אחד מאתגרי מערכת האכיפה הוא סילוקם של מהגרים ועובדים בלתי חוקיים המצויים בישראל, אלא שעד היום מי שנשא בעלות הטסתם למדינת מוצאם ואף את הלנתם במשמורת עד הטיסה היא מדינת ישראל, כלומר הציבור. בעקבות עתירה של "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" הודיעה השבוע המדינה כי החלה לממש את חוק הכניסה לישראל ולגבות מהמגורשים את העלות של הליך הגירוש. מתברר כי במחצית הראשונה של 2026 גבתה המדינה 860 אלף שקל מעשרות מגורשים. הגבייה בשלב הזה היא רק עבור חלק מההוצאות. לו תגבה המדינה את כל סכום הגירוש, תזכה הקופה הציבורית בחיסכון ניכר של מיליוני שקלים מדי שנה.
בכל שנה מגרשת ישראל מגבולותיה אלפי מהגרים ועובדים בלתי חוקיים. הליך הגירוש כולל השמתם של המגורשים במשמורת על ידי המדינה, כלומר עלויות של לינה ומזון, ולעיתים גם טיפולים רפואיים. לאחר מכן, הטסתם מישראל למדינת המוצא, גם על כרטיסי הטיסה משלמת המדינה.
רשות האוכלוסין וההגירה. "הרבה כסף יורד לטמיון"
(צילום: באדיבות שירות התעסוקה)
לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה שהתקבלו בתשובה לבקשת חופש מידע, המדינה מוציאה מדי שנה מיליוני שקלים על הליך הגירוש, ובממוצע אלפי שקלים על כל מגורש – אף שלפי החוק שנחקק עוד ב-2001 המדינה רשאית להשית את העלויות על המגורשים, בין שזה נעשה בגבייה מהמעביד שלהם או במשיכה מפיקדון שהפקידו בכניסתם לארץ, ואף מכסף מזומן שברשותם (ושבעת המשמורת מוחזק אצל שירות בתי הסוהר).
אלא שעד היום המדינה לא מימשה את האפשרות הזו שניתנה לה בחוק, בין השאר מכיוון שאין נהלים ומנגנונים כיצד לעשות זאת בפועל. עד כדי כך שגם אם המגורש מחליט ביוזמתו לשלם הוא על כרטיס הטיסה, המדינה מתעקשת לשלם את עלות הטיסה בעצמה.
המרכז למדיניות הגירה הגיש ב-2024 עתירה לבג"ץ בדרישה כי המדינה תתקין מנגנוני גבייה כדי שתוכל לממש את החוק. בעקבות העתירה והדיון שנערך בבג"ץ, החלה עבודת מטה ליצירת מנגנונים לגביית חלק מעלות הגירוש, כמו כרטיסי טיסה. לפי עדכון המדינה, ל-58 מגורשים ניתנה האפשרות לשלם בעצמם את הטיסה, ומיתר המגורשים גבתה המדינה 860 אלף שקל, כל זאת רק במחצית הראשונה של 2026.
עד סוף השנה צפויה המדינה לגבות יותר ממיליון שקלים רק על כרטיסי טיסה. ככל שהמדינה תרחיב את הגבייה על כלל הוצאות הגירוש, ייחסכו לקופה הציבורית מיליונים רבים בשנה.
בדיון שנערך עוד בפברואר 2025 תהה השופט יחיאל כשר מדוע על בג"ץ להתערב שעה שהחוק אינו מחייב את המדינה לגבות את העלות אלא "רשאי", ככתוב בחוק. עו"ד יונה שרקי הסביר כי אכן מדובר בהוראת רשות, אבל היא אינה יכולה להתקיים כשאין מנגנון בכלל. זה מה שבית הדין למשמורת מעיד עליו כל הזמן. אז למעשה נותר מצב שהוראת החוק קובעת שיש אפשרות לגבייה, אבל היא לא יכולה להיות מבוצעת כי אין מנגנון".
"אדם שגורש ויכול ורוצה לשלם מכיסו, לא יכול?! לא מאמינה למשמע אוזניי. כלומר אני ואתה מממנים את מי שהמדינה מגרשת ורוצה לממן בעצמו", תהתה השופטת יעל וילנר. השופט סולברג הצטרף: "הרבה כסף יורד לטמיון. זה מביך".
נציג המדינה אבי מיליקובסקי אמר: "מבחינה טכנית, גם אם אדם רוצה לשלם מכיסו – הוא לא יכול לעשות זאת בגלל קשיים טכניים בשירות בתי הסוהר". השופטת וילנר התרעמה: "הדעת לא סובלת, אי אפשר לשמוע את זה אפילו". מיליקובסקי הגיב: "אני שותף לדעת כבודכם, שהמצב הזה הוא מצב שעדיף היה שלא היה קורה". "יש פה תוצאה שאי-אפשר להשלים איתה", אמר סולברג, "לפחות שיהיה מנגנון שאפשר יהיה לפעול לפיו".
מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית, עו"ד יונתן יעקובוביץ, מסר בתגובה: "בשעה טובה, גם אם מאוחרת, המדינה החלה לשים סוף לאנרכיה. מעבר לאבסורד בכך שמדינת ישראל הוציאה לאורך השנים מאות מיליוני שקלים כדי לממן מהגרים לא-חוקיים, המציאות הזו תמרצה את המהגרים להפר את החוק בשיטת המצליח, בידיעה שהם צריכים לקנות כרטיס רק לכיוון אחד בלבד ובמקרה הכי גרוע שייתפסו, משלם המסים יממן להם את הטיסה הביתה על חשבונו.
"לא פעם, מהגרים חזרו או הסתננו לישראל פעמיים, שלוש ואפילו ארבע ובכל פעם הוטסו על חשבוננו, וחוזר חלילה. כעת, הם לפחות ייאלצו לשלם על התענוג מכיסם, ואנו מקווים שמעבר לעלויות זה גם יקטין את התמריץ להגר ולשהות בישראל באופן לא חוקי".
