מחקר חדש שנחשף ב"ממון" לראשונה מגלה פערי מיגון משמעותיים בכל הקשור למוכנות העורף למלחמה בחברה הערבית. על פי המחקר, שנערך על ידי עמותת "סיכוי-אופוק" לשוויון ושותפות ועמותת "מרכז אינג'אז" ("הישג" בעברית), כ-41% מהאזרחים הערבים חיים ללא מרחב מוגן כלל, למחצית מהאוכלוסייה אין ממ"ד וכ-9% בלבד חיים בקרבת מרחב מוגן משותף.
דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מגלה כי רק כ-0.3% מבין 11,775 המקלטים הציבוריים בישראל מצוי ביישובים ערביים. הדוח, שפורסם בעקבות פניית סיכוי-אופוק וארגונים נוספים, מגלה כי ביישובים הערביים, בהם מתגוררת כ-13.8% מאוכלוסיית המדינה, ישנם 37 מקלטים ציבוריים בלבד. מבין המקלטים הללו 8 כלל אינם תקינים, כלומר כ-22% מסך המקלטים הקיימים ביישובים ערביים לא ראויים לשימוש (כמעט כפול מהיחס ביתר המדינה, שם כ-11% מהמקלטים אינם תקינים).
"אנחנו נמצאים במצב חירום, ובשעה כזו המדינה צריכה לפעול כדי להציל חיים", אומרת ד"ר חלי הירש, מנהלת שותפה במחלקה למחקר ופיתוח בעמותת סיכוי-אופוק. לדבריה, "אנחנו רואים שדברים רבים נעשים כעת כדי למצוא פתרונות מידיים לשיפור בעיית המיגון ברחבי המדינה, אבל זה לא קורה בחברה הערבית. כל עוד המדיניות לא תשתנה, פערי המיגון רק צפויים להתרחב והמשמעות היא סכנה לחיי אדם".
מצוקת המיגון הקריטית בחברה הערבית היא בעיה שהמדינה מכירה היטב. נתוני דוח המבקר מינואר השנה מהווים המשך ישיר לדוח המבקר משנת 2018, אז נחשפו פערי המיגון בין האוכלוסייה הערבית לכלל תושבי המדינה. בדוח ההוא נקבע כי 46% מהאוכלוסייה הערבית בישראל אינה ממוגנת (וזאת לעומת בעיית מיגון של 20% בחברה היהודית).
במהלך השנים שחלפו נעשו פעולות לשיפור המיגון, אולם סקר שבוצע במסגרת המחקר שערכו עמותת סיכוי-אופוק ומרכז אינג'אז, ובו השתתפו יותר מ-500 אזרחים ערבים ויהודים, מראה כי בעוד ש-11.4% בלבד מהמשיבים היהודים דיווחו על היעדר מיגון זמין בשעת חירום, בחברה הערבית התופעה רווחת כמעט פי ארבעה – 40.6% מהמשיבים הערבים דיווחו על היעדר נגישות למרחב מוגן.
מהסקר, שערכה חברת לקסידל באמצעות מכון Kantar, עולה כי לכמחצית מהאוכלוסייה הערבית אין ממ"ד בביתם - רק לכ-50% מהדירות בחברה הערבית יש ממ"ד, וזאת לעומת כ-61% מהדירות בציבור היהודי. פערי המיגון בין האוכלוסיות דרמטיים אף יותר כשבוחנים נגישות למרחב מוגן, מאחר ורק 9.3% מהמשיבים הערבים דיווחו על מקלט משותף בבניין שבו הם חיים, לעומת נתון הגדול פי כשלושה בקרב המשיבים היהודיים (27.8%). המשמעות: בזמן אזעקה, כ-680 אלף איש מהחברה הערבית מצויים על פי ההערכה ללא מרחב מוגן נגיש.
את המשמעות של פערי המיגון ניתן היה לראות בשורת הסטטיסטיקה של ההרוגים כתוצאה מירי טילים במהלך השנתיים האחרונות. לפי נתוני מוקד החירום לרשויות המקומיות הערביות, שמנוהל על ידי מרכז אינג'אז, 60% מהאזרחים ההרוגים מפגיעות טילים במלחמה בצפון היו ערבים. בתוספת נפגעי סבב המלחמה הראשון מול איראן, נהרגו 34 אזרחים ערבים מפגיעות טילים (עד ליולי 2025) – 41% מבין כלל ההרוגים מירי טילים, כאשר 14 מתוך אותם הרוגים (כ-40%) נפגעו בביתם.
על פי נתוני פיקוד העורף, שהתקבלו לבקשת סיכוי-אופוק, בעוד שההחלטה שהתקבלה על מסלול עוקף היתרי בנייה לממ"דים ביישובי קו העימות הובילה לכ-5,500 בקשות לפטור מהיתר לממ"ד (נכון לדצמבר 2024), רק 53 מבקשות אלו - פחות מ-1% - הגיעו מיישובים ערביים. הסיבות לכך נעוצות, בין היתר, בחסמים הקשורים לתהליכי התכנון ביישובים הערביים.
עורכי המחקר מציעים לצמצם את המחסור בממ"דים ביישובים הערביים באמצעות פעולת חירום המשלבת הסדרת מסלול מיגון גם במתחמי דיור שבהם חסר היתר בנייה למבנה המרכזי, לצד קמפיין להעלאת המודעות לאופציה של קבלת פטור מהיתר לצורך הוספת ממ"ד לדירה.
"יש גישה שאומרת 'לא נאפשר בניית ממ"דים במבנים ללא היתר כדי לא לתת מתנות לעברייני בנייה'", אומרת ויסאל רעד, רכזת שיקום והשכלה פיננסית בסיכוי-אופוק. רעד, מעורכות המחקר, מסבירה כי "מעבר לכך שב-87% מהמקרים מדובר במבנים שנמצאים בתוך תחומי תוכנית מתאר כוללת ולא ב'עברייני בנייה', אנו רואים איך במקרים רבים אחרים מוציאים הוראת שעה או תיקון לחוק המציבים הצלת חיים מעל נהלי התכנון הרגילים. עושים את זה מאז תחילת המלחמה האחרונה בהקשרים שונים עבור מיגון".
עמותת סיכוי-אופוק ומרכז אינג'אז קוראות למנהלות השיקום בצפון ובדרום, שהוקמו בעקבות מלחמת 7 באוקטובר וכבר זכו לתקצוב משמעותי, לעשות שימוש בתקציבים הקיימים כדי לקדם באופן מיידי פתרונות מיגון מצילי חיים בחברה הערבית. "מדובר במחויבות בסיסית של המדינה להגן על אזרחיה", מסכמת ד"ר הירש, "זה פשוט צריך להופיע ברשימת סדר העדיפויות גם ביישובים הערביים".
"במילואים אני מפקד, בבית אנחנו ברווזים במטווח"
בתוך כך, מכון ריפמן לפיתוח הנגב שיגר בסוף השבוע פנייה דחופה לצמרת משרד הביטחון ופיקוד העורף, בדרישה להסדיר לאלתר אישורי "הצבה עצמית" למיגוניות עבור משפחות לוחמים ויוצאי כוחות הביטחון בחברה הבדואית. מהפנייה עולה כי המשרתים המתגוררים בפזורה סובלים מ"בידוד כפול": מצד אחד, היעדר תשתיות מיגון מצד המדינה, ומצד שני, נידוי חלקי בתוך הקהילה עצמה בשל שירותם הצבאי.
חגי רזניק, ראש מכון ריפמן, מציין במכתבו: "הדבר הטבעי הוא לדאוג להם למיגון. במציאות שבה אלפי בתי אב ללא מחסה, הדבר הנכון והמהיר ביותר הוא לאפשר הצבה עצמית של מיגוניות במימון המשפחות, ללא סרבול בירוקרטי וללא אכיפה שתמנע הצלת חיים".
לפיכך, במכון מציעים מתווה בן 3 שלבים: מיפוי ואפיון מהיר של מיקומי מגוריהם של משרתים בצבא ויוצאי מערכת הביטחון; אישור הצבה ומתן היתר להצבת מיגונית במימון עצמי, בהתאם למפרט פיקוד העורף, תוך התחייבות לאי-אכיפה במיקומים אלו; והתחייבות לפינוי באופן שאחריות המציב לפנות את המיגונית עם קבלת צו סילוק יד או הנחיה מהמדינה. לחילופין, מוצע למדינה לתעדף תקציבית מיגון לכ-500 בתי אב של יוצאי מערכת הביטחון הנמצאים בדרגת סיכון גבוהה.
לדברי אמיר ראחל אל הייב, לוחם בדואי, יתום ונכה צה''ל שהקים עמותה לטובת החיילים והקצינים הבדואים, "הגיע הזמן שדווקא מי ששירת ומשרת את המדינה בסדיר ובמילואים ונתן את היקר מכל יקבל את הזכות הבסיסית למיגון. צריך לתעדף דווקא את ציבור המשרתים ואלו ששרתו, אחים והורים שכולים".
הוא הוסיף כי "נפצעתי בשירות המדינה, והמשפחה שלי שילמה מחיר כבד מאוד. אנחנו משפחה שכולה, אבל למרות הכול המשכנו להאמין במדינה ולהיות חלק ממנה. מה שקורה היום הוא בלתי נתפס: לוחמים, נכים ומשפחות שכולות נשארים בלי מיגון בסיסי. כשיש אזעקה ואין לאן לרוץ, אתה מרגיש שהחיים של הילדים שלך תלויים במזל. אנחנו לא מבקשים הטבות ולא פריבילגיות רק את הדבר הכי בסיסי – שלא נצטרך להפקיר את המשפחה שלנו בכל פעם שנשמעת אזעקה".
מ.א, תושב הפזורה, אמר ל"ממון": "שירתתי עד לאחרונה כמ"פ 10 שנים בעזה. אני מוביל לוחמים לקרב ומוכן להקריב הכול למען המדינה, אבל כשאני חוזר הביתה אני מגלה שלילדים שלי אין אפילו מקום מוגן לברוח אליו בזמן אזעקה. אנחנו גרים בבית פשוט, לא מבטון, והילדים בוכים בכל אזעקה כי אין לאן לרוץ. מעבר לזה, בגלל שאנחנו מתגייסים ומשרתים בצבא, אנחנו גם מתמודדים עם התנכלות וניכור מצד חלקים מהקהילה שלנו".
לדבריו, "במשפחה שלי יש לוחמים שנפצעו ב־7 באוקטובר ואנחנו גם משפחה שכולה. בסוף אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים בחזית, מתמודדים עם לחץ בבית ועם נידוי בקהילה, ובכל אזעקה הילדים שלנו כמו ברווזים במטווח. זו פשוט רולטה רוסית על החיים שלהם".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.26
