הניסיון הראשון של מיכל גבאי לחזור לעבודה, לאחר חודשים ארוכים של היעדרות, הסתיים כעבור שעה. "התמוטטתי", היא משחזרת, "אחר כך לא הגעתי לעבודה במשך שבוע. ראיתי שזה גומר אותי". גם הניסיון השני הסתיים באופן דומה. זה קרה חודשים לאחר שהתנפצה התקווה לשובה של בתה שני, שעבדה כבודקת ביטחונית במסיבת הנובה והוגדרה נעדרת במשך 47 ימים – עד שגופתה זוהתה.
הציפייה והחרדה התחלפו באבל ובכאב שאינו מרפה. קרוב לשלוש שנים חלפו מאז, אך עבור מיכל הזמן כמעט חסר משמעות. "זה לא משהו שחולף", היא אומרת. "אין לזה זמן מוגדר, הלוואי שהיה". הכאב שאין לו מזור מתבטא גם בקושי אדיר לחזור לשגרת עבודה. לפני 7 באוקטובר גבאי כיהנה כחשבת שכר בעיריית יקנעם, תפקיד לחוץ ותובעני. "שני תמיד אמרה לי – את הורגת את עצמך בעבודה, את לא חושבת על עצמך", משחזרת מיכל. כשניסתה לשוב לעבודה, בצעדים מהוססים, היא גילתה שהיא פשוט לא מסוגלת. אף שעובדת אחרת מילאה את מקומה כחשבת השכר, והיא התבקשה רק לסייע ככל יכולתה, גבאי גילתה שזה פשוט קשה מדי. "המוח שלי בבלקאאוט, אני לא זוכרת כלום. פעם הייתי עושה מיליון ואחד דברים, והיום אם יש לי משימה אחת אני נלחצת". בינתיים המשכנתה לא הולכת לשום מקום, והסבת מקצוע במצבה נראית גם היא כמשוכה בלתי אפשרית.
"המערכת מצפה שתמשיכי הלאה"
באופן רשמי, מיכל עדיין מועסקת בעבודתה. "מקום העבודה עושה הרבה כדי שאשאר", היא אומרת. היא משתדלת ללכת ככל שהיא מצליחה, אבל זה קורה מעט מאוד. כמה שעות פה, כמה שעות שם. ימי החופשה והמחלה שלה נוצלו עד תום, והשכר שהיא מקבלת נראה בהתאם. הלב והראש שלה נמצאים במקום אחר: עם שני, עם ההרצאות שהיא מעבירה לזכרה בהתנדבות. "זה מה שעוזר לי להרים את הראש מהכרית, להמשיך לתפקד", היא אומרת. במשך תקופה ארוכה חשבה שהקושי האדיר לחזור לשגרת עבודה ייחודי רק לה, ובהדרגה גילתה שהיא לא לבד. "יש אנשים שלא עובדים, או פוטרו, או עברו למשהו שדורש מהם מעט שעות עבודה ביום. והבנתי שאולי אני לא הלא נורמלית", היא אומרת. "אנחנו אבודים, אנחנו לא מתפקדים, ואין מי שיעזור לנו. אף אחד לא עוזר להורים שלא מצליחים להרים את עצמם ולחזור למעגל העבודה".
הרגשתה של מיכל מגובה בממצאים שנאספו לאחרונה במסגרת מחקר שערך המוסד לבטיחות וגהות בקרב עובדות ועובדים שנפגעו באופן ישיר מאירועי 7 באוקטובר ומהמלחמה, ובחן כיצד הושפעו היבטים שונים של הבטיחות והבריאות התעסוקתית שלהם. במסגרת המחקר תושאלו קרוב ל-600 אנשים ונשים, בהם משפחות שכולות, אנשים שאיבדו אדם קרוב אליהם ומשפחות פצועים, וכן משרתי מילואים ששירתו תקופה ממושכת ותושבי קו העימות שהתפנו מביתם או שנותרו בו בצל הטילים והאזעקות. תשובותיהם הושוו לאלה של קבוצת הביקורת, שמשתתפיה לא נפגעו באופן ישיר מהמלחמה.
בעוד המחירים הנפשיים של המלחמה מדוברים וזוכים להד ציבורי, ההיבט התעסוקתי נדיר יותר – וכך גם המענים מצד מוסדות המדינה ומקומות העבודה. המחקר מלמד כי מי שחוו מקרוב את השלכות המלחמה נעדרו תקופה ממושכת יותר מהעבודה, ורבים מהם גם החליפו תפקיד או התפטרו לגמרי – בשיעורים גבוהים בהרבה בהשוואה לקבוצת הביקורת. לעיתים, הם התפטרו לאחר שהרגישו חוסר הבנה או תמיכה מצד המעסיק. לעיתים, כיוון שחשו כי סדרי העדיפויות שלהם השתנו בעקבות השבר שחוו. לעיתים, הסיבות שלובות זו בזו.
"כמה שניסיתי לחזור, הבנתי שזה לא נכון לי", אומרת מירי פינס, שאיבדה ב-7 באוקטובר את בתה, פקד קים דוקרקר – קצינת מג"ב שנרצחה במסיבת הנובה. פינס חזרה לעבודתה כאשת מינהלה בתיכון כחודשיים לאחר האסון, אבל החזרה הייתה קשה. "למערכות יש ציפייה שתמשיכי הלאה, שתביאי תוצרת כמו עובד רגיל. זה לגיטימי. אבל את לא באמת שם, את לא כמו כולם. התחושה היא שהעולם נופל לך על הראש. לא יכולתי להמשיך יותר". גם ניסיונותיה לרדת לחצי משרה, או לעבוד חלק מהשעות מהבית, לא צלחו, וכעבור כעשרה חודשים היא התפטרה מעבודתה. ומאז היא עסוקה בהנצחת בתה. "את אומרת לעצמך – אני נותנת את הזמן שלי לאחרים במקום להתעסק בילדה המתה שלי, בהנצחה. ככה אני רואה את הדברים", היא אומרת.
מירי פינס עם קים ז"ל
"הגישה הרווחת היא שחזרה לשגרה היא הדבר המבורך, ובחלק מהמקרים זה נכון", אומרת ד"ר מרגנית אופיר גוטלר מהמרכז לבטיחות וגהות, שערכה את המחקר יחד עם ד"ר לליב אגוזי וד"ר מאור כלפון חכמיגרי, "אבל זה צריך לקרות בצורה מותאמת ומודעת". המחקר מתמקד בהיבטים הנוגעים לבריאותם של נפגעי 7 באוקטובר ששבו לעבודתם; אלה נמצאים בסיכון גבוה יותר לשחיקה, בעיות שינה ורגשות שליליים, וכמחצית אף העידו כי מאז ששבו לעבודה הם נוטים שלא להקפיד על נוהלי הבטיחות הנדרשים – שיעור גבוה משמעותית בהשוואה לקבוצת הביקורת. "אנשים צריכים שיתפרו להם את הדרך לחזור לעבודה, וזה משהו שלא נלמד בשום קורס למשאבי אנוש", אומרת אופיר גוטלר.
"המדינה צריכה לפתח מענים"
מהמחקר עולה כי מעסיקים רבים השתדלו לגלות אכפתיות, ועובדים רבים שנפגעו העידו כי מעסיקיהם העניקו להם גמישות, ימי חופש רבים יותר ותמיכה. ואולם, כשליש מהנשאלים העידו שלא קיבלו התאמות מיוחדות. "יש רצון טוב ואכפתיות, אבל המחקר מעלה גם הרבה קשיים שילוו את הנפגעים ואת מקומות העבודה עוד זמן רב", אומרת אופיר גוטלר. מחברות הדוח סבורות כי הקשיים העולים מהמחקר מחייבים מענה סדור מטעם הממשלה והמעסיקים. "לא מספיק לומר למעסיקים 'תהיו קשובים'. המדינה צריכה לפתח מענים ומשאבים ולסייע לארגונים".
כך למשל, מוצע לעגן בחקיקה הגנות במקום העבודה לאנשים שחוו טראומה – בדומה לאלה הקיימות כיום לנשים בהיריון ומצבים אישיים אחרים. עוד מוצע לגבש מנגנון שיבחן את כשירותם של נפגעי הטראומה בעבודות בסיכון גבוה, כמו עבודה בגובה ונהיגה. לצד ההמלצות ברמת המדינה, מחברות הדוח ממליצות גם למעסיקים לגבש מדיניות פנימית בנושא. "צריך להבין שיש אתגרים ממושכים בחזרה לעבודה, והם לא ליניאריים. יכול להיות שיגיע טריגר שיציף – ופתאום תהיה רגרסיה מטורפת. כרגע יש הרבה חוסר אונים ומבוכה של מקומות העבודה מול הנושא הזה".
המחקר מפנה זרקור גם כלפי אוכלוסיית משרתי המילואים, ובפרט מי שנעדרו מהעבודה במשך ימים רבים מאוד. המעברים החדים בין השירות לבין שגרת העבודה, ההיעדרות הממושכת והמחירים שהיא גובה והעומס שהוטל על כתפי בנות ובני הזוג הם רק חלק מההיבטים שעלו מהנתונים והשיחות. "לפעמים המעסיק דורש לחזור מיד לתלם, אבל זה קשה. בשירות קרבי אתה חווה את הפחדים הכי גדולים שלך, וכשאתה חוזר מצפים ממך לחזור לדבר על לקוחות ודד-ליינים. לוקח זמן להסתגל לזה", אומר רושל מושייב, לוחם במילואים שמרבה להשמיע את קולם של המשרתים.
גם הוא עצמו עבר שינוי תעסוקתי בין סבב מילואים אחד לאחר. "עבדתי בתפקיד שבו אם אתה לא זמין – אתה לא קיים", הוא אומר. לבסוף החליט לעזוב את מקום עבודתו ולצאת לדרך עצמאית. "הגעתי למסקנה שזה יותר מדי", הוא אומר, אך מוסיף כי ההחלטה לא התקבלה רק בגלל שירות המילואים והמחירים, אלא גם בעקבות תחושת מיצוי כללית. מושייב סבור שחוקי הגנה נגד פיטורי מילואימניקים הם לא הפתרון – שכן הם גורמים למעסיקים להירתע מהעסקת אוכלוסיית המשרתים. ובכל זאת, יש לטעמו מה לעשות: למשל, להוביל לכך שלמשרתים תהיה כתובת שאליה יוכלו לפנות לאחר השירות, על מנת להציף את קשייהם ולקבל תמיכה. "צריך שלמשרתים תהיה כתובת, כמו שיש בכל מקום עבודה דמות שאחראית על הטרדות מיניות או נאמן בטיחות. בנוסף, על המדינה להעניק תמריצים כלכליים לחברות הקטנות במשק שאחוז מסוים אצלם משרת במילואים, בטח בתפקידי לוחמה".
