1. מי שרוצה להבין את קפיצת המדרגה שעשתה בית"ר מאז העונה שעברה, מוזמן לשמוע את ההתבטאויות של אנשי מפתח במועדון. אשתקד, בכל פעם ששאלו את ברק יצחקי וגם אחרים לגבי צלחת אליפות, הם הפכו להיות בן רגע מחלקת הדוברות של משרד ממשלתי. השפה רעדה, ההתחמקות הייתה לפעמים אלגנטית ולפעמים פתטית, העיקר לא להגיד מפורשות שאליפות קיימת בלקסיקון הבית"רי. השנה כבר יש שינוי מבורך. ירדן שועה מצהיר קבל עם ועולם ש: "אנחנו נעשה את זה", כהן מדבר על: "זה מה שאנחנו רוצים". אף אחד לא מתחמק ולא מתחבא.
אז נכון, אליפות עושים על המגרש ולא בדיבורים. אבל ברגע שתת־המודע מכוון לשם, זה סוג של התפתחות של מועדון. כזה שלאורך עשורים, בשנים מסוימות, מקום שני או שלישי היו אכזבה עצומה, ובשנים אחרות מקום בשיפולי הפלייאוף העליון הוא שמחה גדולה. בית"ר גדולה מדי כדי להיות בלי אליפות 19 שנה. יש לה השנה יריבות חזקות ואיכותיות. היא עדיין מספיק טובה כדי להיאבק על התואר וגם לזכות בו. שאלת מיליוני הדולרים היא האם היא תתפתח כקבוצה ותשדרג את עצמה ביחס לעונה שעברה או שמא תלך אחורה.
2. רבות דובר על מיגל סילבה. יש כאלה שבטוחים שסילבה הוא שוער נהדר עם קצת חוסר יציבות, שהחיבור שלו למועדון והעובדה שהוא שגריר ישראל בתפוצות רק מוסיפים לו נקודות זכות. יש מי שחושב שהוא לא מספיק טוב לקבוצה שרוצה לזכות בתארים. ובכן, האמת היא איפשהו באמצע. סילבה לא שוער רע, הוא בטח לא שוער שאפשר לשבת ביציע כאוהדים ולצפות בו בלי דפיקות לב.
בסופו של יום בית"ר, עם כל הכבוד לצוות המקצועי, התפשרה כאן בקיץ כשהחליטה להמשיך עם סילבה. עם כל האיכויות שלו באחד על אחד וביכולת להציל לפעמים שערים אבודים, כמות הטעויות שלו בשביל קבוצת צמרת היא יותר מדי גדולה. מכיוון שהיו כאן בעבר שוערים גדולים, מיוסי מזרחי ועד איציק קורנפיין, שניים שגם זכו כאן באליפות, זה יהיה עוול כלפי סילבה לערוך בינו לבינם השוואה. ועדיין: כלל האצבע אצל שוער זו יציבות; היכולת לעמוד בשער שבוע אחרי שבוע ולהפגין יכולת, שבה הוא שומר על רשת נקייה וסופג רק שערים שאין באמת מה לעשות נגדם. חוסר היציבות של סילבה, וזה ניכר, נובע משום שהוא בלי מינימום של שקט נפשי. הוא שוער יצרי, רועש, צבעוני. אלה תכונות נפלאות עבור כל שחקן שדה. שוער הוא כמו צלף ביחידה קרבית. חייב להיות מפוקס, עם טיימינג, קור רוח ועם עיניים על הכדור. כדי לקחת אליפות, סילבה יצטרך להיות זה שבזכות היכולת שלו, יביא לבית"ר 5-6 נקודות בעונה, נקודות שעושות הבדל. כרגע יותר מדאיג שמא הוא יהיה זה שמאבד לקבוצה שלו את הנקודות האלה. חומר למחשבה.
3. בילד־אפ זה מונח שלמדנו בכדורגל רק בשנים האחרונות. יש בו הרבה מן הקידמה, שכן ככה משחקים כדורגל בליגות הגדולות באירופה. אלמוג כהן, כמי שינק את הידע המקצועי שלו בגרמניה, הוא פריק של הדבר הזה.
אלא שכהן, למרות שבית"ר ספגה באירופה וגם בגביע הטוטו שערים מיותרים בגלל הבילד־אפ הזה, מסרב כרגע להוריד מסדר היום את הדבר הזה, שכבר גרם לבית"ר כאמור נזקים, ועשוי לגרום לה עוד כאלה בעתיד. מה שיקרה כאן זה אחד משניים: או שכהן, בפעם הבאה שבית"ר תספוג אחרי איבוד כדור ליד הרחבה שלו, יתייחס לזה כסיומה של השיטה, או שטדי מלא ב־25-30 אלף איש, יביע את דעתו הקולנית על השיטה הזו, שהיא דרך קיצור להתקף לב, ויכפה על המאמן לאפסן אותה. מה שיבוא קודם.
4. אלמוג כהן יודע שזו השנה החשובה ביותר בקריירה שלו, כשהוא עורך שנת בכורה מאחורי הקווים. קשה עדיין לאפיין את כהן כמאמן, למרות שאין חולק שמדובר באיש מקצוע מהמעלה הראשונה, שהצליח לבצע בבית"ר מהפכה מבורכת ושינה אותה מקבוצה בינונית לקבוצת צמרת. המבחן של כהן, יגידו לכם את זה מאמנים רבים וטובים שהצליחו בבית"ר וגם אלה שפחות, תהיה היכולת שלו לעמוד בלחצים.
ברק בכר אמר לאחרונה שמכבי חיפה "זה בית משוגעים", בית"ר במנעד הזה זה בית חולים למקרים פסיכיאטרים קשים. התיאבון של כולם מסביב נפתח בעקבות ההצלחה של העונה שעברה. כהן כמו דרור קשטן ז"ל או אלי כהן השריף יוסי מזרחי ויצחק שום, יצטרך להתמודד עם מציאות שבה אליפות היא חזות הכול, ופחות מזה סיר הלחץ יבעבע ואולי יתפוצץ. בית"ר כבר לא רוצה להיות נערת החן כמו אשתקד, גם לא חביבת הקהל. היא רוצה להיות מלכת היופי.
כהן ווייסמן. שנת מבחן
(צילום: באדיבות מועדון כדורגל בית"ר ירושלים)
כדי שזה יקרה, היא תצטרך להיות בלא מעט משחקים העונה קבוצה "רעה", כזו שמשחקת על תוצאה. בדיוק כמו שהפועל ב"ש במשחק העונה שעברה בטדי ידעה, כשבית"ר התחילה ללחוץ אותה, להשתמש באליאל פרץ לשבת על הכדור במרכז המגרש ולעצור את המשחק ואת המומנטום של הצהובים-שחורים.
בדיוק כמו שבית"ר אחרי השער של שועה במשחק הזה לא הייתה מסוגלת לשמור על התוצאה ל־12 דקות וספגה שוויון אחרי שלוש דקות. אלה הדברים הקטנים שאיתם לוקחים אליפות. ספק גדול אם בית"ר הצליחה לגדל חספוס שכזה.
ערוץ אגו
אלמוג כהן יודע שכדי ללכת עד הסוף, יש אגו עצום שהוא צריך לנהל בחדר ההלבשה. מרשימה מכובדת, שכוללת את שועה, אצילי, וייסמן, יוספי, יונה, קאלו אנסה, שבעה שחקנים, רק ארבעה-חמישה במקרה הטוב יפתחו בהרכב, ועוד לא דיברנו על וורקו, מוצ'ה, מוזי בן שימול, שגם הם רוצים כמה שיותר דקות. אז מה עושים כדי לנטרל רעשי רקע של שחקנים שנלחמים על דקות ויכולים להפוך את חדר ההלבשה לנפיץ? פנינו לפסיכולוגית החינוכית של מאוחדת בירושלים, דורית בן גד, והנה הטיפים שדרכה נעביר לאלמוג כהן.
דורית בן גד. הכול בראש
(צילום: פרטי)
"אגו זה דבר פרטני, שבו כל אחד מסתכל על איפה הוא בתוך הדבר הזה" אומרת בן גד. "כדורגל זה משחק קבוצתי, זה לא טקוונדו או ג'ודו או משהו כזה שהוא אחד על אחד. מי שבוחר לשחק משחק קבוצתי, צריך מראש לשים את האגו שלו בצד. כי אם הוא עסוק באגו, אז הוא לא יבשל גול בשביל מישהו אחר, הוא יעסוק רק בעצמו, ובסוף לא ייצא טוב. כל אחד חייב לעבוד בשביל הקבוצה כדי להצליח. כדי לנטרל אגו או רגשות קיפוח, חייבים אמונה במאמן, ללכת אחריו ולהבין שהוא עושה את השיקולים הגדולים, שאינם שיקולי אגו, אלא שיקולי מקצועיות. ואם אני סומך על המאמן שלי, אז אני מקשיב לו. אם יש לי בעיה עם המאמן, אז מתחיל הבלאגן.
"אומרים שלהצלחה אבות רבים והכישלון יתום. השחקנים, כולם חייבים להפנים: אנחנו רוצים לקחת אליפות, ורק אם כולנו נהיה ממוקדים וקבוצתיים. כולם רוצים תהילה. העניין הוא שהתהילה של תואר אליפות הרבה יותר גדולה מהתהילה האישית, וזה מה ששחקני בית"ר צריכים לזכור. זאת אומרת אם הקבוצה שלי מצליחה, שווה, אני מצליח".
