1. ירושלים היא עיר היסטורית לא רק מסיפורי התורה ומגלי עולם, שסיירו בה כבר לפני מאות שנים. העבר של עיר הבירה היחידה בעולם, שרוב המדינות לא הכירו בה כבירה, גורמת לגעגועי נוסטלגיה לוותיקי העיר דווקא, החל בימים שלפני קום המדינה ומעשרות שנות עצמאות ישראל הראשונות.
גלי הנוסטלגיה פוקדים בעיקר את הוותיקים, ילידי ירושלים ומי שגדלו בה בשנות הארבעים, החמישים, השישים, השבעים והשמונים, שחשים לא פעם מעין ניכור, קרירות ואווירה של "סתם" עיר, כאשר הם מבקרים ועוברים בשנים האחרונות ברחובות המרכזיים של ירושלים.
מתברר שההרגשה הזאת היא נחלת רבים מוותיקי העיר. נעלמו ממרכזה כל סממני ההיכר האהובים של פעם, כל המקומות שחיברו בין אנשיה של ירושלים, מקומות המפגש, אתרי הבילוי, בתי הקולנוע הנוסטלגיים וכמובן, בתי הקפה המפורסמים, שיכולת לפגוש בהם את כולם – מדוד בן־גוריון וש"י עגנון (כן, ממש כך) ועד טדי קולק ואפילו מנחם בגין, יצחק נבון, משה חובב, ראומה אלדר, ובוודאי "דודו ראש העיר" וגם ראשי ישיבות ושורת מרצים מהאוניברסיטה העברית המובילה במדינה.
את מרכז העיר פקדו תמיד רבים מפרנסיה ותושביה, כדי לפגוש אלה את אלה באתרי הבילוי והאוכל. להיכן נעלמו במשך השנים תריסר בתי הקולנוע שפיארו את טבורה של העיר ועשרות המסעדות ובתי הקפה המפורסמים?
רשימת נוסטלגיה קצרה תזכיר לנו את "קפה טעמון", שם ישבו יונתן רטוש, חנוך לוין, אהרון מגד, יגאל תומרקין, דן בן־אמוץ, מוטי קירשנבאום, חיים גורי, יבי (שם העט של יונה בן־יהודה) וכמובן, אורי זוהר בטרם "הפרחח" חזר בתשובה והפך לרב ידוע.
בקפה "עטרה" נפגשו בקביעות רבים ממפורסמי הבירה, כמו יהודה עמיחי, דן בירון, יחיאל קדישאי, חברי כנסת מהליכוד, כמו יהושע מצא וחיים קופמן, ועשרות מהעיתונאים בעיר, מהמוכרים שבהם ב"קול ישראל", "דבר", "על המשמר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ועד לנציגי ערוץ הטלוויזיה הראשון והיחיד, אריה אורגד, דניאל פאר או אורי כהן־אהרונוב, דן סממה, שרי רז ומי לא, בעצם.
את קפה "פינתי" פקדו בנוסף לכל אוהבי החומוס ומאכלי המזרח החריפים, גם משה שרת, גולדה מאיר, יצחק רבין וכמובן, יוסי בנאי, הגששים, מרסל ינקו ושייקה אופיר.
והיה "קפה רחביה" המפורסם, שגרשום שלום וישעיהו ליבוביץ' אהבו לשבת בו, והיו גם "קפה אירופה", "קפה אלסקה", "קפה ליבר", "קפה אלנבי", "קפה אלנו" ו"קפה נאווה". וסליחה מכל אלה שלא הזכרתי מחמת קוצר המקום.
למעשה, רוב הירושלמים הוותיקים פקדו באהבה בקביעות, כדי לפגוש אלה את אלה, ממש כל שבוע, את מה שנקרא "המשולש הירושלמי" – הרחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן־יהודה, בטרם הפך למדרחוב, וכאשר נסעו בו "מתנשפים" האוטובוסים מעלי העשן השחור, שאספו והורידו את באי "המשולש" בטבורה של הבירה, לפני ואחרי שחוברה לה יחדיו.
את לב התרבות הירושלמית ייצגו עוד לפני וממש מיד אחרי הקמת המדינה שורת בתי הקולנוע והאולמות המפורסמים ברחובות הסמוכים ל"משולש". היו אלה בתי קולנוע קטנים, אינטימיים, אבל גם אחד גדול ומפואר, קולנוע "אדיסון", שאירח את הטובים והגדולים שבאומני העולם, בהם הקומיקאי דני קיי, לואי ארמסטרונג ואיב מונטן, וכבר בשנות הארבעים (ראו צילומי כרטיסים ותוכניות) קונצרטים, אופרות והופעות בלט חגיגיות, דוגמת אלה של התזמורת הארץ־ישראלית (הפילהרמונית של אז), בלט רינה ניקובה ובאלט קראוס והרקדנית דבורה ברטונוב. קולנוע "ציון" אירח את פולה נירנסקה.
את מרלן דיטריך האגדית זכו תושבי ירושלים לראות דווקא בבנייני האומה, האולם שנבנה במלאת עשור למדינה. קליף ריצ'ארד, אגב, הופיע דווקא בקולנוע אוריון. וכמה מוזר היום לחשוב על כך, ש־200 מטר מכיכר השבת התקיימו באולם הנאה של קולנוע "אדיסון" גם תחרויות מלכת היופי הראשונות.
בכיכר ציון כיכב כמובן קולנוע "ציון", שבו אירע גם לדאבון הלב אחד הפיגועים הרצחניים הראשונים בעיר. בתי קולנוע פופולריים היו גם "אורנע" ו"אוריון" ברחוב שמאי, "רון" ו"אורגיל" הסמוכים ברחוב הלל, קולנוע "רקס" בשלומציון המלכה, קולנוע "חן" בכיכר הדוידקא וקולנוע "עדן" בפאתי שוק מחנה יהודה. וכמובן, היה וקיים גם היום(!) קולנוע "סמדר" במושבה הגרמנית – היחיד ששרד עד עצם היום הזה מאז חרף האיומים התמידיים שייסגר, ואולי דווקא כדי להמשיך ולשמר משהו מהנוסטלגיה של הימים ההם.
וכך התחושה של ותיקי ירושלים המבקרים ב"משולש" ובסביבתו כיום, היא עצבות, געגועים אמיתיים וריקנות כלשהי. בתי הקפה המפורסמים נעלמו כולם, עד האחרון שבהם ("עטרה"), שנטש לפני שני עשורים. מסעדות מהירות כמו מקדונלדס, גלידריות וחנויות פלאפל תפסו את מקומם. וגם אם טעים שם לעיתים – זה לא הקפה של "עטרה", הגלידה של "קפה אלסקה" או העוגות של "קפה אלנבי". ממש לא.
2. תופעה שהולכת, מתגברת ומצערת מאוד היא לא ההתחרדות של ירושלים, כי אם התפרעות קבוצות קיצוניות של חרדים ברחבי העיר.
כבר שנים אחדות שבשכונות החרדיות, בעיקר סביב גאולה, בר־אילן ובמבואות עזרת תורה, מתנהלת מלחמת חורמה של קבוצות קיצוניות כנגד העבודות להקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה בעיר.
עלות הנזקים עד כה לרכוש וכתוצאה מעיכוב העבודות והצורך בהצבת מאות מאבטחים בשבוע באזור ותשלומי ביטוח יקרים, מגיעה כבר, לדברי חברת שפיר וחברת caf הספרדית, ליותר מ־650 מיליון שקל. החברות המעורבות בהקמת הקווים, העירייה ולצער רבים, גם המשטרה, אובדי עצות מול ההפגנות הללו.
אפשר להבין שחלק מהמוחים, בעיקר מהפלג הירושלמי ומנטורי קרתא, אכן חוששים שמעבר רכבת קלה בשכונות החרדיות תפגע באופי האזור, תביא אליו חדשנות ותהיה דרך השכונות יותר תנועה של חילונים ותיירים, שיפגעו בצביון החרדי. אולם במקום לנסות ולמצוא במשא ומתן פתרונות ישימים, כמו הצבת מחיצות או ביטול תחנה או שתיים בלב השכונות הללו, מבכרים ראשי הקבוצות הקיצוניות לבצע פעולות השחתה של ציוד יקר ולתקוף את העובדים, שרובם זרים מסרילנקה ומתאילנד. ההתנכלויות כוללות הבערת כלים באש, השלכת חפצים לתוך יציקות בטון רטובות, גניבה של ציוד ואיומים על פועלים.
ראוי לציין, שרוב הציבור החרדי ורבנים רבים מגנים את המתפרעים, שכן מדובר בכלי תחבורה יעיל מאוד ושקט.
וכך צפוי גם שהנזקים שנגרמים בעת תהליך בניית הרכבת, יגרמו רק לעלייה במיסי הארנונה או גם במיסי המדינה, וכי הפרויקט יתעכב בשנים אחדות עד שיושלם.
הקו הירוק של הרכבת הקלה היה אמור להסתיים כבר בדצמבר 2025, אולם, למעשה, הוחל בבנייתו באזור השכונות החרדיות רק בחודש אוקטובר האחרון.
עלותו המקורית של הפרויקט היא 5 מיליארד שקל, אולם כעת לפי ההערכות הוא יתעכב בשנתיים לפחות, עד סוף 2027, ויעלה קרוב ל־6 מיליארד שקל. ובכל מקרה יהיה צורך להציב עשרות שוטרים, שגויסו במיוחד לצורך זה, על קו המסילה, ונראה שהם יוצבו שם לא רק בעת הקמת המסילות, אלא גם כאשר הרכבת כבר תופעל. זהו בהחלט מצב אבסורדי שקשה להשלים עימו.
3. אחת הבעיות הקשות בקהילה החרדית דווקא עומדת בפני שינוי לטובה. כידוע, השתתפות החרדים בשוק העבודה היא נמוכה מאוד כבר שנים, בדומה להשתתפות הנמוכה של הנשים הערביות. נראה שלפחות בירושלים חל לאחרונה שיפור בתחום הכאוב הזה בקרב הקהילה החרדית.
דוח חדש של מכון ירושלים למחקרי מדיניות מצביע על התגברות העלייה בהשתתפות של חרדים בשוק העבודה, לפחות בבירת הארץ.
במרכז "כיוון" להכוון תעסוקתי לחרדים בעיר מסכמים בימים אלה שנה עם יותר מ־6,000 פונים חרדים, אלפי משתתפים בסדנאות והכשרות מקצועיות ומאות משתלבים במסלולי הלימודים והשלמת השכלה, כאשר ידוע כי לימודי הליבה ברוב מערכת החינוך של המגזר החרדי הם מעטים, אם בכלל.
מנתוני הדוח שהובאו לידיעתנו, עולה כי שיעור ההשתתפות של חרדים בירושלים בגילאי העבודה העיקריים עלה כבר ל־66% בשנת 2025, כאשר 3,126 גברים ו־2,913 נשים התעניינו בשירותי "מרכז כיוון" ירושלים.
במהלך השנה ביצע המרכז, מיסודם של הרשות העירונית לתעסוקה בעיריית ירושלים ומשרד העבודה, מעל 3,000 השמות לעבודה והתקיימו סדנאות הכנה לשוק העבודה, שהיה זר במשך שנים לרבים מהמשתתפים. במרכז ציינו השנה גם קפיצה חשובה מאוד בתחום לימודי האנגלית, עם עשרות קורסים שנפתחו ברמות השונות.
"אנחנו רואים בשטח ציבור חרדי המבקש להתקדם, לרכוש מקצוע ולהשתלב בשוק העבודה בצורה מכבדת ומותאמת", אמר לנו אלעזר אצור, מנכ"ל מרכז כיוון ירושלים. שירה אבני, מנהלת הרשות העירונית לתעסוקה ציינה את החשיבות הרבה בסיוע תעסוקתי לאוכלוסיות שמעוניינות כעת להיכנס לשוק העבודה.
כדאי מאוד שלפעילות הזאת יתנו את הדעת רבני ופרנסי הקהילות החרדיות שהמשיכו שנים רבות להתעקש שלא ללמד לימודי ליבה במוסדות רבים.
4. במשך שנים רבות ידעו המכולות השכונתיות ימים טובים. לא הייתה כמעט שכונה בבירה ללא מכולת ואפילו כמה חנויות כאלה, שהיו יותר משפחתיות וחלק בלתי נפרד מאווירת השכונה. אולם מתברר שהימים הללו מגיעים לסיומם העצוב.
התופעה שפוקדת לאחרונה את ירושלים הפכה כבר לנחלת הארץ כולה. מכולת שכונתית מתקשה להתחרות במבחר ובמחירים מול רשתות השיווק והמרכולים הגדולים.
ברשתות ניתן למצוא כמעט בכל תחום שפע של מוצרים, מייצור מקומי ומיבוא, ובמחירים נוחים בהרבה מאשר במכולת השכונתית, שכן רשת שרוכשת 10,000 גבינות מסוג מסוים, תקבל אותן בוודאי במחיר מוזל יותר מהמכולת השכונתית, שמזמינה 30 גביעים ביום, וגם אלה לא תמיד נמכרים כולם ומסבים הפסד לבעל המכולת.
גם שיטת המשלוחים, שהונהגה ברשתות הגדולות, מהווה יתרון עצום על בעל המכולת הקטנה בקצה הרחוב. אפילו ילדי הבעלים נמנעים לרוב מלהמשיך את המסורת של סבא, סבתא וההורים. בעצם, בכך נידונה המכולת לסגירה קרובה.
כך נסגרה בימים האחרונים מכולת צפניה בת ה־70 בשכונת קטמון. תושבי השכונה באו לומר שלום למוטי צפניה, שניהל את החנות הקטנה במשך חמישים שנה. גם חנויות מכולת ותיקות בשכונת רמות, ברחוב הרצוג, בצומת אורנים, בדרך חברון ובקרית היובל נסגרו.
"אי אפשר עוד להתחרות ברשתות הענק, לא במחירים ולא בכמות המוצרים. אנחנו חשים שחלק מהקונים בשכונה באים לקנות משהו אצלנו כמעט מתוך רחמים", סיפר בעל חנות מכולת בנחלאות, שצפוי לסגור גם הוא את החנות בקרוב.
בהחלט מצב עצוב, שלא ניתן עוד למנוע את המשכו והרחבתו בתקופה הקרובה.
5. ההערה האחרונה שלנו הפעם מגיעה בעת פגרת הקיץ במגרשי הכדורגל. זה בדיוק הזמן לכפר על עוון שנמשך כבר עשרות שנים במתחם איצטדיון טדי והארנה בירושלים: שערוריית המחסור במקומות חניה באזור בעת קיומם של משחקי הכדורגל והכדורסל.
גם כאשר תופעל בקרוב הרכבת הקלה, המתעכבת עדיין, ותוכל להוביל אלפי אוהדי ספורט למלחה, עדיין ייוותרו בעיות החניה החמורות באזור. למשחקים מגיעים גם אלפי אוהדים מחוץ לעיר וגם רבים מהירושלמים לא יוכלו להגיע בשלב הזה לאיצטדיון ולארנה ברכבת.
הגיע הזמן שבמקום המחזה המכוער הקבוע, בלית ברירה, של חניית אלפי מכוניות על ככרות, בגנים, בחצרות בתים וגם בכבישים הראשיים הסמוכים – יוכלו האוהדים לחנות כמו בכל מדינה מתקדמת במתחמי חניה מסודרים, שניתן להכשיר אף בלא עלות גבוהה מדי סביב לאיצטדיון.
פגרת הקיץ היא המועד הנכון להתחיל לפעול להקמתם של מתחמי חניה מסודרים באזור, כולל הקמת מבני חניה של קומות אחדות בהשקעה לא מוגזמת, שתבוא במשותף מהטוטו, הפיס, העירייה ואפילו מהעלאת מחירי הכרטיסים לעונה אחת בחמישה שקלים. תאמינו לי שזה אפשרי.
