"בשבוע שעבר", מספר פרופ' איתי ינאי, 51, באנגלית מושלמת, "הוזמנתי לכנס באירופה של האגודה האירופית לסרטן. בטופס ההרשמה צוינו עלויות הנסיעה מארבעה יעדים שונים: סכום אחד לבאים מהחוף המזרחי, סכום אחר - מהחוף המערבי, סכום שלישי מאירופה, והסכום האחרון — מישראל, המדינה הנוספת היחידה שנכללה ברשימה. ואמרתי לעצמי: זה מטורף – מדינה כל כך קטנה עם כזו השפעה בתחום, עד שיש לה קטגוריה משלה. זה באמת מדהים".
ינאי, יליד חיפה, 12 שנים בארה"ב, מייסד המכון לרפואה חישובית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק (NYU) וכוכב עולה בתחומו, בחר לפתוח כך את הכנס המדעי יוצא הדופן שהתקיים בשבוע שעבר ב"מרכז ספרא" בניו-יורק, על רקע קו הרקיע של האפר איסט-סייד במנהטן.
גם זקני האקדמיה הישראלית לא זוכרים ריכוז כזה בחו"ל של מוחות אקדמיים מבריקים, דוברי עברית, במקום אחד. עד כדי כך שמיקום הכינוס נשמר בסוד מסיבות ביטחוניות עד לרגע האחרון: 314 חוקרים, מדענים ורופאים ישראלים בעלי תואר שלישי לפחות, המתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה. הכותרת, המתכונת, השפה על הבמה (אנגלית), היו מדעיות. אבל המסר החבוי, והאמיתי, היה פשוט בהרבה, ובעברית: תחזרו הביתה.
7 צפייה בגלריה
הכנס בניו יורק. "אנו מזהים רצון אמיתי לחזור לארץ בעקבות המלחמה. אלה מספרים שלא חלמנו עליהם בכלל"
(צילום: אוהד קב)
ההרצאות, ה"פיצ'ים" וה"פוסטרים" — הצגות קצרות של מחקרים על הבמה או פנים אל פנים — היו על טהרת החידושים המדעיים בעשרות תחומים, ממתמטיקה ופיזיקה ו-AI וביוטכנולוגיה ועד סוציולוגיה ומדעי המוח. אבל זה היה רחוק מלהיות כנס מדעי רגיל, אולי קרוב יותר לכנס פנויים ופנויות — כולל החשמל באוויר והמבוכה הראשונית. רוב המשתתפים באו להיראות — בעיקר להזמין חיזורים מצד ראשי האוניברסיטאות בישראל, שהפגינו כאן נוכחות מרשימה, כולל ראש הוות"ת עצמו, פרופ' עמי מויאל, אבל גם כדי לרענן את העברית ולחלוק חוויות עם עמיתים, שעוברים מסלול דומה במוסדות הטובים בעולם.
נקודת זמן קריטית
ד"ר חגי שוחט, 37, ביולוג, נשוי ואב לשניים, עובד מזה כ-3.5 שנים במעבדת "קולד ספרינג הרבור" בלונג איילנד — ממוסדות המחקר הפרטיים והיוקרתיים בעולם בתחומי הביולוגיה והרפואה — במסגרת פוסט-דוקטורט בתחום האנרגיה של צמחים. "אתה מחפש כל הזמן אוזן קשבת", אומר שוחט, "שותפים לדרך. כל פוסט-דוקטורנט פה חווה את הבדידות הזו, גם אם רכש כמה חברים מקומיים. ידעתי שאפגוש פה קולגות שנמצאים במצב דומה".
ד"ר פארה וסרצוג-פש (השם הפרטי נקרא כך: Pe'era – י.ו), 32, חוקרת בתחום הביולוגיה של ביציות ו-RNA ("אני גניקולוגית של עכברים"), עושה פוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, ומאז ינואר 2023 מתגוררת בבוסטון עם בן-זוגה ושלושת ילדיה. "אני חושבת שהישראליות היא גורם משותף הרבה יותר מהמחקרים שלנו", היא אומרת. "מערכות היחסים בין ישראלים הן יקרות ערך ממש. אנחנו עוזרים זה לזה. אם אני פוגשת סתם חוקר אמריקאי מהתחום שלי, שחושב שהמחקר שלי מגניב ומבין שאני מאוד מוכשרת - הסיכוי שהוא ייתן לי כרטיס ביקור או שיפנה אותי למוסד רציני שמחפש חוקרת כמוני, נמוך דרמטית מהסיכוי שאזכה ליחס הזה, נגיד, אפילו מסוציולוג ישראלי, שאין לו בכלל מושג בתחום שלי".
ד"ר אמירה הלפרין, חוקרת תקשורת, פליטים וטרור ותיקה — כיום עמיתת מחקר ב-BICOM, מרכז התקשורת והמחקר בריטניה-ישראל — ישירה יותר. הלפרין, שחקרה את הקהילה המוסלמית בבריטניה, מרצה כבר שנים באוניברסיטאות שונות באנגליה ובקנדה: "לי, אחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל ובאווירה שקיימת היום, יש רצון עז להיות בקשר עם חוקרים ישראלים. חד משמעית, אני רוצה למצוא עבודה ולחזור לארץ, גם מתוך תחושת שייכות ורצון לחזק את האקדמיה דווקא בתקופה הזו. יש פה הזדמנות לדבר ישירות עם מנהלי האוניברסיטאות, לשמוע מה הם מחפשים. הם באו למצוא אותנו? אני באתי למצוא אותם".
ד"ר פארה וסרצוג–פש: "אנחנו המדינה. אנחנו מצטיינים בתחומים שלנו, אינטליגנטים ומקושרים. ואנחנו נגיע לארץ ונעשה את המדינה מקום יותר טוב לחיות בו. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו"
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-5,300 אקדמאים ישראלים בעלי PhD, תואר שלישי, מתגוררים כיום יותר משלוש שנים בחו"ל, וככל הנראה כבר לא יחזרו ארצה. רובם המוחלט בעלי תארים במדעים מדויקים והנדסה. החל משנת 2023 — לראשונה מזה שנים רבות — מספר האקדמאים שעוזבים את הארץ גבוה ממספר האקדמאים השבים אליה. בתחומי המתמטיקה, מדעי המחשב ופיזיקה — אחד מתוך כל ארבעה חוקרים ישראלים עם קביעות במשרת "סגל בכיר" עובד ומתגורר בחו"ל.
מדי שנה מתחילים בין 500 ל-1,000 חוקרים ורופאים ישראלים בהכשרת פוסט דוקטורט — כ-70% מהם באוניברסיטאות מובילות בארה"ב ובאירופה. למרות הסיכון שחלקם לא יחזור הביתה, האקדמיה הישראלית מעודדת ואף מממנת לעתים יציאת מדענים בתארים מתקדמים לחו"ל כדי שירכשו כלים חדשים, ידע וקשרים במוסדות הטובים בעולם.
המלכוד הוא הסתירה הפנימית שבין הדרישות הגבוהות שמציבה האקדמיה בארץ למדענים, שממש נדחפים לצאת לחו"ל, לבין ההיצע הנמוך של אפשרויות התעסוקה שלהם כשהם מבקשים לחזור הביתה. רק כ-300 מדענים נכנסים בארץ למסלול של קביעות כחברי סגל מדי שנה, במקרה הטוב. לפי הערכות, יותר מ-4,000 חוקרים ישראלים פעילים עובדים כיום במוסדות ההשכלה הגבוהה בחו"ל, בעיקר בארצות הברית ובאירופה.
ד"ר אמירה הלפרין: "אחרי ה–7 באוקטובר הייתי המרצה הישראלית היחידה. ואז החלו ההתנכלויות, הוציאו ממני קורסים, עצרו מענקי מחקר. והשיא היה כשסטודנט איים עליי בהרצאה. רעדתי ובכיתי"
ב"סאיינס-אברוד" (Science Abroad), ארגון המדענים הישראלים בחו"ל, שיזם את הכינוס בניו-יורק בסיוע משרד העלייה והקליטה, בטוחים שההפסד דרמטי. המנכ"ל, נדב דואני, 41, מסביר, כי "ישראל פשוט לא יכולה להתקיים ולשגשג ולהגיע להישגים שאליהם הגיעה עד היום בלי האנשים האלה. כי בסוף, הם אלה שממציאים את תרופת הקופקסון ומקימים את מובילאיי, ומפתחים את החץ. המרדף אחרי כישרונות כאלה בעולם הוא מטורף — אתה חייב אותם בארץ, אתה לא יכול לוותר עליהם".
על-פי חישובי "סאיינס אברוד" ומשרד הקליטה, מדינת ישראל מאבדת מדי שנה בסך-הכל כ-2.4 מיליארד שקל בשל חוקרים שנותרים בחו"ל. מנגד, מדען שחוזר לישראל "מייצר" בממוצע כ-370 אלף שקל כבר בשנתו הראשונה בארץ, ותרומתו למדינה מזנקת לכ-2.9 מיליון שקל בתוך חמש שנים.
דואני: "כשרואים חוקר אנרגיה ישראלי, מומחה לסוללות שהתמחה במעבדות סרן בשווייץ, מוצא בסוף את מקומו במעבדה הלאומית לאנרגיה בארה"ב, מבינים מה איבדנו. ולעומת זאת תראה את האימפקט של פרופ' אמנון שעשוע: הוא גם עשה אקזיט מטורף וגם מכשיר את הדור הבא באוניברסיטה העברית. את הכסף השקיע בחברות חדשות בארץ. כלומר, העושר הזה בסופו של דבר חוזר ומקדם את הכלכלה, את החברה, את המדינה".
אני מבין שאלפי מדענים, חוקרים ורופאים כאלה כבר לא יחזרו. אז מיהו קהל היעד שלכם?
"המתמטיקאי שסיים את הפוסט-דוקטורט אחרי שנתיים. אחרי עשר שנים באמת הסיכוי להחזיר אותו יותר נמוך; כי בן/ בת הזוג כבר מצאו מקום עבודה, והילדים כבר אמריקאים לגמרי. או גרמנים, או הולנדים".
הנתונים שנאספו ב"סאיינס אברוד" בשנתיים האחרונות מפתיעים במיוחד, והם שהובילו בעצם ליוזמת הכנס בניו-יורק. דואני: "אנחנו מזהים רצון אמיתי גובר לחזור לארץ בעקבות המלחמה. אלה מספרים שלא חלמנו עליהם בכלל. הדוגמה הכי טובה היא שתי חוקרות ישראליות משני קצות הקשת הפוליטית, שלא אנקוב בשמן: אחת מניו-יורק והשנייה מפילדלפיה, שחזרו דרכנו מאותה סיבה. הראשונה תל-אביבית, חילונית, רווקה, שהתנדבה בזמנו ב'אחים לנשק' והפגינה נגד המהפכה המשפטית; השנייה, תושבת השומרון עם ארבעה ילדים, שהייתה פעילה בהפגנות בעד הרפורמה המשפטית. זה אבסורד, אבל שתיהן הסבירו את השיבה לישראל באותה דרך: 'אנחנו לא יכולים להשאיר את החברים שלנו בארץ לבד במערכה הזאת'".
אתם רואים את זה במספרים?
דואני: "בכל שנה חוזרים לארץ בממוצע 120 איש. השנה, כבר עכשיו, יש לנו 116 שהגישו לנו קורות חיים ומעידים על עצמם באופן אקטיבי, שהם מוכנים, בשלים ורוצים לחזור ארצה. לדעתי, אנחנו בנקודת זמן קריטית".
השלכות המלחמה
חלום ה"רילוקיישן" הישראלי, המצייר עולם שכולו טוב למי שהעתיקו את מרכז חייהם לחו"ל, עוצב בעיקר בזכות עובדי ההייטק המבוקשים, שחברות הענק בחו"ל משחררות אותם מדאגות הסדרת ויזה, שכר נדיב, שכירת דירה וסידור מסגרות חינוך לילדים. סיפורם של המדענים הישראלים הצעירים בחו"ל שונה בתכלית.
בראשית הדרך רובם נוחתים שם, למעשה, כמעט בעל-כורחם: בישראל אין למדען מקומי אפשרות לקבל משרת קבע משמעותית באקדמיה אם לא עבר מסלול של פוסט-דוקטורט בן שנתיים לפחות באוניברסיטה נחשבת בחו"ל, בנוסף לפירסום מאמר באחד המגזינים האקדמיים המובילים.
גם אם צלחו את שנות הפוסט-דוקטורט בחו"ל — לרוב עם משפחה שיש לדאוג לה במקביל — החזרה הביתה עבורם אינה מובנת מאליה: ישראל היא מדינה קטנה, לרשות המוסדות האקדמיים עומדים תקציבים מצומצמים ועל כל משרה יש כמה מתמודדים ראויים, כולם מצטיינים. מצד שני, העולם הגדול משווע כיום לחוקרים מבריקים, והמוסדות האקדמיים בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ועוד, למדו להציע תנאים חלומיים למי שהם חפצים ביקרם. ועוד לא דיברנו על מדענים מובילים — חברי סגל בכיר מתחומי מחקר ייחודיים — שנענים להצעות קוסמות מחו"ל ועוזבים את הארץ.
ד"ר חגי שוחט נמצא בדיוק בנקודת הכרעה כזו: "מבחינת המקום שהגעתי אליו בתחום האקדמי, אני בשל להתחיל למצוא משרה, אבל במשפחה עוד לא הכרענו אם אנחנו חוזרים או נשארים פה. אשתי, עמית, היא מבית הלל שבצפון, מרחק יריקה מקרית-שמונה. תמיד היה לנו ברור שאחרי שנסיים פה אנחנו חוזרים לצפון, ליד המשפחה שלה. באנו לכאן נטו לצורך ההתמחות. עוד הספקנו לקנות בית בכפר בלום, ונחתנו באוקטובר 2022. שבוע אחר כך החל בלגן המהפכה המשפטית בארץ והחלו להתעורר אצלנו שאלות.
"החיים פה נוחים ורגועים מאוד ואנחנו מרגישים מאוד בטוחים. ב-7 באוקטובר חווינו שבר נוראי, ואז החלו המחשבות. אפילו ההורים שלנו בארץ, שאצלם הגירה היא דבר שמעולם לא עלה בכלל על הפרק, התחילו לומר 'אולי יותר טוב שתישארו שם'. מבחינתי, האופציה לחזור לישראל היא עדיין האופציה הרצויה, ואני מקווה שהמצב יילך וישתפר כדי שזה יקרה. אשתי פחות בטוחה ממני: המשפחה שלה הייתה מפונה במשך שנה וחצי והמלחמה עוד לא נגמרה".
ה-7 באוקטובר, מתברר, מהווה נקודת שבר משמעותית אצל רבים מהישראלים השוהים בחו"ל בשנים האחרונות, אבל היא מתבטאת בדרכים שונות. ד"ר וסרצוג-פש, למשל, מספרת כי כבר ב-8 באוקטובר בעלה חזר לארץ, להילחם בעזה. "זה היה קשוח, ומשפחתית המלחמה פגעה בנו די חזק. הכל הצטבר, ואנחנו פשוט לא מצליחים לתחזק את החיים פה. אני צריכה להיות בארץ. זה לא עניין של כמיהה מופשטת למקום, לישראל. זה צורך אישי ומשפחתי. האהובים שלי שם, כל מה שיקר לי. קנינו כבר כרטיסי טיסה לאוקטובר".
זה היה ברור לכם תמיד?
"ערכית כן, אם כי אני חושבת שב-7 באוקטובר התעורר איזה רגע של ספק, כשהערכים הציוניים התנגשו בערכים שלי כאמא לילדים, שצריכה לגונן עליהם. היו רגעים שהיה מאוד לא פשוט לענות 'כן' לשאלה הזאת".
נשיא בית הספר לרפואה בהרווארד, היא מספרת, אמנם הוציא מכתב נחרץ בעקבות הטבח, "אבל המעבדה שלי היא בינלאומית, מורכבת בעיקר מלא-אמריקאים, שאומרים לך מה שהם חושבים ישר בעיניים. ושם אתה שומע על ה'יהודים שמזרימים כסף כדי לשלוט בעולם' וש'נתניהו מנהל את המלחמה באיראן'. יש גם אחד שפשוט הפסיק לדבר אתנו, עם כל היהודים, במעבדה. אבל אנחנו שם קבוצה של ארבעה ישראלים, ואנחנו מגיבים, ובתקיפות. גם אני אומרת מה שאני חושבת, ואני מאוד קולנית".
בשביל ד"ר אמירה הלפרין, לעומת זאת, ה-7 באוקטובר הביא להחלטה חד משמעית להפסיק את עבודתה כמרצה בחו"ל. "מיד אחרי הטבח יצא מכתב באוניברסיטה שלי, קובנטרי, של מאות חוקרים, ביניהם מרצים פלסטינים שהכרתי כתומכי טרור ממש, שטענו כי ישראל אשמה באירוע בגלל הכיבוש. האוניברסיטה החליטה לא לעשות כלום בנדון. הקמפוס הוצף בכתובות נאצה. אני הייתי שם הפרופסור הישראלית היחידה. ואז, בהדרגה, החלו ההתנכלויות: הוציאו ממני קורסים לטובת פרופסורים מוסלמים, מנעו ממני להופיע כמומחית מדיה של האוניברסיטה, עצרו מענקי מחקר. והשיא היה כשסטודנט בריטי — שבדיעבד התברר כחבר בתא חמאס בלונדון — איים עליי באמצע הרצאת אורח שהזמנתי, וזכה לגיבוי של המנהלת שלי, שתקפה אותי בגסות מול הסטודנטים. רעדתי ובכיתי.
"תאר לעצמך מה זה אומר מבחינת הילדים שלי, שרואים פתאום מול העיניים את האמא עם הדוקטורט, שעזבה איתם את ישראל לפני שנים והשקיעה את חייה בקריירה בינלאומית במסלול אקדמי קשה במיוחד, ומאבדת פתאום את העבודה. איך אני מקרינה להם שגם אסור להיכנע וגם אסור לשנוא את האחר?
"לא שתקתי. פניתי לשגרירות שלנו ולגורמים שאני מכירה במשרד החוץ הבריטי, ולבסוף הגשתי גם תביעה משפטית נגד האוניברסיטה. אבל זה גרם לי להבין איפה אני עומדת. אני לא רוצה להמשיך לחיות כך".
מי שמייצגת גישה שונה לגמרי היא ד"ר הלנה פרומן-קרסנוב, 40, חוקרת מתחום בריאות הציבור והסביבה, שעושה פוסט-דוקטורט בבית-החולים "מאונט-סיני" הנחשב בניו-יורק. פרומן, אם לשלושה, שלוש שנים מחוץ לישראל, עוסקת במחקר מרתק על השפעות זיהום אוויר וטמפרטורה על שורדי אסון התאומים, 25 שנה אחרי האירוע. היא ישירה וגלויה: "הגיעו לפה הרבה חוקרים צעירים, מה שמאוד מוריד לחץ, כי לכולם אותה מטרה. ובגלל שגם אני בשלב שבו אני צריכה להתחיל לחפש משרה, אני רוצה לחשוף את עצמי ככל האפשר. אני מחוברת מאוד לתחום שלי ורוצה לעבוד בו. הוא לא נדיר ויש הרבה כמוני. אבל מבחינתי, אם זה יהיה בארץ — אחלה, ואם בלונדון או בניו-יורק — גם כן אחלה".
זה לא ממש דומה. בישראל פחות נוח.
"נכון, אבל זו מדינה שבה חייתי שלושים-ומשהו שנים. העיקרון הוא: האקדמיה היא לא הייטק. כאן צריך להוציא מישהו אחר מתקן מסוים בשביל שאתה תיכנס. ולפעמים צריך לקפוץ על מה שיש ולהסתפק בכך. אני עוסקת גם בצד הטכנולוגי, כך שזה מאפשר לי אולי קצת יותר מרחב בחירה".
והילדים?
"לא מוכנים לדבר עברית. למרות שאני מדברת איתם רק בעברית. והבן מסרב לקרוא לי 'אימא' מול חברים".
זה מפריע לך?
"אני מהגרת בעצמי. עולה חדשה מרוסיה. אז אני זוכרת מה מרגיש ילד שהוריו לוחצים עליו לדבר בשפתם. אני לא עושה את זה לילדים שלי. אני אומרת: אם נחזור לארץ, הם ילמדו את השפה מחדש בדיוק כמו שאני למדתי. אם לא נחזור, אין לי סיבה לשמר להם את העברית. הם יהיו אמריקאים קטנים וחמודים בלי בעיות".
את אומרת את זה בסוג של ציניות ואכזבה.
"זה בסדר, כי הם חיים פה. אני גם לא מתעקשת לחגוג איתם רק חגים יהודיים. אנחנו חוגגים הכול, גם כריסמס והאלווין. לא צריך לבחור. הם יגדלו ויבחרו במה שהם רוצים".
פטור ממס לחוזרים
"סאיינס אברוד" היא עמותה שהוקמה ב-2006 על ידי שני חוקרים ישראלים מהרווארד ומ-MIT, ד"ר שמוליק היס וד"ר גיל בלינדר. המטרה: לתמוך במדענים הישראליים באשר הם, בכוונה מוצהרת לשמר את הזיקה שלהם לארץ ובמקביל למצוא דרכים לפתוח בפניהם אפשרויות בישראל. כיום העמותה מתפעלת כבר 70 מרכזים, מעין קהילות קטנות שנפגשות ביניהן מזמן לזמן ומנוהלות על-ידי מתנדבים, עם 11,000 חברים רשומים ב-40 מדינות ומ-300 קמפוסים בעולם, ואפילו ארגון בוגרים. הארגון מפרסם ברשת לוח משרות עדכני ופעיל, שזוכה לכמות אדירה של כניסות, ופועל נמרצות להחזרת פוסט דוקטורנטים ארצה, הן מול מוסדות האקדמיה והן מול התעשייה הישראלית.
מה צריכים מדינת ישראל והמוסדות האקדמיים שלה לעשות כדי להחזיר אתכם הביתה? באופן מפתיע, לא שמעתי מכם תלונות על הקיטוב בין ימין ושמאל בארץ, על מערכת החינוך, על הממשלה.
ד"ר חגי שוחט: "אתה מדבר על ישראל? תראה את האמריקאים, במיוחד הליברליים, באקדמיה — הם מדברים בפחד ובחרדה על ארה״ב ועל טראמפ ועל הממשל בדיוק כמו שאנחנו מדברים על המדינה שלנו.
"אני רוצה לחיות בארץ, ואני רוצה שהילדים שלי יחיו בארץ, הרבה לפני שאני בכלל דורש או מצפה שיתנו לי עוד תקן או תקציבים. אבל שיהיה אפשר פשוט לחיות. שהילדים בצפון יוכלו ללכת בבטחה לגן ולבית ספר, שתושבי קריית שמונה יוכלו לחזור לעבודה".
ד"ר פארה וסרצוג-פש: "אם ממשלת ישראל רוצה להקל עליי לחזור, יש המון דברים שאפשר להציע. אבל אם אתה מתייחס לעניין הערכי — לאיכות החיים במדינה, לעתיד הפוליטי והבטחוני שלה – זה עניין אחר. אנחנו המדינה. אני חושבת שמוטל עלינו לתקן את הדברים האלה. אנחנו אנשים מבוגרים, מצטיינים בתחומים שלנו, אינטליגנטים ומקושרים. ואנחנו נגיע לארץ ונעשה את המדינה מקום יותר טוב לחיות בו. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".
נדב דואני, אם אכן יש יותר ביקוש מהיצע של משרות במוסדות האקדמיים ובתעשייה שלנו, מה אפשר בכלל לעשות בעניין?
"יש היום הרבה יותר הזדמנויות בארץ משהיו בעבר. האקדמיה הלאומית למדעים, באמצעות הות"ת, פתחה בשנה שעברה שתי תוכניות דגל יוקרתיות, 'אור' ו'בראשית', במטרה להשיב לישראל מדענים וחוקרים מצטיינים בעקבות הטלטלות והאנטישמיות באקדמיה העולמית. 'אור' מיועדת לבכירים ו'בראשית' לצעירים. יש שם תקציבים נאים להקמת מעבדות, למימון שכר, לרכישת ציוד, למענקי מחקר. בשנה הבאה תיפתח אוניברסיטה חדשה בתל-חי והיא צריכה לגייס 200 אנשי סגל. אוניברסיטת אריאל משוועת לכוח אדם. בר-אילן קיבלה תרומה ענקית ומגייסת אנשים. ויש גם מיזם מעניין שנקרא 'נבו לאבס', שמטרתו לסייע בהפיכת מחקרים אקדמיים למוצרים מסחריים ומחבר בין חוקרים באקדמיה לגורמים בתעשיית ההייטק וההון-סיכון בארץ ובעולם. ועוד.
"אחד הנושאים שאנחנו מנסה לקדם זו תוכנית של אפס מס למדענים ורופאים חוזרים. היום ישראלי חוזר ששהה בחו"ל מעל עשר שנים משלם אפס מס גם אם הוא מיליונר בעל חברת נדל"ן. תחשוב לעומת זאת על חוקרת בינה מלאכותית שנמצאת בחו"ל כבר שלוש שנים. ליבה יוצא לארץ, אבל היא עובדת בסטנפורד. מדינת ישראל לא נהנית ממנה: היא לא משלמת לה מיסים, לא מגייסת מענקי מחקר, לא מלמדת סטודנטים, לא מכשירה דוקטורנטים. מאה אחוז הפסד. תחזיר אותה לישראל, תגיד לה: 'מעכשיו את לא משלמת מס חמש שנים'. התפוקה שהיא תייצר, הערך הכלכלי למדינה, יהיה גדול לאין שיעור מהמס שלא תשלם; כי היא תלמד ותכשיר את הילדים שלנו, היא תקים חברה, היא תרשום פטנטים. היא תעשה את האקזיט הבא".
נדב דואני: "בסוף, הצעירים המבריקים האלה הם שממציאים לנו את תרופת הקופקסון ומקימים את מובילאיי, ומפתחים את החץ ומכשירים את הדור הבא. המרדף אחריהם בעולם מטורף - אתה פשוט לא יכול לוותר עליהם"
הסגל שיקבע את עתידנו
האם האקדמיה הישראלית יכולה לשרוד כשהיא סובלת מחרמות בחו"ל? האם יכולים בכלל חוקרים מהאקדמיה להצטיין בתוך אווירה ציבורית ופוליטית בישראל, שבזה להשכלה ולמדעים?
נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' דניאל חיימוביץ', בין ראשי המוסדות שטרחו לעשות שעות ארוכות בניו-יורק בצמוד לחוקרים הצעירים, מתייחס בגלוי לפילים שבחדר. "חשוב לזכור שבמדינות שבהן האקדמיה, המחקר והאוניברסיטאות עברו לשליטה פוליטית, ההשלכות לא היו מיידיות. הן החלו בשתיקה של אנשים ובחיפוש מקומות אחרים לעשות בהם מחקר. כך שהדרך שבה נשמור על האקדמיה הישראלית פורייה, חזקה ומובילה עולמית כפי שהיא, אפילו בתנאים הקשים של היום, היא בכך שהאנשים שנמצאים כאן יחזרו הביתה. זהו הסגל הצעיר של האוניברסיטאות שיקבע את עתידנו; שיקבע כיצד כל מחלקה תתנהל; שייעזר בקשרים שרקם בחו"ל כדי להיאבק ב-BDS.
"אני רוצה להזכיר לכל הצעירים המתלבטים פה, שהעולם הוא מטוטלת: מה שרואים עכשיו הוא לא מה שנראה בעוד חמש או עשר שנים. מול החרמות שאנחנו חווים עכשיו בארצות הברית ובמערב אירופה, אנחנו רואים את ההפך הגמור במקומות אחרים: יש פריחה עצומה בשיתופי הפעולה שלנו עם אוניברסיטאות בדרום ארצות-הברית, בסינגפור, בהודו, בדרום קוריאה, באיחוד האמירויות. אז העתיד עדיין מזהיר, ואני מאמין בכל ליבי שהצעירים המבריקים שנמצאים כאן הם אלה שימשיכו את הדרך שבה המדע הישראלי משנה את העולם".
