ביוני 2024 היה שערו של הדולר 3.72 שקלים ושערו של האירו 4.03 שקלים. ביום שישי האחרון הדולר כבר נמכר תמורת 2.81 שקלים, בעוד האירו היה שווה 3.27 שקלים. חשבון קל מראה שבמרוצת שנתיים הוזלו הדולר והאירו מול השקל בכ-25% ובכ-19%, בהתאמה. המשמעות היא שיצואן ישראלי מקבל כעת עבור כל 100 דולר יצוא 281 שקל במקום 372 שקל לפני שנתיים – 91 שקל פחות.
כדי לפצות את עצמו על אובדן ההכנסה צריך אותו יצואן לייקר את תוצרתו בדולרים בשליש (!), מ-100 דולר ל-133 דולר, ובכך להסתכן סיכון ממשי ומיידי באיבוד הלקוחות והשוק כולו. אין באפשרותו לקזז את הפיחות הזה ב"התייעלות" – פיטורים המוניים של עובדים או קיצוץ ניכר בשכרם – בלי להמית את העסק שלו. מצבו של יצואן לאיחוד האירופי אינו הרבה יותר טוב: מכירת סחורה ב-100 אירו תכניס לו 327 שקל, לעומת יותר מ-400 שקל לפני שנתיים.
קניית דולרים אינה בהכרח פתרון קסם
האם יש לבנק ישראל כלים לביטול הייסוף ולמניעת התחזקות נוספת של המטבע הישראלי? הנגיד פרופ' אמיר ירון יכול לנסות להשיג את התוצאה הרצויה באחת משלוש דרכים. הראשונה היא קנייה ישירה של דולרים. לא כלי חדש; בנק ישראל השתמש בו לסירוגין עד לפני כארבע וחצי שנים. השיטה פשוטה אך לפשטות יש מחירים: קניית הדולרים מעשירה את סוחרי המטבע שהימרו עליה ומתמרצת אותם להתמיד בהימורים, מגדילה מאוד את כמות הכסף במחזור, ולפי תקדימי העבר – נמוך הסיכוי שתצליח להוביל לפיחות משמעותי בשקל. מקסימום תמנע עוד ייסוף. וגם זה כבר לא בטוח: מחזור העסקאות היומי שקל-לדולר קרוב כעת ל-23 מיליארד דולר, וכדי להשפיע משמעותית תידרש מעורבות מסיבית ומתמשכת של בנק ישראל, שפירושה רכישת מיליארדי דולרים. רזרבות בנק ישראל ענקיות – 236 מיליארד דולר – וספק אם יש נימוק הגיוני להגדלתן הנוספת.
הורדת הריבית: פתרון חלקי שאינו חף מחסרונות
הדרך האחרת היא להוריד את הריבית בעוד 0.75%, או אפילו באחוז שלם, כפי שדרש בשיחה עם ynet יו"ר רפאל ושר האוצר לשעבר ד"ר יובל שטייניץ. התקווה היא שהפחתת ריבית כה חדה תהפוך את ההשקעה הפיננסית בשקלים לבלתי-כדאית בעליל ותוביל להוזלת השקל וייקור הדולר והאירו. לשימוש בריבית לצורך השפעה על שוק מטבע חוץ מגרעות לא מעטות, הנובעות מהיותה כלי התערבות עקיף בלבד, שהרי המשימה המרכזית של ריבית הבנק המרכזי היא לדכא לחצי אינפלציה ולהאיץ צמיחה, לא להשתתף במשחקי ביקוש והיצע בשוק מטבע חוץ. לשינויים בה יש השלכות רוחב על כלל המשק, על מרכיבי חיסכון, על החלטות השקעה, על מחירי אשראי ועל ענפים ושווקים רבים (שוק הדיור, לדוגמה). היא תאותת על מהפך בסדר העדיפויות של בנק ישראל. תנאי בל-יעבור להצלחת המהלך: שמירה קפדנית על תקציב ממשלה מרוסן ועל גירעון תקציבי שאינו עולה על 4%-4.5% תוצר – גם אם לשם כך הכרחי לעלות מיסים. ואל נא נזלזל ביתרונות האנטי-אינפלציוניים של השקל החזק. הוא אמנם לא הביא גאולה ליוקר המחיה, אך מיתן משמעותית את ייקור הנפט, הבנזין, החשמל והמים, בין היתר.
ומה יקרה אם בנק ישראל לא יעשה מאומה? ייסוף שקל מתמשך יביא לבסוף להרעה במאזן התשלומים (היצוא הביטחוני מוגן יותר, אך יצוא שירותי טכנולוגיה חשוף ופגיע יותר), ומשם להאטה בצמיחה ולהתרחבות האבטלה. בעתיד עשויות ההתפתחויות השליליות להשפיע על הסוחרים הגדולים במטבעות ולגרום להם להתחיל למכור שקלים – אלא שלא ברור איך, כמה ומתי.
בכל מקרה, "שב ואל תעשה" אינה ברירה של הימנעות מסיכונים: הפתרון הזה מהווה כשלעצמו סיכון לא מבוטל.
