מערכת בחירות היא אולי חגיגה לדמוקרטיה, אך כאשר הקלפיות נסגרות והמדינה נקלעת לתקופת מעבר ארוכה ללא ממשלה מתפקדת – החגיגה הופכת להנגאובר כלכלי כואב. בשבועות הראשונים זה נראה כמו רעש רקע פוליטי, אך ככל שהזמן יעבור, היעדר תקציב מדינה מאושר לצד העובדה שמשרדי הממשלה פועלים תחת סמכויות מוגבלות, יתחיל לחלחל עמוק לתוך המרקם הכלכלי של מדינת ישראל, דווקא בתקופה ביטחונית וכלכלית של אי-יציבות.
התוצאה היא משק שנמצא במצב מאוד לא רצוי בכלכלה - "הולד", עצירה מוחלטת. פרויקטים לאומיים נעצרים, מינויים קריטיים מוקפאים, והרפורמות הנדרשות לטיפול בחוליי היסוד של הכלכלה נותרות במגירה. מי שמשלם את המחיר היומיומי של הוואקום השלטוני הזה הם לא הפוליטיקאים, אלא האזרחים, משקי הבית והחברות העסקיות שמנסים לנווט במציאות שבה אין בעל בית, אין מצפן ואין תוכנית עבודה.
לב ליבו של השיתוק הכלכלי בתקופת מעבר ממושכת טמון במונח הטכני אך ההרסני: תקציב המשכי. כאשר שנה קלנדרית מתחילה ללא תקציב מדינה מאושר, החוק קובע שהממשלה רשאית להוציא בכל חודש רק 1/12 (חלק אחד מתוך 12) מהתקציב של השנה הקודמת. על פניו, מדובר במנגנון הגנה, שנועד למנוע את קריסת השירותים הציבוריים. בפועל, זוהי נוסחה מובטחת לחנק כלכלי ולתקציבים בלתי ריאליים לחלוטין. תקציב המשכי הוא למעשה תקציב עיוור: הוא אינו לוקח בחשבון את גידול האוכלוסייה בכשני אחוזים, את האינפלציה שמוסיפה עוד שני אחוזים לפחות, ואת הצרכים המשתנים של המשק. מדינת ישראל גדלה בקצב מהיר, ומשמעות הדבר היא שגם אם המשרדים מקבלים את אותו הסכום, הרי שבפועל מדובר בקיצוץ ריאלי דרמטי פר-נפש.
במסגרת תקציב המשכי, החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, הופכת למעשה למנהלת האירוע, וכל הוצאה שאינה מוגדרת כ"קשיחה" (כמו משכורות לעובדי מדינה או תשלום חובות) חייבת לעבור אישור של ועדת חריגים.
במצב כזה, אין כל מקום לגמישות. תוכניות חדשות שתוכננו – כולל רפורמות מיסוי מקיפות, הטבות מס לעידוד השקעות, או מנגד העלאות מיסים מתוכננות שנועדו לסגור את הגירעון – מוקפאות לחלוטין. הכלכלה נותרת ללא הגה, דווקא בתקופה שבה נדרשת יד יציבה, על מנת להוביל מדיניות תקציבית אחראית מול השווקים הבינלאומיים וחברות דירוג האשראי, שבוחנות מקרוב את המצב המידרדר במדינה שאין בה ממשלה מכהנת נבחרת, אלא ממשלת מעבר.
הביטוח הלאומי ימשיך לחכות למנכ"ל
מדינה אינה יכולה להתנהל ללא מנהלים, אך ממשלת מעבר כבולה בשרשראות משפטיות הדוקות שמונעות ממנה לבצע מינויים קבועים של בכירים בשירות הציבורי. ההיגיון הדמוקרטי ברור – מניעת מחטפים פוליטיים ערב הקמת ממשלה חדשה – אך המחיר הניהולי מותיר את המשק מדמם.
דוגמה מובהקת לכך היא הקיפאון במינוי מנכ"ל קבוע למוסד לביטוח לאומי כבר מזה ארבע שנים. כאשר גוף שמנהל 120 מיליארד שקלים ואחראי על הרשת הסוציאלית של מיליוני אזרחים מתנהל תחת ממלא מקום זמני, היכולת שלו להוביל מהלכים ארוכי טווח נפגעת אנושות. כעת המינוי המתעכב "יזכה" לעיכוב קטסטרופלי נוסף. ממלאי מקום, מוכשרים ככל שיהיו, פועלים תחת ענן של זמניות. הם אינם יכולים לחתום על הסכמים קיבוציים מורכבים, אינם מוסמכים להוביל שינויים מבניים עמוקים במנגנוני הקצבאות, ונמנעים מלקחת סיכונים ניהוליים.
ביטוח לאומי. עיכוב נוסף במילוי תפקיד המנכ"ל
(צילום: אלעד גרשגורן)
המצב הזה משוכפל בעשרות מוקדי כוח אחרים: מנכ"לי משרדי ממשלה, ראשי רשויות רגולטוריות, וחברי דירקטוריונים בחברות ממשלתיות. ללא שדרת ניהול קבועה ובעלת סמכות מלאה, המערכת הציבורית עוברת למצב של "הישרדות ותחזוקה שוטפת". ההחלטות הגדולות נדחות, הניירות נערמים על השולחנות, והחברות במשק הישראלי, התלויות באישורים רגולטוריים ובמדיניות ברורה, מוצאות את עצמן מול חומות של בירוקרטיה משותקת ומשתקת.
הפגיעה של תקופת מעבר ממושכת מכה בעוצמה רבה יותר דווקא במשרדים האמונים על איכות החיים ומנועי הצמיחה של המדינה, ולכן המצב חמור שבעתיים. תחום התשתיות הוא הראשון להיפגע מתקציב המשכי ומסמכויות מוגבלות. פרויקטים של כבישים, מסילות רכבת ורשתות תחבורה ציבורית דורשים תכנון תקציבי רב-שנתי והתחייבויות עתידיות. תחת ממשלת מעבר, משרד התחבורה אינו יכול לחתום על חוזים חדשים לפרויקטים ענקיים, או להשיק שלבים חדשים במערכי הסעת המונים.
פרויקטים שתוכננו לצאת לדרך מוקפאים, והמשמעות בשטח עבור האזרח היא אחת: החרפת הפקקים הקשים כבר עכשיו. איבוד של מיליוני שעות עבודה בדרכים מדי יום עולה למשק מיליארדי שקלים בחודש, אך ללא ממשלה נבחרת שתאשר את תקציבי הפיתוח, המדינה תמשיך לפגר אחרי קצב הגידול המהיר של כלי הרכב על הכביש.
תקופת מעבר ארוכה אחרי בחירות היא הרבה מעבר לפלונטר פוליטי – היא מחלישה את הכלכלה הישראלית מהיסוד. חברות עסקיות מתקשות לתכנן קדימה כשחוסר הוודאות הרגולטורי והתקציבי שולט בשוק, והשקעות זרות מוקפאות בשל החשש מחוסר יציבות. הקיפאון הזה מייצר גירעון סמוי – לא רק במספרים, אלא גירעון של עשייה ושל איכות חיים
במערכת החינוך נרשמו בשנים האחרונות ירידה בדירוגים ובציונים בבחינות המיצ"ב ובמבחנים הבינלאומיים, דבר שמעיד על פערים הולכים וגדלים ועל שחיקה באיכות ההוראה. פתרון משבר זה מחייב תוכניות לאומיות חדשות, תמרוץ מורים, הקטנת הצפיפות הקשה בכיתות רבות, ושינוי שיטות הלימוד. אלא שתחת תקציב המשכי, משרד החינוך אינו מוסמך להשיק אף רפורמה פדגוגית חדשה. התקציבים המיועדים לתוכניות תגבור בפריפריה, לחדשנות טכנולוגית בבתי הספר או לטיפול ממוקד במקצועות הליבה, נעצרים. תלמידי ישראל משלמים את מחיר הפיגור החינוכי שישפיע על פריון העבודה העתידי של המשק כולו – וזאת אחרי שש שנים וחצי של נזקי הקורונה והמלחמה.
מערכת הבריאות הציבורית בישראל סובלת ממחסור כרוני מובנה במיטות אשפוז, בתקנים לרופאים ולאחיות ובתשתיות בבתי החולים. הגידול באוכלוסייה והזדקנותה דורשים עדכון שנתי משמעותי של סל התרופות והזרמת תקציבי פיתוח ייעודיים. כאשר משרד הבריאות כבול למגבלות ממשלת המעבר, היכולת להרחיב את שירותי הרפואה הציבורית נעלמת. תוכניות לקיצור תורים לניתוחים וייעוצים, רכש של ציוד רפואי מתקדם, ובניית מחלקות חדשות – נדחים לחלוטין. האזרחים חשים זאת ישירות בכיסם – דרך התארכות התורים במערכת הציבורית ונאלצים לפנות לרפואה הפרטית היקרה, דבר שמגדיל עוד יותר את ההוצאה המשפחתית על בריאות.
חופש פעולה מוחלט למונופולים
אחת ההשלכות החמורות ביותר של תקופת מעבר ארוכה היא הפקרת הזירה במאבק ביוקר המחיה. ישראל סובלת מריכוזיות גבוהה וממחירים מהגבוהים בעולם המערבי במגוון תחומים – החל מרשתות המזון ועד למוצרי הצריכה והדיור. המאבק להוזלת המוצרים והשירותים דורש חקיקה אגרסיבית, פירוק מונופולים, פתיחת השוק לייבוא מקביל, הורדת מכסים ושינוי חוקי התחרות. כל המהלכים הללו דורשים ממשלה יציבה בעלת מנדט ציבורי רחב ושרים שמסוגלים להתעמת עם קבוצות אינטרס ומונופולים חזקים במיוחד, שיעשו הכל למנוע רפורמות שיפגעו בהם. שר הכלכלה או שר האוצר בממשלת מעבר אינם יכולים להוביל רפורמות מבניות בכנסת. התוצאה היא חופש פעולה מוחלט לגורמים הריכוזיים במשק להמשיך ולהעלות מחירים, ללא שום מנגנון ממשלתי שירסן אותם.
תקופת מעבר ארוכה אחרי בחירות היא הרבה מעבר לפלונטר פוליטי – היא מחלישה את הכלכלה הישראלית מהיסוד. חברות עסקיות מתקשות לתכנן קדימה כשחוסר הוודאות הרגולטורי והתקציבי שולט בשוק, והשקעות זרות מוקפאות בשל החשש מחוסר יציבות. הקיפאון הזה מייצר גירעון סמוי – לא רק במספרים, אלא גירעון של עשייה ושל איכות חיים. ככל שתקופת המעבר מתארכת, כך ה"בור" שהממשלה הבאה תצטרך למלא יהיה עמוק וכואב יותר, והרפורמות שיגיעו לבסוף יהיו חייבות להיות חריפות ויקרות בהרבה עבור האזרח הקטן, בהעלאות מיסים בלתי נמנעות ובקיצוצי תקציבים, דווקא בתחומים שבהם נדרש גידול, כאשר מערכת הביטחון דורשת עוד ועוד תקציבים נוכח מצב המלחמה המתמשך, שסיומו עדיין לא נראה באופק.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.11.26
