בסבב הקודם של העימות עם איראן, ביוני, חייהן של מאות משפחות התהפכו ברגע אחד: דירות שנהרסו, בניינים שפונו, חיים שלמים שנדחקו למזוודות. חודשים אחרי, כשהירי מתחדש, עבור רבים מהן זו חזרה ישירה לאותה טראומה.
מאז הפגיעה בביתה ברמת גן, עדי זיבלי (36) חיה בין פתרונות זמניים, בלי תחושת ביטחון אמיתית. "אני עדיין גרה ברמת גן", היא מדווחת, "וזו שוב דירה בלי ממ"ד. יש מקלט בבניין אבל הוא בלי דלת. זה חצי תקני". בסופי שבוע היא עוברת לאמה, שחיה אף היא באותה עיר, אך אצלה דווקא יש מקלט מסודר. עדי עובדת בגבעתיים, ואם יש אזעקה בשעות הבוקר והצהריים, היא נאלצת לחפש מיגון ראוי גם שם.
"כל בום אני אומרת 'רק שזה לא יהיה עוד פעם הבית שלי'. אנשים שלא חוו את זה לא מבינים. זה פחד אחר לגמרי", היא מעידה.
הזיכרון של הפגיעה לא עוזב אותה. "גם בדירה הקודמת לא הייתה דלת למקלט", היא נזכרת, "הוא היה מחובר בקיר משותף למקלט של הבניין הצמוד, שגם בו לא הייתה דלת. כשהיה פיצוץ, ההדף פגע בצד אחד ולא איפשר להיכנס ממנו, אז חילצו את האנשים דרך הדלת השנייה. למזלי לא הייתי בבית באותו זמן. אבל מפחיד אותי שאם יקרה פה משהו יצטרכו לחלץ גם אותנו באותה צורה".
הפחד הזה מלווה גם את המחשבות על העתיד. "אני אוהבת ילדים ורוצה ילדים, אבל במצב כזה מפחיד ומסובך להיות הורה. אין מסגרות, הכל לא יציב, ולא נראה שזה עומד להסתיים", היא אומרת, ומוסיפה כי למרות הכל, יש נקודת אור: "העירייה באמת מתפקדת ודואגת לתושבים. זה הדבר היחיד שמרגיע".
"הבניין עדיין הרוס, מחכים 9-8 חודשים שיקרה משהו"
אצל אילן ברקוביץ’ (52) מרמת גן, הפגיעה בבית הייתה הרסנית עוד יותר. "ביום הראשון של מבצע 'עם כלביא' הדירה שלנו נהרסה", הוא משחזר. הוא ואשתו, שני ילדיהם והכלבה עברו למלון, ואחר כך לדירה שכורה, שבה הם חיים כבר חודשים ארוכים.
"היינו במלון כמעט שלושה חודשים ומאז אנחנו בשכירות", הוא מספר, "הבניין שלנו עדיין עומד הרוס. אנחנו מחכים כבר 9-8 חודשים שיקרה משהו, שאולי יהרסו אותו ויתחילו לבנות מחדש, אבל שום דבר לא מתקדם".
הזיכרון מהלילה ההוא עדיין חי אצלו. "היינו במקלט, היה פיצוץ מטורף, הדלת נכנסה פנימה, הכל היה זכוכיות ועשן. בקושי יצאנו", הוא מתאר. מאז, לדבריו, הוא מתמודד גם עם פוסט-טראומה. ״ביומיים הראשונים של הסבב הנוכחי היינו מוצפים בלחץ. אפילו הכלבה רעדה. זה לא עובר".
לצד הפחד, ברקוביץ’ מצביע גם על תחושת נטישה. "אף גורם לא מתקשר, לא שואל מה איתנו עכשיו, אחרי שכבר איבדנו בית", הוא מספר, "מדברים על חוסן העורף, אבל מי דואג לאנשים שכבר נפגעו?"
החשש מהעתיד המיידי גם הוא נוכח. "אנחנו לא יודעים מה יקרה כשייגמר החוזה בדירה הנוכחית והאם נצליח למצוא מקום חדש בתנאים הגיוניים", הוא מסביר, "זה מרחף מעלינו כל הזמן".
גם הילה בנגל (28), שביתה נהרס מפגיעת טיל בתל אביב, חיה כבר חודשים במצב ביניים. "רק עכשיו אישרו חברה שתבנה מחדש את הבניין", היא אומרת. לאחר הפגיעה, היא ומשפחתה נאלצו להוציא את חפציהם ברגל – 25 קומות – עם עזרה ממתנדבים. "לקחנו רק את הדברים הכי חיוניים", היא מספרת.
מאז, כל אזעקה נשמעת אחרת. "עד שלא פוגע לך טיל בבית, אתה לא מבין כמה מסוכן פה. אתה חושב לעצמך, 'יורדים למקלט וחוזרים'. אבל כשאנחנו חזרנו כבר לא היה לנו בית. מאז כל אזעקה הרבה יותר מפחידה", היא מסבירה. גם החיפוש אחר יציבות הפך מאתגר: "אני רוצה לעבור דירה אבל קשה לקבל החלטות בתקופה של אי ודאות כזו".
שלושתם, כמו רבים אחרים, מוצפים בסבב הנוכחי בשאלות שנותרו פתוחות עוד מהסבב הקודם: מה יעלה בגורל הבתים שלהם שנהרסו? איזה גורם ילווה אותם לאורך זמן? ומתי תהיה להם ולכולנו שגרה?
כל אזעקה עבורם היא לא רק התרעה, אלא גם תזכורת לסבב הקודם, ואיך החיים יכולים לקרוס בין רגע.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.03.26
