1. אחד הדברים הזכורים לי ביותר משירותי הצבאי היה הגדרת הזמנים שליוותה אותי לאורך כל שעות היממה. כמו שמכיר כל מי שעבר טירונות, אימון מתקדם או קורס - מילות המפתח הן תמיד "תפתחו שעונים, יש לכם עכשיו x דקות כדי לעשות את y. זוזו!" ההכתבה הזו שאתה מקבל ללוח הזמנים שלך, היא כל כך אישית, ממושכת ומלחיצה, שאתה כבר פשוט מתמכר לזה; לכך שבכל רגע נתון מישהו אומר לך מה לעשות: עשר דקות לנקות חדרים. שבע דקות להקיף את הרחבה. שלוש דקות ללכת לשירותים ולחזור. והנה, יום אחד בהיר, ללא התרעה מוקדמת, סיימתי את מסלול ההכשרה. צה"ל החליט שאני כבר מספיק בוגר כדי לנהל לעצמי את הזמן. בכל מה שנוגע לאיך למלא את היום והלילה - אתה כבר ילד מספיק גדול. סומכים עליך שתעשה את הטוב ביותר.
ומה אני אגיד לכם, זה היה קשה.
כמו עבד שיצא פתאום ממצרים אחרי 400 שנים של שעבוד, ולא חייב עוד שום דבר לשום בן תמותה.
חלל הזמן הריק - שאם הסתכלת עליו בפרספקטיבה של שבועות וחודשים בכלל נראה מפלצתי - הפך להיות מאיים יותר אפילו מאותו חשש נוקב לא לעמוד בלוחות הזמנים המדוקדקים של ימי הטירונות והקורסים. מה עושים עם כל הזמן הזה? איך ממלאים אותו?
1 צפייה בגלריה
סופי המתוקה כבר מוכנה לחג הפסח עם מצה שמורה בעבודת־יד וזר פרחים אביבי שקטפה לבד בגינה
(צילום: פרטי)
2. יש לי ילד חמוד ומקסים, שבאופן קבוע מתעקש לבוא אליי כמה פעמים ביום ולשאול אותי בעיניים תלויות וגדולות, "אבא, מה אני יכול לעשות עכשיו?"
לכאורה, זה חלומו של כל הורה. תענוג. תשכחו מהסיפורים שאתם כנראה מכירים מקרוב על ילדים שעושים כל מה שעובר להם בראש, חסרי פחד, ללא עכבות או גבולות. במקרה שלי, הילד פשוט צייתן ומחכה להוראות. ובאמת, ניסיתי למלא לו את לוח הזמנים, כמובן, בהתאמה לגילו. פעם זה היה "עכשיו אתה יכול לצבוע בחוברת", פעם אחרת "עכשיו אתה יכול לראות סרט חינוכי אחד במחשב הביתי", והיו גם אופציות כמו לשחק במכוניות, לסדר את הנעליים, להעתיק את כל אותיות האל"ף-בי"ת מהכרזה שעל הקיר ולהכין ציור לסבתא. אבל כשהגעתי למצב שבו הילד כבר שאל אותי תשע פעמים בחצי שעה "מה לעשות עכשיו?", גיליתי שאיבדתי גם את היצירתיות בתשובות, ובעיקר את הסבלנות. "'מה אני יכול לעשות עכשיו?' מה שאתה רוצה. תחליט אתה בעצמך", הפטרתי במהירות וגלגלתי את תפוח האדמה הלוהט הזה לצד שלו.
3. דומה שאם תשאלו אנשים מכל רחבי העולם, ולא רק מסדנאות יזע בסין או באפריקה, מהי השאיפה הכי גדולה שלהם, כולם יענו ללא יוצא מן הכלל את אותה התשובה: חופש. חירות. להיות אדון או גברת לעצמי. אבל גם אם תשאלו אנשים שחיים בבית עם בריכה ולא עובדים יותר מדי שעות שבועיות באבטחת קניונים מה הפחד הכי גדול שלהם, בשקט-בשקט הם יענו לכם אותה התשובה בדיוק: החופש.
כי כמה שאנחנו כמהים אליו, אנחנו גם מפחדים ממנו. מהצורך למלא את הריק הזה. מהמשמעות של חיים שנמשכים שנים ארוכות, וכנראה אלוקים הוא היחיד שיודע איך אפשר לתעל אותם רק לטוב.
4. לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו למה אלוקים ברא את העולם בצורה הזו, של "כמעט מוכן". למה הוא לא ברא אותנו מושלמים כמו מלאכים? לשם מה ברא את האפשרות לעשות דברים רעים? ולמה בכלל העניק לנו את חופש הבחירה?
התשובה, שגיליתי אני עצמי על בשרי קצת אחרי שהחרדות מהחירות היחסית בצבא התפוגגו, וממש כמו שהילד שלי מתחיל לגלות עכשיו בעצמו, היא שבדיוק בגלל זה אנחנו קרויים בני אדם. לא רובוטים ולא מלאכים. כדי שנוכל אנחנו בעצמנו לקבל את ההחלטות הנכונות, למלא את היום בדברים התועלתיים ולפנות לכיוון הנכון בכל הצמתים שאנחנו עוברים במהלך חיינו. הרבה יותר קל אולי לקבל את העוגה מוכנה, אבל הרבה יותר משמעותי לטרוח ולעמול עליה.
5. ובכלל, חירות היא מושג יחסי מאוד. צמח מרגיש טוב עם עצמו כאשר מספקים לו קרקע, מים, אוויר ואור. אין עוד דרישות. בעל חיים כבר זקוק בנוסף גם לחופש תנועה, ולא להיכלא מאחורי סורגים. אבל האדם חייב כבר משהו נוסף כדי לחוש בן חורין – דלק לשכל ולנשמה. אחרת, אתה יכול גם להיות בזנזיבר, אבל לא להרגיש מאושר באמת.
חג הפסח קורא גם לנו לצאת לחירות אמיתית. לממש את היכולות האמיתיות שלנו כאנשים וכיהודים. ובעזרת השם, שכל אחד ואחת מאיתנו יזכה לחרות וחופש מכל המכשולים וההפרעות שיש לו בחייו.
וכדי שכולנו נהיה מוכנים כמו שצריך לחג הפסח: עם מכירת חמץ, קמחא דפסחא, זמני החג, מצות שמורות בעבודת־יד והלו"ז כולו, פשוט סרקו את הקוד:
הרב מוני אנדר הוא שליח חב"ד לתקשורת הישראלית, סופר ופובליציסט
