פעם המורה היה זה שהחזיק בידע. התלמיד ישב מולו, הקשיב, שאל, כתב ובהמשך נבחן על מה שהצליח לזכור ולהבין. בשנה האחרונה נכנס לכיתה שחקן חדש: כלי שיודע להסביר, לסכם, לנסח, לתרגל, לענות על שאלות ולהתאים את עצמו למשתמש. במבט ראשון זה יכול להיראות כמו התגשמות של חלום חינוכי ישן – חונך אישי לכל תלמיד. אבל לצד ההזדמנות הגדולה מסתתרת סוגיה מטרידה: אם המכונה יכולה לעשות עבור התלמיד את העבודה, מה מבטיח שהוא עדיין ילמד בעצמו?
ד"ר עמיר גפן, חוקר ומרצה לבינה מלאכותית בחינוך באוניברסיטת בר־אילן ויועץ לארגוני חינוך והכשרה מקצועית, סבור שהתשובה נמצאת מחוץ לטכנולוגיה. "הבינה יכולה לעבוד בשני הכיוונים", הוא מסביר, "היא יכולה להיות מאיץ למידה או מעקף של למידה. הכול תלוי באופן שבו התלמיד, המורה וההורה משתמשים בה".
אותה טכנולוגיה – שני תלמידים שונים
בפועל טכנולוגיות למידה מסתגלות נמצאות בכיתות כבר כמה שנים. גפן מספר, שנקודת המפנה הגיעה בסוף שנת 2022, עם הופעת הבינה היוצרת, דוגמת ChatGPT: "בתוך שלוש שנים עברנו משלב הניסויים של כמה מורים חלוצים למהלך מערכתי, שבו משרד החינוך מפעיל תוכנית לאומית לבינה מלאכותית בחינוך, מפרסם הנחיות לשימוש אחראי ומציב יעדים להקניית כשירות בסיסית בכלי בינה מלאכותית לתלמידים ולצוותי הוראה".
בכיתה עצמה, הוא מספר, המהפכה פחות דרמטית מכפי שאפשר לדמיין: "מורה יכולה להיעזר בכלי כדי להכין שיעור בשלוש רמות קושי שונות, תלמידים יכולים לתרגל בסביבות למידה ייעודיות ומפוקחות ולקבל משוב מיידי, והמורה יכול לקבל תמונה בזמן אמת של מי מתקדם ומי נתקע", הוא מסביר. "הבינה לא נכנסה כמקצוע חדש בפני עצמו, אלא נשזרת בהדרגה בתוך המקצועות הקיימים ובקצב שונה מבית ספר לבית ספר".
אבל מה בעצם משתנה באופן שבו תלמידים לומדים?
"השינוי העמוק אינו טכנולוגי, אלא הוא נוגע לתפקידו של התלמיד. בית הספר המסורתי בנוי על ההנחה שהידע נמצא אצל המורה, והתלמיד קולט אותו. כשלכל תלמיד יש גישה למערכת שמחזיקה כמות אדירה של ידע ושעונה בסבלנות אינסופית, מרכז הכובד של הלמידה זז מהשגת המידע לניהול הלמידה: איך שואלים שאלה טובה, איך בוחנים את התשובה בעין ביקורתית, ומה עושים איתה הלאה. אני מכנה זאת מעבר מתלמיד צרכן לתלמיד מנהל.
"אלא שבצד ההזדמנות - וזו הזדמנות אמיתית להגשים חלום חינוכי ישן של חונך אישי לכל תלמיד - נמצא גם הסיכון המרכזי: אותו כלי בדיוק יכול לחשוב במקום התלמיד. ולכן ההבדל בין מאיץ למידה ובין מעקף של למידה לא נעוץ בטכנולוגיה, אלא באופן השימוש בה".
האם כל התלמידים מפיקים מהבינה את אותה תועלת?
"חד־משמעית לא, וזה אולי הממצא החשוב ביותר של המחקר בשנים האחרונות. תלמיד עם בסיס ידע ויכולת ניהול עצמי משתמש ב־AI כשותף לחשיבה; הוא מבקש מהבינה הסבר נוסף, דוגמה, שואל שאלה מאתגרת. לעומת זאת תלמיד מתקשה נוטה להשתמש בבינה כקיצור דרך - מקבל תשובה מוכנה, מעתיק ומדביק".
גפן מציין מחקר ראשוני, שנערך ב־MIT, ומצא שמי שנסמכו על צ׳אטבוט בכתיבה לאורך זמן הפגינו פעילות מוחית נמוכה יותר וזכרו פחות ממה שכתבו. “החוקרים כינו זאת ‘חוב קוגניטיבי’, והסכנה המערכתית מכך היא שהפערים דווקא יתרחבו, כלומר החזקים יתחזקו והמתקשים ייחלשו”.
שלושה גורמים מכריעים, לדבריו, את הכף: "תיווך של מורה שמלמד איך להשתמש בטכנולוגיה, לצד זאת מיומנויות שהתלמיד רכש, ולבסוף נגישות, כי לא בכל בית ישנם אותם כלים ואותה סביבה תומכת. לכן דווקא שילוב מושכל ושוויוני בתוך בית הספר הוא הדרך לצמצם פערים".
אז איך מלמדים תלמיד להשתמש בבינה בלי לתת לה לחשוב במקומו?
"אם צריך לבחור מיומנות אחת, אז זו היכולת להישאר ב'מושב הנהג'. בשפה המקצועית מדברים על אוריינות בינה מלאכותית, והיא כוללת ארבעה רכיבים: להבין איך הכלי עובד ומהן מגבלותיו; לנסח כוונה ושאלה טובה, כי כדי לבקש בקשה מדויקת, חייבים להבין מה רוצים; להעריך את התשובה בביקורתיות, להצליב מקורות ולזהות טעויות והמצאות; ולדעת מתי לוותר על הכלי, כי יש שלבים שבהם המאמץ עצמו הוא הלמידה.
"בהכשרות שאני מעביר למורים, אני מציע לתת לתלמידים מבחן פשוט: אם אתה מסוגל להסביר את התוצר במילים שלך ולהגן עליו בשיחה, השתמשת ב־AI ככלי למידה. אם לא, היא חשבה במקומך".
"הבינה יכולה להיות קולגה, חברותא"
גפן חוזר לדוגמה פשוטה שממחישה בעיניו את אחד השינויים הגדולים שהבינה מאפשרת למורה, ומזכיר שבמשך שנים דיברו במערכת החינוך על פרסונליזציה – התאמת ההוראה לכל תלמיד. בפועל, הוא אומר, "כל השנים זו נשארה כותרת, משום שהכנת שלושה מערכי שיעור שונים לכל רמת תלמיד היא עבודה מתישה ועמוסה. הבינה המלאכותית משנה את המשוואה. מורה יכולה לקחת תוכן בהיסטוריה, למשל על מלחמת העצמאות, ולהכין במהירות גרסה לתלמידים מתקשים, גרסה לממוצעים וגרסה לחזקים. מבחינת התלמידים, יש פה הזדמנות וגם סיכון. הסיכון הוא שלא אלמד, ואתן לבינה לעשות את המטלות עבורי, כלומר אני עושה ‘העתק הדבק’ ולא יודע מה העתקתי. אבל יש גם אפשרות - אחרת לעבוד עם הבינה כמו קולגה, חברותא, שותף ללמידה, שאיתו לומדים ואותו שואלים שאלות, ויש תהליך של שיחה ולמידה משותפת".
לצורך המחשה, הוא משתמש בדימוי מעולם הכושר. "כמאמן כושר אישי אני מנחה את המתאמן להתחיל במשקולת של שני קילו, אחר כך ארבעה ואחר כך שישה. למעשה, אני יכול להרים את המשקולות עבור התלמיד – אבל אז אין מאמץ, אין חיכוך, אין כלום. אותו דבר בלמידה. זה דורש מהתלמיד הבנה, בגרות ומשמעת עצמית. התלמידים החזקים מבינים ש'העתק הדבק' לא חוסך להם עבודה, אלא מרמה אותם. התלמידים המתקשים עלולים לומר 'עזוב, שחרר, נסתדר' – אבל אז הם לא יידעו את החומר, ובשני המקרים מדובר באותה טכנולוגיה".
המורה לא נעלם. הוא מחליף תפקיד
שימוש לא נבון בבינה מלאכותית הוא החשש הגדול ביותר שעולה עם כניסת הטכנולוגיה לכיתות הלימוד. "בתחום החינוך החשש הוא שבמקום לתרום, הכלי יגרע", מסביר גפן. "תמיד יהיו תלמידים טובים ותלמידים פחות טובים, וייווצרו פערים משמעותיים. המורים נדרשים ליטול על עצמם את התפקיד ללמד את עצמם לעבוד עם הכלי, ואז להנחיל אותו לתלמידים.
"מורה צריך לתפוס את עצמו כמו מאמן, כשהוא עוזר לתלמיד להתאמן באופן נכון עם הבינה – איך להשתמש, מתי להשתמש ומתי לא. בניגוד לעבר היום המידע זמין לכולם, והבינה כבר מעבדת אותו ומנסחת תשובות. לכן המורה צריך לתווך את כל זה לתלמיד, וללמד אותו איך נכון ללמוד עם הבינה. והיות שאנחנו לא נאיביים, המורה גם נדרש לעשות על התהליך הזה בקרה מתמדת".
לדבריו, עבודה שתלמיד מגיש כיום לא מעידה בהכרח על שליטתו בחומר. "כמורה אתה חייב לייצר מנגנוני בדיקה – למשל לשאול את התלמיד שאלות על הנושא. תפקיד המורה החדש הוא לטעת בתלמיד מוטיבציה, סקרנות ובעיקר אהבה ללמידה, ומורים שלא מטמיעים את השינוי, משחקים ב'נדמה לי', ולמעשה נותנים ציון ל'קלוד'".
ד”ר עמיר גפןצילום: עינת מאיוואם אי־אפשר לדעת מי כתב את העבודה – התלמיד או הצ'אט, נשאלת השאלה איך בכלל מעריכים תלמידים? זו, מודה גפן, אחת השאלות המרכזיות שמטרידות מורים ובצדק. "עבודת בית להגשה איבדה כיום מערכה כהוכחה ללמידה. גם גלאי בינה אוטומטיים לא מספיק אמינים, ועלולים לסמן תלמידים שכתבו את העבודה בעצמם".
הפתרון, לתפיסתו, טמון בשינוי אופן ההערכה: "נדרשת יותר התייחסות לתהליך הלמידה ולא רק לתוצר הסופי; יותר שיח בעל־פה שבו התלמיד מסביר ומגן על העבודה; יותר משימות בכיתה; ולצידן מטלות שבהן השימוש בבינה נעשה באופן גלוי ומדווח. גם כאן המורה נדרש לשנות את נקודת המבט: פחות לבדוק אם התלמיד הגיש עבודה, ויותר לבדוק אם הוא באמת למד".
"כשהמוח נכבה – יש השטחה של הכול"
כחוקר שעוסק גם בהגנה על ילדים ברשת, גפן רואה כיצד הבינה היוצרת משדרגת איומים שכבר היו קיימים: תכנים מזויפים ודיפ־פייק, סחיטה באמצעות תמונות מפוברקות ובריונות רשת שקל יותר לייצר ולהפיץ. לצד אלה נולדה תופעה של צ'אטבוטים, שמתפקדים כחברים רגשיים: זמינים תמיד, מחמיאים תמיד ולא שיפוטיים. "עבור ילד בודד, זה מפתה ולעיתים מסוכן", הוא מסביר ומדגיש, כי אין צורך להילחץ או לאסור שימוש בטכנולוגיה, אלא לקיים שיח פתוח וקבוע והסכם משפחתי פשוט: בכל מצב מביך, מפחיד או מאיים ברשת – פונים למבוגר, בלי עונש על עצם הפנייה.
אם היית צריך לתת להורים כלל אחד לגבי שימוש ב־AI, מה הוא היה?
"להיות שם, לשאול, להציב גבולות ובעיקר להבין שהשאלה היא לא רק אם הילד השתמש בבינה, אלא מה קרה לו בזמן השימוש. כאן נמצא המבחן האמיתי של מערכת החינוך בעידן ה־AI. כשהמוח נכבה ואין חשיבה ביקורתית – אז יש השטחה של הכול. חשיבה ביקורתית זה מאמץ, והשאלה היא אם יש לי מוטיבציה לבדוק ולבקר".
ואולי זו גם השאלה הגדולה ביותר שהבינה המלאכותית מציבה בפני בית הספר – לא מה הטכנולוגיה מסוגלת לעשות, אלא מה אנחנו שואפים שהילד יעשה בעצמו. "אם נחשוב מדוע עד היום בני אדם מנהלים את העולם, התשובה היא האינטליגנציה שלנו. וזה מתערער עכשיו. הבינה נהיית יותר חכמה מאיתנו, ולכן החשיבה הביקורתית כה חיונית", הוא מסכם.
(צילום: AI)
הורים בעידן ה־AI: פחות שוטרים, יותר שותפים
הורה לא צריך להיות מומחה לבינה מלאכותית כדי לעזור לילד להשתמש בה נכון. להפך, הוא צריך להיות נוכח בתהליך. זהו, לדברי ד"ר עמיר גפן, חוקר ומרצה ל־AI, אחד הדברים החשובים ביותר שהורים יכולים לעשות.
"בא ילד להורה ואומר לו: 'בוא תעזור לי בהיסטוריה'. הורה נבון ישאל: על מה העבודה? מה ביקשו? הורה פחות נבון ישלח את הילד לצ'אט, ולמעשה יעודד את חוסר הלמידה", מסביר גפן. "לכן במקום פיקוח טכני אני מציע שיחה: לשבת יחד מול הכלי ולשאול את הילד מה שאל, מה קיבל והאם הוא מסכים עם התשובה. גם הורה שאינו מבין בטכנולוגיה יכול לבקש מהילד שילמד אותו כיצד להשתמש בכלי. זו חוויה מעצימה לשני הצדדים".
שלושה דברים שהורים יכולים לעשות:
להתנסות יחד - לא צריך להבין ב־AI כדי לפתוח את הכלי עם הילד, להתנסות ולשאול שאלות. אפשר אפילו להפוך את התפקידים ולבקש מהילד ללמד את ההורה.
לקבוע כללים ברורים - כדאי לקבוע בבית נורמות פשוטות: באילו מטלות נעזרים בבינה, מתי לא, ואיך מדווחים על השימוש בה. רוב הכלים הגדולים מיועדים למשתמשים מגיל 13 ומעלה, ובחלקם נדרשת הסכמת הורים עד גיל 18. גם במערכת החינוך קיימת הבחנה בין חשיפה ולמידה על AI בין שימוש של תלמידים בכלים עצמם.
לשים לב גם לשימוש הרגשי - השימוש בבינה אינו מסתכם בשיעורי הבית. צ'אטבוטים יכולים לתפקד גם כ"חברים" זמינים, מחמיאים ולא שיפוטיים. לכן ילד שמעדיף לשוחח עם הבוט יותר מאשר עם חברים – זה איתות לשיחה משותפת עם ההורים, לא לעונש.
