"רק שלא ישכחו להוסיף גם את הפוסטרים שהיו תלויים בחוץ, כדי להעצים את החוויה", אומרת בהומור ד"ר נילי ינאי, רופאת נשים ירושלמית מיתולוגית וכלת עיטור יקירת ירושלים לשנה זו. את הדברים היא אומרת לרגל שחזורו הצפוי של קולנוע אוריון המיתולוגי, שסגר את שעריו לפני שלושים שנה, ב־1996, לאחר יותר משישה עשורים של פעילות. אוריון, כידוע בכלל ולירושלמים בפרט, היה אחד הסמלים הבולטים של סצנת התרבות הירושלמית בשנים שעוד לפני קום המדינה ועד לסגירתו.
במהלך שנות פעילותו של הקולנוע, ביקרה בו הקצונה הבריטית הבכירה באותם ימים, כולל הנציב העליון ופוליטיקאים רבים, מבן גוריון ועד בגין. בנוסף, גם לא מעט שחקנים הוליוודיים שהגיעו לביקור בישראל, ובהם כמה שמות היסטוריים כמו מרלן דיטריך, קירק דאגלס, פול ניומן ודני קיי, פקדו את שעריו.
האזכור של הקולנוע אוריון זורק את ד"ר ינאי, ברגע אחד, עשרות שנים לאחור. "בילדותי, נהגנו ללכת לבתי הקולנוע בעיקר בחול המועד ובחופש הגדול, אז אפשר היה לראות שם המוני ילדי ירושלים, שהגיעו מכל רחבי העיר והצטופפו בתור לפני הקופות, כשברקע תמונות ענק ופוסטרים, שהכניסו לאווירה המלהיבה של הסרט. בכניסה לאולם, אני זוכרת את הכניסה לאולם, שבו כבר היה קהל גדול ורועש. אז עוד היה מקובל לשרוק בקולנוע, הגם שאני, כילדה מ'בית טוב', נמנעתי מזה כמובן. הייתה אווירת צפייה מיוחדת לסרט, כל האירוע היה חגיגי מאוד".
עוד נזכרת ינאי במה שהיה מקובל באותם ימים. קודם לסרט שודרו "יומני כרמל", שהיו גרסה מוקדמת למהדורות חדשות טלוויזיוניות. "כמובן, שזו הייתה 'עיתונות מטעם' פחות או יותר, היו אפילו כמה פרסומות בדמות שקופיות", היא נזכרת. "ככלל, אוריון היה הלב הפועם של הבילויים בירושלים, גם כשבגרנו. כחיילים צעירים, כששהיינו מגיעים לסופ"ש הביתה, היינו מסכמים מראש שנפגשים במוצ"ש באוריון. אני זוכרת את הפעם ההיא, שהתאכזבנו, כשאבי, שהפעיל את קפה 'טעמון' המפורסם, מצא זמן להצטרף אלינו לצפייה בסרט, וכשהגענו התברר שעקב תקלה טכנית, הקרינו סרט אחר ומשמים יחסית".
ד"ר נילי ינאיצילום: פרטי"שמחתי מאוד לשמוע על השחזור המתוכנן", אומרת ינאי הנרגשת. "זו תנועה חיובית, שמוכיחה שירושלים תוססת ונבנית, ובמיוחד כשמדובר במרכז העיר. זה מעורר נוסטלגיה וגם משתלב יפה בקידמה. זו הוכחה שישן וחדש יכולים לחיות יחדיו, בצד מסר עקיף וחשוב, שיש מקום להעצמה של תרבות בעיר".
"קולנוע אוריון סיפק לי את אחת החוויות המשמעותיות הראשונות", מודה זיו בצלאל, מפיק אירועים ירושלמי נודע, ומי שמוכר לירושלמים רבים כבעליהם של כמה מהמועדונים המפורסמים בעיר. "אוריון הוא חלק שזור בזיכרונות הילדות של כל ילד ירושלמי באותם ימים.
זיו בצלאלצילום: פרטיבכל מוצ"ש היינו הולכים לסרט ואחרי זה נהגנו ללכת למלך הפלאפל הסמוך, כדי לנצל את המבצע של אכול כפי יכולתך שהיה שם. זה היה הלב הפועם של ירושלים באותה תקופה. זיכרון נוסף שלי, שקשור לאוריון, זו העובדה, שהפעם הראשונה שבכיתי מסרט הייתה בו. זה היה בתחילת שנות השמונים. הייתי ילד קטן, הסרט היה 'סיפורו של אלוף'".
גם זיו נשמע נרגש במיוחד לקראת השחזור. "אני תמיד אוהב שמשחזרים בעיר שלנו הצלחות. זה מאוד נוסטלגי להחזיר את האולם, אני כבר מחכה לראות שם את הסרט הראשון. הפעם, במקום להתלוות להורים, יתלוו אלי ילדיי".
אוריון: עבר מפואר, הווה מוזנח ועתיד מובטח
את אוריון הקימו בזמנו שלושה שותפים: משה יוסף מזרחי, יחד עם משפחת דבאח והיזם דאוד דג'אני. בהמשך, רכש מזרחי את חלקם של שותפיו, ועם השנים גם הוריש את הקולנוע ואת ניהולו לבנו, סלי מזרחי ז"ל.
בית הקולנוע המפורסם שכן במבנה מיתולוגי, ברחוב שמאי 4. בשיאו, הוא הכיל מאות מושבים. זמן קצר לאחר הקמת המדינה נשקלה אפילו האפשרות לשכן במקום את הכנסת, זאת לפני שנפלה ההחלטה על מבנה בית פרומין, ששימש משכנה הזמני. בשנות ה־80 פוצל האולם המרכזי לכמה אולמות משנה, לאחר מכן הוקם במקום מועדון לילה, שגם הוא נסגר עם השנים.
מרגריטה מזרחי, רעייתו של סלי מזרחי, היום בת 87, נזכרת בימים בהם בעלה הוביל את פרויקט חלוקת האולם המרכזי של הקולנוע לכמה אולמות משנה, וגם בביקור היסטורי של מי שנחשב כוכב באותם ימים, אריאל שרון, שהגיע לצפות בסרט כאחד האדם. "אני מאוד נרגשת משיחזור העבר והשילוב שלו בהווה", היא משתפת. "בזמנו, האולם והאזור כולו היו המרכז התרבותי של העיר. אני מקווה, שתודות ליוזמה הנפלאה הזו של העירייה ושל הוועדה המחוזית, המקום יחזור למעמד הזה שהיה לו, ומרכז העיר יחזור לימים היפים ההם".
מעבר לממד הנוסטלגי והאדריכלי, בני משפחת מזרחי, בעלי הקרקע, מדגישים כי מדובר בפרויקט בעל תפיסה עדכנית של עירוניות בת־קיימא: “החזון שלנו אינו רק לשחזר מבנה היסטורי, אלא לייצר מודל עירוני מתקדם שמחזק את מרכז העיר ומצמצם את התלות בפריפריה", הם אומרים. "הפרויקט משלב מגורים, תעסוקה, מסחר, מלונאות ותרבות, כולם במרחק הליכה, זה מעודד חיים עירוניים אינטנסיביים, מפחית את הצורך בנסיעות ומייצר מרחב פעיל לאורך כל שעות היום.
כפי שקולנוע אוריון היה אבן שואבת לתרבות הירושלמית, כך גם הפרויקט המתוכנן יהווה נקודה מרכזית בעירוניות של ירושלים, מנוע להתחדשות עירונית. זה מחזיר למרכז ירושלים את הדינמיות והחיוניות בגרסה עדכנית, שמתאימה לעשורים הבאים".
"לאחרונה, הייתה לי שיחה על כך, שהורסים בניינים עתיקים ונוסטלגיים בעיר לטובת פרויקטים חדשים", אומר עו"ד אברהם אברמן, שותף מנהל במשרד עוה"ד ש. פרידמן, אברמזון ושות'. "כמי שמלווה את הפרויקט, במסגרתו יוקמו במקום שלושה מגדלים למגורים ולמלונאות, נראה לי שהמקרה של אוריון הוא הדוגמה הקלאסית איך פרויקט כזה צריך להיראות. זו התחדשות עירונית אמיתית: פרויקט שמשלב את שני הדברים יחד. גם מחיה את העיר במלונאות ובמגורים וגם שומר את החוויה ואת הזיכרון".
עבור אברמן, זה סוג של סגירת מעגל. כירושלמי מעל 55 שנה, הוא נזכר בימיו כילד בירושלים של שנות ה־70. "שיא הבילוי אז היה לצאת לסרט, ופנינת הכתר של הסרטים בירושלים היה קולנוע אוריון. גרתי אז בשכונת 'בית וגן', והסיכום עם החברים היה ש'יורדים העירה' במוצאי שבתות לאוריון, כדי לראות סרט. זו הייתה חוויה מכוננת מבחינת התורים העמוסים והאולם המלא. איפה מוצאים היום אולמות גדושים כאלו?".
אברמן מדגיש שזו לא רק הכמות. "אנשים היו חיים אז את הסרט, אי אפשר לשכוח את השריקות ואת מחיאות הכפיים, ואפילו את הבקבוקים המתגלגלים. ראינו שם באותם ימים את סרטי הבורקס הישראלים כמובן, וגם לא מעט סרטים מתוצרת אמריקאית. אישית נחקקו בי סרטי המתיחות של יהודה ברקן, שהיו אז אגדה. אני חושב שזה מאוד דיבר אלינו אז, כי זה גם המחיש מאוד את החיים עצמם באותם ימים".
עו"ד יוסי בן דור, ירושלמי כל חייו וגם שכן של הקולנוע, נזכר איך הרגיש תמיד שמדובר בעצם ב"קולנוע של סבא". "בילדותי, באמצע שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, עד שהתגייסתי בפרוץ מלחמת לבנון, נהגנו ללכת, חבריי ואני, לקולנוע.
מעבר לבילוי החברתי, היה לי חיבור מיוחד למקום. סבי, זכרו לברכה, שמואל רוהטין, היה רואה החשבון של משפחת מזרחי, בעלי המקום, והוא גם היה זה ש'ארגן' לאמי, בצעירותה, עבודה במכירת הכרטיסים בקופות של הקולנוע. עבורי הקולנוע היה חלק מהמשפחה. אני גם זוכר את הימים בהם נהגתי 'לברוח' מבית הספר עם חברים, כדי לראות את המערכונים האיטלקיים שהיו פופולאריים באותם ימים, כמו 'טריניטי ובמבינו' ואחרים. כמובן, כמו כל ירושלמי ותיק, הצטערתי מאוד שהקולנוע נסגר, ושמחתי לשמוע כעת, שיש כוונה לחדש אותו ולשחזר את המקום באופן שיחזק את מרכז העיר. מדי יום אני צופה מחלון משרדי על המקום, ומחכה כבר לראות את השחזור המחודש, שישפיע לטובה על הנוף הירושלמי.
שאפו לראש העיר ולמהנדס העיר על התחדשות מרשימה של מרכז העיר ירושלים".
"להחזיר את מרכז העיר לימים היפים"
יש להדגיש. חרף עברו הנוסטלגי וההיסטוריה המפוארת של קולנוע אוריון, מזה שנים השטח מוזנח ולא מונגש, מה שמהווה כאב לב של ממש לירושלמים, שזוכרים את הימים היפים ומתרפקים עליהם בערגה. במקום הקולנוע התוסס ואלפי ילדים ירושלמים שגודשים את המקום בהנאה, נמצא בו הוסטל המשכן בעיקר עובדים זרים.
בימים אלו משתלטת האופטימיות על כל המעורבים בדבר. התוכנית שאושרה במקום כוללת שלושה מבנים שמשלבים ישן וחדש יחדיו: במקום ייבנו שלושה מבנים. שני מגדלים, אחד בן 31 קומות והשני בן 33 קומות, שניהם מעל קומות מסד וקומות טכניות. הבניין השלישי יכיל 17 קומות של מלונאות, ויוקם מעל הקולנוע העתיק, תוך שחזור מלא של האחרון, שישקף את העבר המפואר של המקום וייתן הצצה נוסטלגית לחיים הירושלמיים התוססים של פעם.
הפרויקט, בתכנונו של האדריכל איאן באדר, יכיל כ-250 דירות מגורים, כשלצד שטחי מסחר, מוסדות חינוך ומלונאות, תוקם גם פיאצה מסחרית מרשימה, שתחבר את רחובות שמאי, הסתדרות והלל, ותנגיש את הרחובות הללו למרחבים ציבוריים שישמשו לפנאי ובילוי.
