחד: היא מוכנה לעשות מה שארה"ב אומרת לה.
ממשלת קובה הרבה יותר ממוסדת ומאורגנת מכפי שהיה ממשל מדורו. הנהגת המדינה מורכבת בעיקר מפקידי מפלגה שטיפסו במערכת על סמך נאמנות וזכויות. רודריגז, לשם השוואה, השתמשה בקבוצות חצי צבאיות כדרך לבסס כוח משלה בנפרד ממדורו. בקובה אין דבר כזה, מה שמקשה על זיהוי גורמים בתוך הממשל שיכולים לעזור לארה"ב להפיל אותו. גם תנועת האופוזיציה באי אינה מאורגנת.
ראול רודריגז, חוקר במרכז ללימודי חצי הכדור המערבי וארה"ב, אמר ל-NPR כי ההתנהלות של טראמפ כלפי ונצואלה וגרינלנד, איומיו להשתלט מחדש על תעלת פנמה וניסיונות הפלת המשטר בקובה, הם "סוג של נוסטלגיה אימפריאליסטית, אבל במקרה של קובה האמריקנים כבר ניסו הכל במשך יותר מ-60 שנה".
עבור הניצים בוושינגטון, קובה היא סמל בן עשרות שנים של התגרות קומוניסטית בארה"ב ממש ליד הבית. האמברגו והניסיון להפיל את המשטר הקובני נמשכים מאז 1960, עם הפוגה קצרה במהלך ממשל אובמה שניסה לפתוח את קובה לעולם. ממשל טראמפ הראשון החזיר שוב את האמברגו וממשל ביידן השאיר אותו על כנו
ממשלת קובה, בראשות הנשיא מיגל דיאז-קאנל, מאשימה את טראמפ ב"רצח עם כלכלי" ובניסיון לחנוק את המדינה עד כדי קריסה. "אנחנו מדברים על רעיונות ואסטרטגיות שעוצבו לפני יותר מ-200 שנה", אמר אלחנדרו גרסיה דל טורו, דיפלומט בכיר קובני האחראי על היחסים הדו-צדדיים של קובה עם ממשלת ארה"ב, "אז אתם לא יכולים להיות מופתעים ממה שהם עושים".
מומחים סבורים כי חסימת אספקת הנפט עשויה ליצור משבר הומניטרי חריף בקובה – הפסקות חשמל, פגיעה בבתי חולים, מזון ושירותים בסיסיים – מבלי שבאמת יתרחש שינוי משטר, אבל זה לא מה שטראמפ והניצים הוותיקים בקונגרס חושבים. הסנאטור לינדזי גרהאם, בעל ברית קרוב של הבית הלבן, אמר כי הוא מצפה לראות את הממשל "מציג כמה רעיונות", והוסיף כי "הגיע הזמן לסיים את הדיקטטורה הזו".
סיבה נוספת לכך שטראמפ ימשיך ללחוץ על קובה בלי הפסקה, היא פוליטית. בסיס התומכים החזק של טראמפ בפלורידה מורכב בעיקרו מחברי קהילת הגולים הקובנים הגדולה מאוד במיאמי. נציגי הקהילה הזו בקונגרס משבחים את טראמפ על קו קשוח מאז כהונתו הראשונה, ומבהירים שהבסיס שלהם מצפה להמשך לחץ עד נפילת המשטר. "טראמפ ממש טוב בנושא הזה ואני מצפה שדברים טובים נוספים יקרו, אני לא חושב שהמשטר הקובני ישרוד את שלוש השנים שנותרו בכהונתו של טראמפ", אמר חבר הקונגרס מריו דיאז-בלארט, רפובליקני מפלורידה.
"קובה נראית כאילו היא מוכנה ליפול", אמר טראמפ בסוף השבוע, אבל דחה את הרעיון שכוחות צבא אמריקניים יתערבו ישירות, "אני לא חושב שאנחנו צריכים שום פעולה. נראה שזה הולך ליפול בכל רגע". כמו במקרה של ונצואלה, הדוחף העיקרי לשינוי המשטר הוא מזכיר המדינה מרקו רוביו, שעבורו הנושא אישי מאוד כיוון שהוריו ברחו מקובה וקיבלו מקלט בארה"ב. רוביו, שלחץ מאוד על הפעולה הצבאית בוונצואלה, נשמע פחות נחרץ מטראמפ לגבי הימנעות מפעולה צבאית: "אם הייתי גר בהוואנה והייתי בממשלה, הייתי מודאג עכשיו".
