תקציב הביטחון של מדינת ישראל שובר שיאים היסטוריים, ומציב את הכלכלה הישראלית בפני אחד האתגרים המורכבים בתולדותיה. ערב המלחמה, עמד תקציב הביטחון השנתי על כ-70 עד 80 מיליארד שקל. כיום, לעומת זאת, התקציב לשנת 2026 כבר עומד על 158 מיליארד שקל, לאחר שהוגדל כבר פעמיים מאז מרץ 2026, זינוק דרמטי לעומת היעד המקורי, שעמד על 111 מיליארד שקל "בלבד".
אולם, כעת אין כלל ספק – גם לדרג המקצועי במשרד האוצר, שהתנגד תחילה לעוד גידול בתקציב הביטחון - כי גם זה אינו סוף פסוק. שבוע בלבד לפני הבחירות, נפגש ראש הממשלה עם שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' כדי לדון בתוספת דחופה למערכת הביטחון של 25 מיליארד שקל נוספים מיד לאחר הבחירות.
הבעיה המיידית כעת היא אישור דחוף (שדורשת מערכת הביטחון) להצעה בכנסת. לאור לוחות הזמנים הפוליטיים, קיים קושי ממשי להעביר את המהלך עד לכינון הכנסת החדשה בעוד כשבועיים, כאשר המשא ומתן הקואליציוני המסתמן צפוי להתארך זמן לא קצר נוכח תוצאות הבחירות. בוויכוח שיתעורר בין השרים כ"ץ וסמוטריץ', נתניהו ייאלץ שוב להכריע, כנראה עוד לפני הקמת ממשלה חדשה, כאשר קיימת גם אפשרות שתכהן כאן כחצי שנה ממשלת מעבר.
הגידול הבלתי נתפס בהוצאות הביטחון נובע ישירות מהמציאות המבצעית המורכבת. צה"ל פרוס כיום בשלוש חזיתות במקביל, ומחזיק ברצועות ביטחון בלבנון, בסוריה וברצועת עזה, בעלות עצומה של יותר משני מיליארד שקלים בשבוע. מעבר לפעילות השוטפת בחזיתות אלו, מערכת הביטחון שומרת על מוכנות גבוהה לעריכת מערכה נוספת מול איראן.
המצב מחייב רכש דחוף של אמצעי לחימה והיערכות מבצעית מוגברת לחודשים הקרובים מעבר לגבולות, לצד התאמת המשימות לתרחיש שבו תתחדש הלחימה הישירה מול איראן וארגון חיזבאללה, שעלול לחדש גם הוא את ירי הטילים לעבר העורף הישראלי.
הגידול בהוצאות הביטחון נובע ישירות מכך שצה"ל פרוס בשלוש חזיתות במקביל ומחזיק ברצועות ביטחון בלבנון, בסוריה ובעזה, בעלות של יותר משני מיליארד שקל בשבוע. מערכת הביטחון גם שומרת על מוכנות גבוהה למערכה נוספת מול איראן
כל זה קורה על רקע משבר כוח אדם חריף. החוסר החמור של כ-15–20 אלף חיילים, כאשר קבוצות של חרדים ממשיכים להפגין בהמוניהם תחת הסיסמה "נמות ולא נתגייס", מאלץ את המערכת להסתמך באופן כבד על גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים.
ראוי לציין כי מעבר לנטל החברתי, הפעלת מערך המילואים בהיקפים כאלה לאורך זמן כרוכה בעלות כלכלית אסטרונומית למשק, הן בתשלומי ישירים והן באובדן ימי עבודה בתוצר הלאומי, כפי שהזהיר שוב ושוב נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון.
ההערכות בשוק ההון ובמשרדי הממשלה הן שבשנה הבאה תקציב הביטחון עלול לזנק ל-200 מיליארד שקל בשנה, שיא שאיש לא דמיין אף לפני שנה-שנתיים, ויישאר ברמות הללו לפחות גם במהלך 2027 ו-2028.
לשם השוואה, בשנת 2025 עמד התקציב המוגדל על 166 מיליארד שקל. הנתונים הנוכחיים מביאים את הוצאות הביטחון לכדי כ-7.8% מהתמ"ג, וההגדלה הנוספת תזניק את התקציב לשיא עולמי, של כנראה כ-8.3% מהתמ"ג – שיעור שלא היה צפוי מעולם וגבוה משמעותית מהמקובל במדינות המערב ובמדינות לא דמוקרטיות כאחד.
בצאלאל סמוטריץ וישראל כ"ץ. נתניהו יצטרך להכריע
(צילום: נועם מושקוביץ, אביהו שפירא)
המשמעות הכלכלית של המספרים הללו ברורה: הגדלת תקציב הביטחון תחייב קיצוצים כואבים במיוחד בתקציבי הממשלה האחרים, ובתחילת שנת 2027 תידרש המדינה להטיל מסים חדשים כדי לסגור את הבור הפיננסי. בין הצעדים הנדונים במשרד האוצר:
• העלאת שיעור המע"מ באחוז נוסף לרמה של 19%: אחוז שווה 8.5 מיליארד שקל, וזה פתרון קל שייתכן שיקרה.
• הטלת מס על קרקעות פנויות: אמנם החרדים התנגדו לכך, אך כוחם נחלש מאוד אחרי הבחירות ונראה שצעד כזה יאושר.
• ביטול פטורים ממס קיימים: בין היתר ביטול הפטור על שירותי תיירות, ביטול הפטור של מע"מ באילת, והטלת מע"מ על ירקות ופירות. הסיכויים במצב הפוליטי הנוכחי לביטול הפטורים לא גדול.
בעוד המציאות בשטח מכתיבה את הקצב, המלצות ועדת נגל – הוועדה הציבורית לבחינת תקציב הביטחון – הפכו למעשה להיסטוריה שיש להשליך לפח. המלצות הוועדה, שניסו להתוות מסגרת מאוזנת וארוכת טווח, עם תוספת של 9 מיליארד שקלים בשנה, הפכו לבלתי רלוונטיות לחלוטין.
תמרורי האזהרה של הנגיד
במקביל, נגיד בנק ישראל שנחשב דווקא בימים אלה ל"מבוגר האחראי בשטח", משמיע תמרורי אזהרה ברורים. הנגיד מזהיר שוב ושוב מפני הגדלה לא מבוקרת של תקציב הביטחון, ומדגיש כי הדבר יבוא בהכרח על חשבון תקציבי השירותים האזרחיים של משרדי הממשלה, שכבר ניזוקו קשות בקיצוצים הקודמים.
קיצוץ תקציבים כאלה יהווה פגיעה ישירה בשירותי הליבה של האזרח: מערכת החינוך, הבריאות והרווחה. מעבר לכך, הסטת המשאבים לביטחון תוביל לדחיית פרויקטים לאומיים קריטיים בתחומי התשתיות והתחבורה, צעד שעלול לפגוע בפוטנציאל הצמיחה של המשק הישראלי לשנים קדימה. ישראל ניצבת כעת בפני הכרעה היסטורית בין צורכי הביטחון המיידיים לבין החוסן הכלכלי והחברתי של אזרחיה. וכל זה קורה במצב של חוסר ודאות פוליטית וחשש מהחמרת אי-הוודאות בעת הקרובה.
