1. 47 שנים חלפו מאז יצא לאור לראשונה מוסף ירושלמי, שצורף מדי יום שישי לעיתון "ידיעות אחרונות". הייתה זאת שנה היסטורית וגם מיוחדת לעיר ירושלים, שאירחה ב־31 במרץ 1979 את תחרות האירוויזיון, שבה זכה השיר "הללויה". השנה ההיסטורית כללה גם שני אירועים משמעותיים במיוחד: הסכם שלום ראשון במזרח התיכון, שנחתם עם מצרים ב־26 במרץ 1979, ונחיתתו של האייתוללה חומייני בטהרן ב־1 בפברואר 1979. ודווקא בשנה ההיסטורית הזאת החליטו ב"ידיעות אחרונות" שזאת העת להרחיב גם את הסיקור המקומי, ולראשונה יצא בה העיתון "ירושלים", שהיה לי הכבוד לעורכו. מאז נקראתי פעמים אחדות לדגל, לכתוב מדור אישי קבוע למקומון הירושלמי. שמחתי כאשר בימים האחרונים שאלו אותי אם ארצה לחדש את המדור. כיליד ואוהב ירושלים, לא הייתי זקוק לזמן רב כדי לחשוב בחיוב על ההצעה.
2. ירושלים משנה את פניה. מחד ממש לאחרונה חצתה ירושלים, העיר הגדולה בישראל, את רף מיליון התושבים. בירת הארץ גדולה כיום ביותר מפי שניים מהעיר הבאה אחריה, תל אביב, שבה מתגוררים בראשית 2026 כ־470 אלף תושבים. מאידך אלפי תושבים חילונים עזבו את הבירה בעת האחרונה, ולעומת זאת, חרף מחירי הדירות הגבוהים, הולך וגדל מספר החרדים שקונים ושוכרים דירות בירושלים, בעיקר כתוצאה מריבוי טבעי, אולם גם מציבור של חרדים שעוברים לגור בעיר. ירושלים הייתה עיר קטנה במאי 1948. 100 אלף יהודים חיו במערבה של העיר ביום הכרזת המדינה, ובמזרחה חיו אז 65 אלף מוסלמים. מספר הנוצרים היה זניח. בשנת פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973, מנתה ירושלים עדיין רק 326 אלף יהודים וערבים, אולם בשנים הבאות הגיע הגידול העצום, כאשר נבנו שכונות חדשות ועולים חדשים רבים ביקשו להתגורר בבירת ישראל. לפני חודשים ספורים, בסוף 2025, חצתה ירושלים את רף מיליון התושבים והפכה לעיר שמוגדרת גם ברחבי העולם (לא בסין ובהודו...) כעיר גדולה. המשימה של ראש העיר משה ליאון ופרנסי העיר חייבת להיות כעת אחת: לדאוג לרווחת תושבי העיר שאינם חרדים ולעודד את עצירת ההגירה השלילית מבירת הארץ.
3. ממש בימים האלה, רגע לפני המערכה הנוספת מול איראן, פרסם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן דו"ח, שהצביע באופן חמור על פערים בהיערכות רשויות המדינה לפינוי האוכלוסייה במלחמה. כך הוקצו לעיריית ירושלים רק 21 תקנים לטיפול במפונים, תקציב הסיוע היה אומלל ממש, ואיש לא חשב אפילו להיערך לקליטת עשרות אלפי מפונים בעיר. מתקני האירוח לא היו מוכנים לקליטת אלפים, פעילים בשכר היו מעטים מדי, והאנדרלמוסיה שלטה בכול. בתוך ימים ספורים נאלצה עיריית ירושלים להפעיל מערך חינוך, רווחה ובריאות – ואיש לא הכין תוכנית ראויה למבצע שכזה. 13% מכלל 210 אלף המפונים, כ־30 אלף, פונו לירושלים. למצב הזה העיר לא הכינה עצמה מעולם, למרות שאפשרויות לפינוי 300 אלף תושבים הוזכרו בעבר בדיונים בפס"ח (פינוי, סעד חללים). לעיריית ירושלים הייתה אפילו תוכנית חירום כלשהי לקליטת מפונים, אולם דובר בה על קליטה של היקף מצומצם לזמן קצר, בוודאי לא לשנה ואף לשנתיים. פגשתי מפונים ממש בימים הראשונים. הם הגיעו כמעט ערומים. אפילו נעליים לא היו לחלקם, בוודאי לא בגדים להחלפה, וחסרו להם מוצרי היגיינה, מזון וציוד בסיסי אחר. המבקר קבע, כי ללא עזרת מתנדבים ותרומות מצב המפונים היה בתקופה הראשונה רע יותר. תהליך הקליטה בבתי המלון היה מבולגן, כלשון העם. אז מה צריך לעשות? בעיקר בירושלים יש לגבש מדיניות מסודרת לקליטת אלפי מפונים בעת חירום ולהקצות מראש מיליוני שקלים לאפשרות כזאת, שנקווה כמובן שלא תקרה.
גד ליאורצילום: פרטי4. אני מבקר תדיר במשחקי כדורגל בכל רחבי הארץ. צר לי לקבוע, שאחד המתקנים הפחות ידידותיים ומהבעייתיים ביותר הוא אצטדיון טדי. זה מתחיל בחניה שאיננה. אפילו במשחקי הפועל ירושלים, כאשר הקבוצה משחקת נגד קבוצה מהקטנות, כמה אלפי אוהדים בודדים מתקשים למצוא חניה, שלא לדבר על כל משחק של בית"ר עתירת הקהל. בלית ברירה מחנים האוהדים את רכביהם על מדרכות, חוסמים נתיבים ליד הרמזורים שבפאתי האצטדיון, או חונים בחניות פרטיות בבתים סביב האצטדיון, כשלא מעטים חונים גם קילומטר או שניים מהאצטדיון, כולל על איי התנועה ובגנים שסביב. ואז מגיע הקהל לכניסות לאצטדיון, שתוכננו, בשיא האטימות, עם גרמי מדרגות בודדים שלא מאפשרים הגעה או פינוי מסודרים של אלפי אוהדים שמאבדים סבלנות. נכים, קשישים וילדים קטנים מתקשים להגיע לכניסות והתורים מתארכים. בתוך האצטדיון התור לקניית לחמניה וכוס שתייה הוא בלתי נגמר, כי אין די מזנונים, והאנדרלמוסיה חוגגת. וכך הופך לעיתים בילוי נחמד במשחק כדורגל לעינוי ממש לא נחמד. הגיע הזמן להעיף מבט לאצטדיונים דומים בארצות אחרות ולהבין עד כמה הפערים עצומים בכל התחומים שהזכרנו.
5. ולבסוף מילה טובה: מוטב מאוחר מאשר אף פעם. שירה בנקי, הנערה שנרצחה באכזריות בעת מצעד הגאווה בירושלים לפני יותר מעשור, הוכנסה למאגר השמות העירוני ותונצח באזור שבו נרצחה. עיריית ירושלים, בהובלת ראש העיר משה ליאון, החליטה כי תונצח בעיר הנערה, שהייתה בת 15 בשנת 2015, כאשר נרצחה על ידי הרוצח האכזר ישי שליסל. דווקא לאחר הרצח עושה אביה לילות כימים לקירוב לבבות, וכעת תזכה המשפחה גם להנצחת יקירתם ברחוב, בגן או בפינה נאה בעיר.
