גלי החום נהיים משנה לשנה תכופים, ממושכים וקיצוניים יותר, והמרחב העירוני בירושלים – על סמטאותיו הצרות, שכונותיו הוותיקות והבנייה המסיבית שמאפיינת את גל ההתחדשות העירונית – מתחמם גם הוא במהירות. במציאות של שינוי אקלים מורגש, האתגר הירושלמי כבר מזמן לא מסתכם בהפעלת מזגן או בקירור הבית, אלא ביכולת הבסיסית של התושבים ללכת ברחוב, להגיע לתחנת האוטובוס, לחכות לרכבת הקלה או לשחק עם הילדים בגינה הציבורית בלי להיחשף לעומסי חום מסוכנים.
הסוגיה המשמעותית והבוערת הזו עמדה גם במרכז הוועידה השנתית ה־54 למדע ולסביבה, שנערכה בבירה. בכנס קרא נשיא המדינה יצחק הרצוג לראות בהתמודדות עם שינויי האקלים נושא ש"מעל לכל מחלוקת", בעוד ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, הציג את מדיניות העירייה המשלבת פיתוח עירוני עם שמירת טבע, כולל ההחלטה התקדימית לשמור על יותר מ־11 אלף עצים ברכס לבן.
מעבר להצהרות החגיגיות ולכנסים, המבחן האמיתי נמדד ברחוב הירושלמי בצוהרי הקיץ. ושם, מתברר, הדרך לעיר מוצלת ועמידה עדיין ארוכה ומאתגרת.
המשימה הלאומית: 70% צל
כדי להבין את השינוי התפיסתי שמתחולל כיום בירושלים, צריך להסתכל על המהלך הלאומי הרחב. בשנים האחרונות גברה בממשלה ההבנה כי היעדר צל במרחב העירוני אינו מפגע אסתטי או בעיה גינונית, אלא איום ממשי על בריאות הציבור, על היכולת לצעוד ברגל ועל חיוניות העיר. במסגרת זו קבעה המדינה יעד שאפתני במיוחד: עד שנת 2040 יגיע שיעור ההצללה במרחב הציבורי הבנוי בישראל ל־70%.
כדי להפוך את החלטת הממשלה מנייר עבודה למציאות בשטח, הוקם ארגון "דרך צל" – גוף מקצועי הנתמך ומודרך מטעם המדינה, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה ומשרדי ממשלה נוספים, אשר מטרתו ללוות רשויות מקומיות בגיבוש וביישום תוכניות אסטרטגיות לניהול "היער העירוני". הארגון מביא עימו תפיסה תכנונית חדשנית, המשלבת אגרונומיה, אדריכלות נוף, גיאו־אינפורמטיקה (GIS) ומיפוי מבוסס לוויינים, כדי להתייחס לצל כאל חלק בלתי נפרד מתכנון התשתיות העתידי של הערים.
לא קישוט - תשתית חיונית
ערי ישראל חוות תופעה אקלימית שנקראת "אי חום עירוני" – משטחי האספלט והבטון, הקירות של בנייני המגורים ותשתיות העיר קולטים את קרינת השמש במהלך היום ופולטים אותה כחום. התוצאה היא שבמרכז העיר יכול להיות חם ב־2 עד 10 מעלות יותר מאשר בשטחים הפתוחים שמסביב לה. הצל הציבורי – ובעיקר צל עצים טבעי – פועל כמגן האקלימי היעיל ביותר. הוא מונע מקרני השמש לפגוע ישירות במדרכות ובכבישים, ובכך מונע את אגירת החום מלכתחילה, וכן פולט לחות ומקרר באופן פעיל את האוויר שסביבו.
"העץ הוא תשתית עירונית לכל דבר ועניין", מסבירה נועה שביט גוגול, המנהלת המקצועית של ארגון "דרך צל". "במשך עשרות שנים הסתכלו על עצים כאל אלמנט נופי, גינוני או קוסמטי בלבד – משהו שמוסיפים בסוף הפרויקט כדי שיהיה יפה. כיום ברור שהם מספקים שירותים סביבתיים חיוניים: הם מפחיתים עומסי חום, קולטים מי נגר ומונעים הצפות, מסננים מזהמים, משפרים את איכות האוויר ומאפשרים שהייה בטוחה ונעימה בציבור".
לדבריה, בניגוד לפתרונות הצללה מלאכותיים כמו פרגולות, יריעות בד או סככות – אשר מייצרים צל בלבד ואף עלולים לאגור חום ולהקרין אותו בחזרה לרחוב – עצים מקררים את סביבתם באופן פעיל. "באמצעות תהליך טבעי של דיות (אידוי מים מהעלים), העץ פועל כמעין מזגן טבעי. משום כך השפעתם של העצים על המיקרו־אקלים העירוני בטמפרטורות הירושלמיות היא דרמטית שאין כדוגמתה".
על הנייר, השינוי התפיסתי בירושלים כבר התרחש. במסגרת תוכנית האב העירונית להצללה ולייעור, “מעלות בצל” – שגובשה במימון המשרד להגנת הסביבה ובהנחיית ארגון “דרך צל” – נקבעו יעדים שאפתניים לשנים 2032 ו־2040. התוכנית נוהלה על ידי הרשות לאיכות הסביבה בעיריית ירושלים, בשיתוף אגף שפ”ע, מחלקת נוף, אדריכל העיר, אגפי התכנון, התשתיות, החינוך והתחבורה.
כדי לבסס את התוכנית על נתוני אמת, נעשה שימוש בכלי המדידה שפותחו ב"דרך צל" – ובראשם מיפוי מקיף של כיסוי צמרות העצים (חופת העץ). המיפוי איפשר לראות בדיוק היכן קיימים "איי חום" עירוניים, אילו רחובות חשופים לשמש, ואילו שכונות זקוקות לתוספת דחופה של עצים.
כחלק ממיזם זה הוקצה תקציב ייעודי, שכלל עיצוב עצים צעירים ושימורם, לצד נטיעה של כ־2,700 עצים חדשים ברחבי העיר בעלות מוערכת של כ־4 מיליון שקל והסדרת מערכות השקיה מתקדמות. אלא שהדרך למימוש מלא של התוכנית מצריכה התגברות על מכשולים פיזיים לא פשוטים.
(צילום: ארנון בוסאני)
צל קשה לגדל
אם חשיבות העצים ברורה, מדוע רחובות רבים כל כך עדיין חשופים לשמש הקופחת? לדברי שביט גוגול מ"דרך צל", העץ העירוני נמצא במאבק הישרדות מתמיד על המקום שלו. "הוא מתחרה עם תשתיות תת־קרקעיות של מים, ביוב, חשמל ותקשורת, חניונים, שבילי אופניים, פסי רכבת קלה ותוכניות התחדשות עירונית אינטנסיביות. בנוסף, ברשויות רבות האחריות מפוצלת בין כמה אגפים, ולעיתים המידע אינו מסונכרן".
הבעיה לא מסתכמת במספר העצים, אלא גם באופן שבו הם ניטעים. יובל דב ז'אן, מנהל תחום הרשויות המקומיות ב"דרך צל", מסביר כי "כדי לקבל בעוד עשרים או שלושים שנה שדרות עצים שמספקות צל אמיתי ברחוב ירושלמי, צריך להתחיל נכון כבר היום. בפועל, ראינו לא מעט עצים שנשתלו בעבר בבתי גידול קטנים מאוד, לעיתים של מטר על מטר בתוך בטון. בתנאים כאלה, העץ פשוט לא יצליח להתפתח לגודל שיעניק צל משמעותי".
לדבריו, הגישה המקצועית שמקדמת "דרך צל" מחייבת להקצות לעץ נפח קרקע מספק, לבחור מינים עמידים המתאימים לאקלים ההררי הירושלמי, ולחשוב עשרות שנים קדימה.
כדי להתמודד עם אתגר זה בשטח, אגף שפ”ע ואגף תשתיות בעיריית ירושלים גיבשו נוהל עבודה מיוחד לתיאום מוקדם בין העירייה לבין חברות התשתית (חשמל, מים, תקשורת). המטרה היא להבטיח שמירה על עצים קיימים ומיצוי פוטנציאל הנטיעה בכל פרויקט פיתוח. במקרים שבהם לא ניתן לנטוע עצים בשל מגבלות הנדסיות או בטיחותיות, נבחנים פתרונות הצללה משלימים.
צדק צריך שייעשה
אחד העקרונות המרכזיים שמקודמים בירושלים הוא הצדק הסביבתי והחלוקתי. ניהול היער העירוני אינו רק סוגיה אקלימית, אלא גם חברתית: אזורים חסרי צל הם כאלה שבהם קשה יותר ללכת ברגל, לנסוע בתחבורה ציבורית או לשהות בחוץ. כאשר שכונות מסוימות נהנות משדרות ירוקות ומוצלות ואחרות נותרות חשופות, נוצרים פערים חברתיים ובריאותיים ניכרים.
התוכנית העירונית "מעלות בצל" זיהתה "מרחבים מועדפים להצללה" – כגון תחנות אוטובוס עם למעלה מ־900 תיקופים ביום, בתי ספר וקריות חינוך עם למעלה מ־300 תלמידים, מנהלים קהילתיים ומסגדים.
מתוך הנתונים הללו נולדו פתרונות יצירתיים המותאמים לאופי הייחודי של שכונות הבירה (ראו מסגרת בעמוד זה).
(צילום: ארנון בוסאני)
הקהילה נרתמת
לצד תוכניות התשתית הגדולות ויעד הנטיעה השאפתני העומד על כ־11,000 עצים בשנה עד 2040, העירייה מקדמת מיזמים קהילתיים שנועדו לחבר את התושבים ליער העירוני.
במסגרת תוכנית "סביב העץ” נרתמו קהילות מקומיות לנטוע עצים בשטחים ציבוריים בשכונה ולטפח אותם. במקביל, תוכנית “פעוטוני עצים” של מינהל החינוך משתפת עשרה בתי ספר, שבהם התלמידים מגדלים עצים צעירים במשך שנה ולאחר מכן נוטעים אותם בסביבת בית הספר.
מעניין לגלות כי בפועל הביקוש הגבוה ביותר להשתתפות במיזמים הקהילתיים מגיע דווקא מתושבי השכונות הוותיקות והמבוססות, שבהן כיסוי הצל כבר נרחב יחסית.
עם זאת, בעירייה מדגישים כי העדיפות התכנונית והתקציבית העיקרית ניתנת לשכונות שבהן המחסור בצל הוא הקריטי ביותר.
"חשוב ביותר להבין שעץ צעיר אינו מחליף עץ בוגר", מסכמת שביט גוגול. "לוקח לעץ עשרות שנים להגיע לנוף רחב ומצל. לכן חייבים לשמור בכל מחיר על העצים הקיימים ולא רק לנטוע חדשים".
הדרך של בירת ישראל להפוך לעיר מוצלת עדיין ארוכה, אבל השילוב בין משימה לאומית, נתונים מהשטח, תכנון ארוך טווח וחיבור לשטח ולקהילה, מעניק תקווה שבשנים הקרובות הליכה ברחוב הירושלמי בצוהרי יולי-אוגוסט תהפוך לחוויה נעימה ובריאה הרבה יותר.
(צילום: ארנון בוסאני)
פתרונות הצללה בבירה
פיילוט "שכונה חמה" בהר נוף: במסגרת המיזם מתוכננות נטיעות לאורך רחובות ראשיים, שטחים פתוחים וערוגות מגוננות, כדי ליצור רציפות של צל במרחב הציבורי ולאפשר צעידה רציפה בצל.
נטיעה בחצרות פרטיות במזרח העיר: בשכונות מזרח ירושלים, שסובלות ממחסור חמור בשטחים ציבוריים פתוחים המתאימים לנטיעה, החלה העירייה לקדם פתרון יצירתי: נטיעת עצים בחצרות פרטיות הפונות לרחוב, כך שצמרת העץ תציל על המרחב הציבורי. פיילוט ראשון הושלם בהצלחה בשכונת א־טור, ובעקבותיו מתוכננת הרחבה לשכונת עיסאוויה.
