בימים של חוסר־ודאות ביטחונית ומתיחות לאומית יום האישה הבינלאומי מקבל משמעות נוספת. דווקא כשהמציאות רועשת ומטלטלת, מתבלטת העשייה השקטה של נשים, שבחרו באומץ לא רק לפרוץ תקרות זכוכית, אלא גם לשנות מסלול באמצע החיים ולפנות לעולם הבריאות והרפואה.
שלוש נשים בכללית מחוז ירושלים ניהלו קריירות מבטיחות במגוון תחומים - ואז קיבלו החלטה אמיצה: לבחור מחדש. מאחורי הצעד עמדו חלום ישן, תחושת שליחות ורצון עמוק לעשייה משמעותית יותר, במקום שבו המפגש האנושי יומיומי ומכריע. כיום הן מחזיקות את רצף הטיפול מקרוב: מזהות מצוקה בזמן, מחזקות הורים ומהוות עוגן של יציבות למשפחות המתמודדות עם עומס רגשי.
סיפוריהן הם עדות לאומץ נשי, לאמונה עצמית ולמערכת בריאות ציבורית שמאפשרת צמיחה והגשמה — גם באמצע הדרך, ואולי דווקא ברגעים שבהם החוסן האזרחי נבחן יום־יום.
מעיצוב שמלות כלה לטיפת חלב
שם מלא: עפרה בן־דוד
גיל: 45
תפקיד: מנהלת שתי תחנות טיפת חלב פסגות ועלי בכללית מחוז ירושלים
ותק: 18 שנה אחות בכללית, מתוכן 14 שנה בתפקיד הנוכחי
עיסוק קודם: מעצבת אופנה
"תפרתי מגיל 12 והתאהבתי בעולם הזה. אחרי השירות הלאומי למדתי עיצוב אופנה, ובערבים תפרתי שמלות כלה והעברתי חוגי תפירה. עסקתי בזה כחמש שנים. במקביל עבדתי בבוקר כמזכירה, עד שפוטרתי, והחיים הובילו אותי לצומת שלא תכננתי", משתפת בסיפורה עפרה בן דוד, שכיום מנהלת שתי תחנות טיפת חלב של כללית.
מתי הבנת שאת מעוניינת לשנות כיוון מקצועי?
"הייתי עם שלושה ילדים קטנים, בלי גב כלכלי להקים עסק אופנה גדול, ובמקביל חיי הנישואים התערערו. הבנתי שאני צריכה לבחור – לא רק מקצוע, אלא חיים. בן הזוג דאז התנגד לשינוי, ואני החלטתי לפתוח בהליכי גירושין ובמקביל להירשם ללימודי סיעוד. אחותי, שהיא אחות במקצועה, והוריי דחפו אותי ללמוד מקצוע טיפולי עם תואר. אז עברתי עם הילדים להוריי במרכז שפירא, והם לקחו על עצמם לממן את הלימודים, המסגרות של הילדים והטיפול בהם. למדתי שלוש שנים ברצף בבית הספר לסיעוד בברזילי – לימודים תובעניים מאוד, בלי אפשרות לעבוד. בתקופות מבחנים כמעט נשברתי, במיוחד בקורסים כמו ביוכימיה קלינית, אבל ההורים חיזקו אותי: ‘אנחנו כאן כדי שתצליחי’. מאותו רגע ראיתי בלימודים משימת חיים – ולא ויתרתי".
מה הוביל אותך לבחירה שקיבלת והאם היו לך חששות?
"היה ברור שאני צריכה לבחור משהו חדש. התלבטתי אם לבחור בתחום פרקטי יותר כמו הנהלת חשבונות, אבל ידעתי שאני רוצה אנשים, חיבורים, משמעות. משהו שהוא מעבר למספרים. הדחיפה של אחותי וההבנה שאני רוצה מקצוע עם שליחות הכריעו את הכף".
איך הגיבה הסביבה לשינוי?
"ההורים והמשפחה תמכו באופן מלא. אחותי אמרה לי: ‘את אלופה, זה קטן עלייך’. ביום הראשון ללימודים גם פתחתי בהליכי גירושין. אלה היו שני תהליכים מטלטלים שקרו במקביל – אבל ידעתי שאני יוצאת לדרך חדשה. בהמשך נישאתי שוב לאיש מדהים שראה בשלושת ילדיי כילדיו, ונולדו לנו עוד שישה ילדים משותפים. שתי בנותיי הגדולות כבר נשואות ויש לי ארבעה נכדים".
מה היה האתגר הגדול ביותר בלימודים? היה רגע שכמעט ויתרת?
"בתקופות מבחנים בשנה הראשונה היו רגעים של שבירה. העומס, הלחץ, האחריות כאם לשלושה. אבל התמיכה המשפחתית החזיקה אותי – והזכירה לי למה התחלתי".
מה גילית על עצמך מאז הכניסה לעולם הבריאות בכללית? איזה ערך בעבודה מרגש אותך במיוחד?
"גיליתי שיש בי יותר כוחות ממה שחשבתי. החיבור לאנשים והתקשורת הבינאישית הם הלב שלי. אני עובדת עם אימהות ותינוקות – וגיליתי שאני פשוט ‘חולה על ילדים’. גם הפרטיים – יש לי תשעה ילדים בסך הכול – וגם אלה שמגיעים למרפאה.
"לפעמים שואלים אותי איך יש לי כוח גם בבית וגם בעבודה – ואני עונה שביום שלא יהיה לי כוח להתרגש מילד שנכנס למרפאה, אדע שמשימתי כאן הושלמה.
בתקופות כמו המלחמה, כשבעלים רבים מגויסים, אני רואה כמה משמעותי פשוט לשאול אימא שמגיעה עם התינוק לטיפת חלב ‘מה שלומך’ ולהסתכל לה בעיניים. לפעמים זו התקשורת היחידה שלה באותו יום. לשמוע מאימא שיוצאת ואומרת ‘איזה כיף שהיה לי תור היום’ – זו מחמאה עצומה".
ספרי על מקרה שבו הרגשת שבחרת נכון.
"נכנסה אליי אימא עם תינוק בן שישה שבועות. משהו בו לא נראה לי תקין – צבע כחלחל-סגלגל ברגליים, ואחרי הנקה בשינוי תנוחה היה גם רגע של עצירת נשימה. ביקשתי שתיכנס עם התינוק מיד לרופא במרפאה. למחרת גיליתי שהאם אכן הגיעה, ונמסר לי שהרופא הזמין אמבולנס שייקח את התינוק לבית חולים, לאחר התברר שהוא סובל ממום נשימתי והוא חייב חמצן קבוע. אם לא הייתי מתעכבת על התחושה הזו – ייתכן שהיו מפספסים מצב מסכן חיים. זו הייתה שמחה גדולה, אבל גם טלטלה. זה חידד לי עד כמה התפקיד שלנו אינו רק חיסונים ושקילות. בהיררכיה המקצועית אולי מסתכלים על אחיות טיפת חלב 'בסוף השרשרת', אבל כל אחת בוחרת איך להיות שם. עבורי, זו שליחות אמיתית".
טיפת חלב נתפסת כמקום שמח – מה קורה כשיש קושי?
"כשמתגלה פיגור התפתחותי או קושי משמעותי – את עוברת תהליך יחד עם האימא. לקבל בשורה כזו, ללוות, להחזיק – אלה רגעים מורכבים מאוד. זו בחירה שלנו כמה להיות שם, ומה האג’נדה המקצועית שלנו. כיום אני שותפה, בכללית ירושלים להובלת תוכנית של משרד הבריאות – של"ם, שותפות להורות מיטיבה. אחות טיפת חלב היא הדמות המקצועית הקבועה היחידה שאימא פוגשת לאורך זמן, ולכן יש לנו הזדמנות אמיתית לקידום בריאות, חינוך לערכים והעצמה הורית – הרבה מעבר למדדים רפואיים".
מבט לאחור – איך את מרגישה עם השינוי?
"אני במקום של הודיה. גם הפיטורים אז – שנראו כמו משבר – היו בסוף הדחיפה לשינוי מבורך. בדיעבד אני רואה איך הכול התגלגל לטובה".
מה היית מייעצת לאישה שנמצאת בצומת דומה?
"לדייק לעצמה למה היא שם ולאן היא רוצה להגיע. פעם אמרו לי: ‘דמייני את עצמך בעוד עשור’. כשהעזתי לדמיין – התשובות עלו. לא לפחד מהשינוי, לדעת שיש לו מחירים ושהתוצאות לא תמיד מיידיות – אבל להאמין שמגיע לך טוב".
באיזה אופן כללית אפשרה לך להתפתח?
"כללית היא בית מקצועי ואנושי. כל פעם שאני מבקשת להשתלם – מעודדים ושולחים. יש לי מנהלות מדהימות, ואני באמת מרגישה ש’כללית היא משפחה’. גם אחרי לידות, גם בתקופות עומס כמו החיסונים בקורונה – יש הקשבה וגמישות. זו מערכת שאני בוחרת להיות חלק ממנה ולתת לה בחזרה".
מסר לסיום?
"שנשים יאמינו בכוחות שלהן. אפשר לעשות שינוי – וזה עובד".
מהוראת אנגלית להובלת מצוינות בשירות במחוז
שם: ענבר כרמל
גיל: 45
תפקיד: עוזרת מנהל מחוז ירושלים וראש המטה, מ"מ מנהלת מחלקת מידע ניהולי
ותק בתפקיד: 3 שנים. לפני כן 4 שנים במחוז מרכז
עיסוק קודם: מורה לאנגלית
ענבר כרמל, עוזרת מנהל מחוז ירושלים בכללית וראש המטה, החליפה את מקצוע הוראת האנגלית בבית הספר לתפקיד ניהולי משמעותי במערכת הבריאות. "הלכתי ללמוד הוראה מתוך תחושת שליחות, אבל אחרי שנתיים כמורה לאנגלית הבנתי, שמערכת החינוך מעט מקובעת עבורי. רציתי להשפיע ולתרום בדרך אחרת", היא מספרת. "רגע אחד של ביקור מפקחת גרם לי להבין שאני לא במקום הנכון – אבל זה רק חיזק את התחושה שמה שאני מחפשת הוא משהו אחר".
כרמל משתפת שהמהלך היה מלווה בחששות מקצועיים. "חששתי מהתחלה חדשה בתחום שלא הכרתי, ללא הכשרה ספציפית, אבל כשהתחלתי לעבוד בכללית לפני 19 שנה, בתפקיד מנהלת לשכה במחוז הצפון, גיליתי שאפשר לסלול דרך ולהתפתח עד לתפקיד הניהולי הנוכחי".
איך הגיבה הסביבה?
"בהתחלה היו מופתעים מההחלטה לעזוב את ההוראה, והיו קולות שהציעו לי להישאר מטעמי נוחות, הרי מורה זה מקצוע נשי ומוכר. אבל כשבני משפחה וחברים הבינו שאני נחושה בדעתי, הם תמכו בי באופן מלא. האתגר הגדול ביותר, מבחינתי, היה למצוא תפקיד משמעותי, שבו אני גם מגשימה את עצמי וגם תורמת לחברה. עד אז האמנתי שמערכת החינוך היא המקום להשפיע על דור העתיד – וזה נכון, אבל לא היה מדויק עבורי".
מה גילית על עצמך מאז כניסתך לעולם הבריאות בכללית?
"גיליתי שעולם הבריאות סובל מתדמית לא מוצלחת, שמתרכזת בטיפול בחולים, אבל יש המון מה לעשות דווקא במניעה וקידום בריאות. היום אני מובילה פרויקטים לשיפור השירות וצמצום בירוקרטיה תוך הקפדה על שירות מקצועי וחדשני. בנוסף אני מחברת את כלל העובדים במחוז – גם מי שאינו צוות רפואי – לתחושת השליחות היומית של הצלת חיים וקידום בריאות, ומרגש לראות את השינוי בזווית הראייה שלהם ואת ההשפעה בעשייה היומיומית".
בתקופת הקורונה ניהלה כרמל את מתחמי החיסונים והבדיקות של כללית במחוז מרכז, והיא משתפת במקרה שנשאר חרוט בלבה: "הגיע אלינו ניצול שואה, שהתרגש להודות לצוותים שעבדו ימים ולילות כדי לחסן את כלל מבוטחי כללית, ולבסוף אמר בגאווה: 'עם ישראל חי'. ההתרגשות הזו, היכולת לתת תקווה לאדם שעבר כל כך הרבה, מלווה אותי מאז ומחזירה לי את תחושת השליחות בכל יום".
את שלמה עם הבחירה המקצועית הנוכחית?
"אני שמחה מאוד על הצעד וגאה בהחלטה שלי לשנות כיוון, גם מול קולות הרקע שהיו סביבי. אין דבר שהייתי משנה בדרך".
מה תייעצי לנשים שעומדות בפני החלטה על שינוי מקצועי?
"לדייק לעצמך למה את במקום שבו את נמצאת, ולהבין מה את רוצה באמת. אני אוהבת לצטט את השיר של גלי עטרי: 'תעשי רק מה שאת אוהבת'. אנחנו חיים פעם אחת - אפשר לקום בבוקר ולעבוד בשליחות שלנו, וגם ללמוד, להתפתח, לא לפחד משינויים – כל החלטה ניתנת לשינוי".
איך את מתארת את סביבת העבודה בכללית?
"כללית היא ארגון הבריאות הגדול בארץ, והיא אפשרה לי למצוא תפקידים שמתאימים לכישוריי ולאזור מגוריי לאורך השנים – מהצפון למרכז ולשפלה. זכיתי לעבוד עם מנהלים מצוינים, שתמכו ודחפו אותי להמשיך ללמוד, להתפתח ולהציב מטרות ויעדים. במהלך 18 שנותיי בכללית הרגשתי תמיד גב מקצועי ואנושי, מהתקופה כמנהלת לשכה ועד לתפקיד הניהולי הנוכחי".
ממדעים מדויקים לניהול אחיות בהתיישבות
שם: ריקי (רבקה) סגל
גיל: 55
תפקיד: מנהלת אחיות במינהלת התיישבות מחוז ירושלים
ותק בתפקיד: כשנה. אחות מ־2001 ומ־2005 בתפקידי ניהול. מ־2008-2025 ניהלה את תחום רפואה מונעת במחוז (טיפות חלב/ חיסונים/פגים/ הנקה)
עיסוק קודם: מורה למדעים לכיתות היסודי
מה היה הרגע שבו הבנת שאת רוצה שינוי בחייך המקצועיים?
"תמיד רציתי להיות אחות, אבל נאמר לי בסביבה שלי, שלהיות מורה מתאים יותר לחיי משפחה ולכן הלכתי ללמוד הוראה. מאוד אהבתי ללמד, פחות אהבתי עיסוק מתמיד בבעיות משמעת, ובסוף הבנתי שאני רוצה לתת למי שרוצה לקבל באמת".
האם את זוכרת חששות לפני קבלת ההחלטה? ואיך חווית את תקופת לימודי האחיות?
"החשש העיקרי בשינוי היה בעיקר איך לצלוח את תקופת הלימודים עם שישה ילדים קטנים (הקטן שבהם בן שישה חודשים), לא להיות ימים שלמים בבית וללא משכורת אחת. אבל זכיתי לתמיכה מלאה מבני המשפחה; בעלי תפקד מדהים, ובסיום הלימודים הרגשנו שהתעודה היא לגמרי גם שלו. אימא שלי הגיעה אחת לשבוע למלא את המקרר, ובקיצור התארגנות ותמיכה משפחתית מדהימה. עד היום הבנות התאומות שלי (כיום בנות 32) שואלות אותי למה עזבתי את ההוראה בדיוק כשהן הגיעו לכיתה א'. הן ממש חיכו שאלמד אותן כמו שלימדתי את בתי הגדולה.
"אהבתי כל רגע בלימודים. יצרנו קבוצה שבה עזרנו אחד לשני וצלחנו ביחד את האתגרים, וקיבלתי גם מלגת הצטיינות על חברות טובה והצטיינות בלימודים".
מה גילית על עצמך כשנכנסת לעולם הבריאות בכללית?
"החיבור היה מיידי, וכל תפקיד שקיבלתי, ממש אהבתי ועשיתי עם כל הלב. גיליתי במהלך השנים ששום דבר לא סתם – ההוראה גם שימשה ומשמשת אותי עד היום: בהרצאות, בעמידה מול קהל (ואולי גם בבעיות משמעת, כי אין על האחיות שלנו - תוססות ומתרגשות מהמפגשים המשותפים הפרונטליים). במיוחד התחברתי לעולם הפגים, ואף הקמתי ב-2020 את פורום פגים מחוזי. כמו כן עשיתי מספר אשפוזי בית לפגים מורכבים במיוחד, ומה שריגש אותי מאוד, היה שבסופה של ישיבה ארוכה עם אם לפג מורכב, שנולד בשבוע 24 להיריון, היא אמרה לי 'עשית לי סדר בלב ובראש'".
איך את חווה את סביבת העבודה בכללית?
"סביבת העבודה מדהימה וכוללת מגוון הזדמנויות להתקדם, להתפתח וללמוד גם בפן המקצועי וגם בפן הרגשי. תמיד מצאתי אנשים ונשים שליוו אותי בהתלבטויות בצמתים החשובים. אני מרגישה שזה מקום עבודה שרואה את העובדים ולא רק את המערכת, והיום מנסה להחזיר לצוותים שלי את מה שאני קיבלתי".
בדיעבד את שלמה עם המעבר לעולם הבריאות?
"זו הייתה ההחלטה הכי נכונה עבורי וגם עבור המשפחה - לצאת כל יום עם אור בעיניים ולעשות את מה שאת אוהבת ולהרגיש תחושת שליחות - אין על ההרגשה הזו בעולם".
מה תייעצי למי שעומדת בפני שינוי בחיים המקצועיים?
"להתייעץ עם הסביבה ועם הצ'ט ובעיקר להקשיב ללב. אם את נמצאת במקום שמכבה אותך וגוזל ממך כוחות, זה כנראה הזמן לעבור הלאה. לא חייבים להחליף מקצוע, לפעמים להחליף מקום או תפקיד מחזיר את הניצוץ לעיניים".
