פתיחת 2026 מצאה את וושינגטון בעיצומו של גל מהלכים חדים בזירה הבינלאומית, ובתוכו חוזרת שוב ושוב אמירה שנשמעה כבר בקדנציה הראשונה: דונלד טראמפ רוצה את גרינלנד. עבור הציבור הרחב זה נשמע כמו גחמה נדל"נית, אבל במונחי גיאו־כלכלה זהו אחד הנכסים המורכבים והנחשקים בעולם: אי ארקטי ענק, דל אוכלוסין, שמחבר בין ביטחון לאומי, מינרלים קריטיים, נתיבי שיט חדשים והמרוץ מול סין ורוסיה. אחרי אירועי סוף השבוע בוונצואלה, האמירות על גרינלנד קיבלו גם משקל פסיכולוגי אחר – מדינות ובעלות ברית מבינות שטראמפ נוטה לתרגם רעיונות למנופים ממשיים של לחץ.
גרינלנד היא הטריטוריה הגדולה בעולם שאינה מדינה עצמאית: היא טריטוריה אוטונומית בממלכת דנמרק, עם כ-57 אלף תושבים בלבד, אך שטחה עצום – כ-2.17 מיליון קמ"ר, כלומר בערך פי 100 משטחה של ישראל. המשמעות היא שמדובר בסו של "לוח שחמט" רחב במיוחד עבור תשתיות, בסיסים צבאיים ומשאבי טבע, אך גם באזור קשוח מבחינה תפעולית: אקלים קיצוני, חלונות עבודה קצרים, ועלויות הובלה ובנייה שמקפיצות כל פרויקט.
למה זה לא רק "אבטחה" אלא גם שרשרת אספקה
הטיעון המרכזי שטראמפ מציג הוא ביטחוני: גרינלנד יושבת על קו המפגש הקריטי בין צפון אמריקה לאירופה ובקרבת הנתיבים שבהם עוברים כוחות וצוללות באוקיינוס האטלנטי הצפוני, ולכן שליטה או נוכחות מוגברת בה נתפסת כיתרון אסטרטגי. בפועל, לארה"ב כבר יש אחיזה: בסיס פיטופיק (לשעבר תולה) משמש נקודת מפתח של ארה"ב למעקב, התרעה ומערכות הגנה באזור הארקטי. זהו הממד שהופך את הסיפור לרגיש במיוחד מבחינת נאט"ו: דנמרק היא בעלת ברית, וכל ניסיון לכפות שינוי סטטוס יוצר חיכוך פנימי בברית, כפי שאנשי ממשל בדנמרק ובאירופה מזהירים בפומבי בימים האחרונים.
אבל הביטחון הוא רק שכבה אחת. השכבה השנייה היא שרשרת האספקה של “מינרלים קריטיים” – חומרי גלם שמניעים את הכלכלה הדיגיטלית: מנועים חשמליים, סוללות, טורבינות רוח, רשתות חשמל, שבבים, וגם מערכות נשק מתקדמות. בעולם שבו סין שולטת בחלק גדול מהכרייה והעיבוד של מתכות נדירות, כל מאגר לא־סיני הוא קלף אסטרטגי. בכתבות עומק על הנושא, חוזר שוב ושוב אותו קו: ההמסה המואצת של הקרח אינה רק משבר אקלים, אלא גם "פתיחת" אזורים שבעבר היו בלתי נגישים לקידוחים, כרייה ותשתיות.
האוצרות מתחת לקרח: מי ייהנה אם ייפתח חלון פעולה
גרינלנד עשירה במגוון רחב של משאבים – כולל מתכות נדירות, ליתיום, גרפיט, נחושת, ניקל ומתכות נוספות שנמצאות על “רשימות קריטיות” של ממשלות ותעשיות. כאן נכנסות לתמונה חברות שמחפשות חשיפה למינרלים הללו: קריטיקל מטאלס (CRML) היא אחת הדוגמאות שחוזרות בשוק, כחברה שממקדת פעילות בנכסי מינרלים קריטיים. לצדה, אם ייווצר מסלול השקעות יציב (רגולציה, רישוי, תשתיות, ושקט משפטי), עשויות להתעניין גם חברות כרייה גדולות ובעלות יכולת הנדסית־מימונית גבוהה, כמו ריו טינטו (RIO) ו-בי־הייץ'־פי (BHP), או שחקניות עם חשיפה לתחומי נחושת/ניקל/אבץ כדוגמת פריפורט־מקמורן (FCX) ו-טק ריסורסז (TECK). המשותף להן: יכולת לנהל פרויקטים רב־שנתיים, להתמודד עם סיכוני אקלים ואף לבנות שרשרת אספקה שלמה.
החסם המרכזי הוא שבגרינלנד אין תשתיות מפותחות עדיין. כדי להפוך מינרל למוצר תעשייתי צריך כבישים, נמלים, חשמל, מתקני העשרה ועיבוד, וכוח אדם מיומן – ובאזור ארקטי זה אומר הון עתק ושותפות עמוקה של ממשלות. לכן גם אם ארה"ב הייתה מגדילה השפעה, היא עדיין הייתה צריכה להתמודד עם שאלה קריטית: האם היא רוצה רק גישה למשאב, או גם שליטה באקו־סיסטם התעשייתי (עיבוד, זיקוק, לוגיסטיקה) שממנו נובעת העוצמה.
לצד המינרלים, קיימת שכבת אנרגיה – נפט וגז טבעי פוטנציאליים באזור הארקטי שנמצאת תחת דיון סביבתי ורגולטורי כבד. החשיבות כאן היא פחות מיידית ויותר אופציה אסטרטגית: אם תשתיות הארקטי מתרחבות, והגישה למשאבים נעשית אפשרית יותר טכנית, מי שמחזיקות בידע ובציוד להפקה באזורים קרים עשויות לקבל הזדמנויות. בקבוצת השמות שהשוק נוטה להסתכל עליה נמצאות ענקיות אנרגיה אמריקאיות כמו אקסון מוביל (XOM), שברון (CVX) וקונוקו־פיליפס (COP), וחברות שירותים ותפעול שמאפשרות להרים פרויקטים בשטח כמו שלומברגר (SLB) והליברטון (HAL). חשוב להדגיש: גם בתרחיש של “העמקת נוכחות אמריקאית”, אין ודאות לפרויקטים אנרגטיים – משום שבארקטי רגולציה, עלויות וסיכון פוליטי יכולים להפוך כל תוכנית לכלכלית־על־הנייר בלבד.
הנתיב השלישי: מסחר ותחבורה בעולם שנפתח בצפון
המשמעות הכלכלית של גרינלנד אינה מסתכמת במשאבים. הארקטי משנה את מפת הסחר: נתיבי שיט צפוניים (כמו נתיב הצפון־מזרחי) עשויים לקצר חלק מהמרחקים בין אסיה לאירופה, ובמקביל להגביר את הצורך בבקרת תנועה, תשתיות הצלה, נמלים וקווי אספקה. גם אם הנתיבים אינם “כביש מהיר” עקבי (קרח, מזג אוויר, ביטוח וסיכוני סביבה), עצם האפשרות מגדילה את חשיבות הנקודות הגיאוגרפיות שמפקחות על מרחב זה. עבור ארה"ב, גרינלנד היא לא רק מקור חומרי גלם, אלא גם נקודת שליטה על תנועה, על תקשורת ועל נוכחות צבאית באזור שהופך מרכזי יותר משנה לשנה.
ומה עומד בדרך: פוליטיקה, לגיטימציה ועלות
המתיחות סביב גרינלנד החריפה בימים האחרונים בעקבות שורת התבטאויות פומביות. טראמפ עצמו חזר והדגיש כי ארה"ב "זקוקה לגרינלנד מנקודת מבט של ביטחון לאומי", וסירב לשלול שימוש בלחץ כלכלי או צעדים חריגים כדי להשיג שליטה או השפעה עמוקה יותר באי. במקביל, אחד מעוזריו הבכירים טען כי "אף מדינה לא תילחם בארצות הברית על עתידה של גרינלנד", אמירה שעוררה דאגה באירופה והציפה חשש מהידרדרות רטורית למעשים. ראש ממשלת דנמרק, מטה פרדריקסן, הגיבה בחריפות והבהירה כי כל ניסיון אמריקאי לכפות מהלך על גרינלנד יהווה פגיעה ישירה בריבונות מדינה חברה בנאט"ו, ואף הזהירה כי פעולה צבאית תערער את עצם קיומה של הברית. גם האיחוד האירופי הצטרף לגיבוי הפומבי של דנמרק וגרינלנד, והדגיש כי עתיד האי נתון בידי תושביו בלבד. החשש המשותף בבירות אירופה הוא שהמשך ההסלמה סביב גרינלנד עלול להפוך מסכסוך כלכלי־אסטרטגי למוקד של סדקים פנימיים בנאט"ו – בדיוק בתקופה שבה הברית מתמודדת עם לחצים גיאופוליטיים מכיוונים אחרים.
דווקא כאן, על רקע ההתבטאויות החריפות מהימים האחרונים, הפנטזיה של "השתלטות" נתקעת במציאות הפוליטית והמשפטית. סקרים ומסרים רשמיים מצביעים על התנגדות רחבה בקרב תושבי גרינלנד לכל מהלך של סיפוח או שינוי ריבונות, גם אם קיימת פתיחות להרחבת קשרים כלכליים עם ארה"ב. במקביל, המעמד החוקי של האי כחלק מממלכת דנמרק הופך כל ניסיון לכפייה חיצונית לנפיץ במיוחד בזירה הטרנס־אטלנטית, ומציב סימן שאלה על יציבות נאט"ו עצמה. בשורה התחתונה: גם אם טראמפ מתייחס לגרינלנד כאל "נכס אסטרטגי", ההיתכנות הכלכלית של כל מהלך תלויה בראש ובראשונה בלגיטימציה – בהסכמות מקומיות, במסגרת משפטית ברורה וביכולת לייצר ודאות רגולטורית שעשויה לאפשר פעילות עסקית ארוכת טווח, ולא בעימות מתמשך שמרחיק השקעות ומעמיק משברים דיפלומטיים.
בסופו של דבר, האובססיה של טראמפ לגרינלנד נראית פחות כמו גחמה ויותר כמו ביטוי קיצוני של מגמה רחבה: מעבר לעולם שבו מי ששולט בשרשרת האספקה של מינרלים קריטיים, בנתיבי סחר ובנקודות מפתח של הגנה ומודיעין – עשוי להחזיק יתרון כלכלי וביטחוני שנמשך עשורים. גרינלנד אולי קפואה במפה, אבל בהיגיון של 2026 היא אחת הזירות החמות: שילוב של משאבים נדירים, “גיאוגרפיה של עליונות”, ותחרות בין מעצמות על מה שעד לפני עשור נחשב קצה העולם.
התוכן המוצג בכתבה זו ניתן באופן כללי בלבד, אינו מהווה חוות דעת מקצועית, המלצה, תחליף להתייעצות עם מומחה או קבלת ייעוץ השקעות. אינטראקטיב ישראל לא מקנה ייעוץ השקעות פרטני המותאם לצרכי הלקוח, והתוכן מטעמה אינו מהווה המלצה או שידול לביצוע פעולה בשוק ההון. על כן, אין לפרש דבר באמור בכתבה כהמלצה או ייעוץ לביצוע רכישה או מכירה של כל נייר ערך או נכס פיננסי המוצג בה. סקירה זו מבוססת על נתונים ומידע גלויים לציבור אשר מפורסמים באתרים פיננסיים בישראל ובעולם וללא שיח עם החברות המוזכרות.
מוגש מטעם אינטראקטיב ישראל
פורסם לראשונה: 09:42, 14.01.26
