1. יש לעיתים גם בשורות טובות, בעיקר ודווקא בירושלים, אפילו בימים הקשים שעברו על הארץ לאחרונה. העובדות מדברות בעד עצמן
רק לפני שנים לא רבות נחשבה הבירה ירושלים כעיר שמסוכן לחיות ולבקר בה. זה אירע בעיקר בשנים הקשות שעברו על העיר, 1995-1997, ובשנות האינתיפאדה השנייה, משנת 2000 ועד 2003. אוטובוסים התפוצצו, במסעדות ובמרכולים הוטמנו מטעני נפץ קטלניים. בשנים 2015-2016 רבו מקרי הדקירות והדריסות ברחבי העיר. אין ספק, שהיה מסוכן למדי לנוע לא אחת ברחובות העיר.
מאות ישראלים נהרגו ונפצעו בימים הרעים האלה, שעברו על בירת הארץ, יותר מאשר על כל עיר אחרת בישראל.
התוצאות היו עגומות ועצובות. תיירים מיעטו להגיע לבירה וחמור מכול – הורים ברחבי הארץ התנגדו לכך שטיולים שנתיים של ילדיהם יגיעו ל"ירושלים המסוכנת". על חופשה משפחתית בירושלים הרוב המכריע של אזרחי ישראל ויתרו, לדאבוננו, בנסיבות הללו.
היו אלה ללא כל ספק ימים קשים ועצובים בירושלים. הטרור המתגבר גרם לישראלים ובוודאי לתיירים להימנע מלבקר בעיר שחוברה לה יחדיו ב־1967 והיה נדמה שירושלים הפכה, כמה מצער, למקום שלא טוב לבקר ולטייל בו. לתושבי העיר, חמור עוד יותר, מסוכן היה לא פעם לחיות בעיר הגדולה והחשובה בישראל.
איש הצבא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אמר כבר לפני למעלה מ־200 שנה, כי מלחמה היא דבר רע – כולם מפסידים בה, מי יותר ומי פחות. יש לכולם הרוגים ופצועים, הנזקים גדולים והעלויות גבוהות מאוד.
כמה מוזר שהדבר הרע הזה, המלחמות מול חמאס, חיזבאללה ובעיקר מול איראן בשנה האחרונה, גרמו בכל הארץ לתוצאות רעות, כן, גם בירושלים, אולם דווקא הן החזירו נוכח הנסיבות את העיר ירושלים למעמד של עיר בטוחה, שטוב לחיות ולבקר בה.
ירי הטילים ההרסניים, בעיקר מאיראן אך גם מחיזבאללה בלבנון, אומנם הורידו גם את תושבי ירושלים והרי יהודה ואת מבקריה למקלטים ולממ"דים, אולם מספר האזעקות והנזקים בעיר היו פחותים בהרבה מאשר באזורים רבים אחרים.
וכך, מאירוע מלחמתי רע, שנקווה שלא יחזור במהרה, יצאה דווקא העיר ירושלים מחוזקת. עם כל הצער, והוא רב, על הנפגעים והנזקים הרבים בגבול הצפון, בגוש דן ובדרום, ירושלים הותקפה פחות, ולמזל תושביה ומבקריה, מספרם של הנפגעים והנזקים היה מהנמוכים בארץ.
וכך, דווקא בעת אירוע מלחמתי רע כל כך בכל הארץ, חזרה לפתע ירושלים, שלא בזמנים טובים, להיות עיר בטוחה יחסית, שתושבים מאזורים אחרים בארץ הגיעו אליה כ"עיר מפלט".
חבר מאזור גוש דן, שניסה בימי שיא המלחמה למצוא חדר במלון בירושלים או אף לשכור בעיר דירה קטנה לתקופה קצרה, נענה שאין היצע. הכול תפוס.
לא, אנחנו לא שמחים ולא רוצים שירושלים תיהפך לעיר "פופולארית" לביקורים בעיקר בעיתות חירום ומלחמה. ממש לא. צריך שירושלים תחזור להיות בירת הארץ גם בטיולי בתי הספר, בחופשות של משפחות ובתיירות מארצות אחרות - תמיד.
ולומר את האמת, זה אפילו היה מעט מעליב, שפתאום עשרות אלפי ישראלים, שלא ביקרו בבירה שנים, נהרו לירושלים כ"עיר מקלט למשפחה" בשעת צרה בערים האחרות.
ירושלים היא לא רק בירת המדינה, כי אם גם עיר מיוחדת מאוד וקדושה לרוב הדתות הגדולות בעולם, בוודאי לכל החסידויות והקהילות היהודיות, וללא ספק מהערים היפות בתבל. ואת העובדות האלה חייבים לזכור גם כל מי שנמנעו מלבקר בה שנים, "כי ירושלים היא מסוכנת". גם אם יעברו עוד ימים קשים על העיר – ירושלים תשמח לקבל תמיד את פני הבאים אליה.
2. דווקא אחרי שיר ההלל הזה לירושלים, צריך לעמוד גם על המשמר בסיפורים הלא נעימים שעוברים לאחרונה על ירושלים, שכבר הוכתרה בעבר כעיר שבה חיים יותר בני דתות, עדות וקהילות שונות ומנוגדות, מאשר בכל עיר אחרת בעולם
היכן תמצאו עיר, שבה חיים אלה לצד אלה מאות אלפי יהודים, מאות אלפי מוסלמים ועשרות אלפי נוצרים? ויותר מכך: באיזו עיר בעולם התקבצו, לצד קהילה חילונית וחובשי כיפות סרוגות מקהילות שונות, אורתודוכסים ורפורמים, עשרות נציגי חסידויות וקהילות יהודיות, מרפורמים ועד חסידי גור ובעלז, אנשי תולדות אהרון ונציגי כ־40 חצרות אדמו"רים? והיכן מיוצגים עוד כל הזרמים בנצרות, מהבפטיסטים והאוונגליסטים ועד לכנסיות היוונית והרוסית האורתודוקסיות, הכנסייה הארמנית, הכנסייה האתיופית, הכנסייה הקתולית לטינית, האנגלינית, הלותרנית ועוד ועוד. ולמוסלמים יש בבירת ישראל ייצוג לשיעים, לסונים ולסופים.
ובעיר עם קהילות כה רבות נדרשת סובלנות.
אולם לאחרונה זאת אובדת יותר ויותר. משתתפי תהלוכה של נוצרים אורתודוקסים ספגו מטר אבנים ויריקות, חיילים חילונים הותקפו על ידי חרדים קיצונים ליד שכונת בתי אונגרין, והיריבות בין חברי קהילות חרדיות הפכה לא אחת למפגן של אלימות ולמרבה הצער, גם שנאה בעיניים.
התארחתי לאחרונה בבית משפחה ברובע הארמני בעיר העתיקה. שמעתי שם שארמנים, מאז ומתמיד מכבדי יהודים ותומכי מדינת ישראל, הותקפו לא אחת בדרכם ברובע על ידי יהודים, בעיקר חובשי כיפות.
ולאחרונה הגיעו ההפגנות בעיר גם לשפיכות דמים, כאשר נער חרדי בהפגנה סוערת נתלה על קדמת אוטובוס ונדרס למוות, בעת שהנהג ניסה למלט עצמו מהמון זועם.
אלה ללא ספק פניה הפחות יפות של ירושלים היפה. רק מפגשים בין בני ובנות קהילותיה ואפס סובלנות של המשטרה, שלעיתים מאחרת מאוד להגיע לאתרי המריבות, יסייעו בשמירה על הסדר והרוגע בעיר מרובת הקהילות. חומר למחשבה לראשי הקהילות ולפרנסי העיר.
3. יריבות מסוג אחר לחלוטין קיימת בעיר הקודש בין אוהדי הכדורגל בה. בלשון המעטה אוהדי בית"ר והפועל ירושלים לא בדיוק מנהלים ביניהם, ברובם הגדול, "סיפור אהבה"
אולם גרוע מכך הוא שבמשחקי הדרבי האחרונים הגיעו יחסי האי־ידידות הללו עד כדי תקיפת האוטובוסים של אוהדי הפועל ירושלים באבנים ובחפצים אחרים, שבירת זגוגיות אוטובוס ואף פציעת אוהדים.
דווקא קיומן של שתי קבוצות בכירות בירושלים אמורה לפעול לטובת הקבוצות. היוקרה העירונית, היריבות על הדשא, התוצאות המפתיעות לא פעם והרצון להיות הקבוצה הטובה יותר, לפחות בדרבי, חייבים לפעול לטובת שמירה על אווירה ספורטיבית נטולת אלימות בירושלים. זאת בעיר שבה, לצערנו, יש למיליון תושבים רק שתי קבוצות כדורגל בכירות וקבוצת כדורסל בכירה אחת, לעומת מספר כפול ויותר לתל אביב־יפו בליגות המקצועניות בכדורגל ובכדורסל.
ויותר מכך, בגילוי נאות כותב מדור זה הוא אוהד הפועל ירושלים, עדיף שלעיר יישארו שתי קבוצות בליגת העל. גם אוהדים של בית"ר אמרו לי לאחרונה שהם מאחלים להפועל להישאר בליגה הראשונה, שהרי קיומו של דרבי בירושלים, לפחות פעמיים בשנה, זאת חגיגה אמיתית. חבר אוהד בית"ר לחש לי: "לנצח את הפועל בדרבי זה הרבה יותר מלנצח את הפועל באר שבע או מכבי והפועל תל אביב. זאת שמחה אמיתית". הסכמתי איתו, רק בכיוון ההפוך...
4. אחד המפעלים הנאים והמכובדים בירושלים מדי שנה הוא הענקת עיטור יקיר/ה העיר ירושלים. בכל שנה מוענקים העיטורים לתריסר אישים בני 65 ומעלה, שעשו ותרמו מזמנם וממרצם למען ירושלים ובעלי תרומה משמעותית וייחודית לעיר.
את העיטור יעניק גם השנה ראש העיר משה ליאון, לאחר שוועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים בדימוס, השופט דוד חשין, בחרה בכלות ובחתני הפרס.
מבין האישים המכובדים, בהם רבנים, רופאים, עורכי דין ואנשי כלכלה, צד את עיני הפעם דווקא ספורטאי, שבהחלט יש מקום להוקירו בין יקירי בירת הארץ – משה גרטל.
מי שהיה אלוף ישראל והשיאן הישראלי בשחייה בכל המשחים בסגנון חופשי הוא כבר בן 80. קשה להאמין. ידיד לחש באוזניי, שגרטל עדיין שוחה כמעט בכל ימי השבוע במרץ ובמהירות מדהימה. הוא החזיק בשיא הישראלי במשחה היוקרתי ל־100 מטר חופשי במשך לא פחות משבע שנים, צבר שתי מדליות כסף וארד במשחקי אסיה, שבהם ישראל השתתפה בעבר, לפני ש"הועברה" לאירופה, וגרטל הוא גם בעל מדליות זהב וכסף במכבייה.
יהיו מי שוודאי יאמרו, שעשיתי לגרטל פרוטקציה, בכך שבחרתי דווקא להרחיב את סיפור חייו מבין כל מקבלי העיטור, כיוון שמשה הוא גם עיתונאי עמית, שדרן ספורט וכתב הערוץ הראשון, שאומנם פרש לגמלאות לפני 13 שנה, אולם בחרתי בו משתי סיבות עיקריות: ראשית, כבוד הוא שהוועדה בחרה לצד מדענים, רופאים ואנשים שתורמים לחברה, בספורטאי הישגי, שאף לאחרונה הוכתר כאלוף העולם לשחיינים ותיקים (!), אך גם מפני שמהיכרותי עימו, מדובר במענטש אמיתי, איש נעים הליכות, צנוע ושמח בחלקו תמיד. ואולי זאת הסיבה העיקרית.
שאר הזוכים בעיטור המכובד השנה יהיו אברהם ברדריאן, עו"ד אליאס (דאוד) חורי, אליהו עבוד לוי, בן ציון (ריצ'ארד) הוכשטיין, ד"ר דוד זכות, פרופ' חיים לוטן, יעקב אפרתי, ד"ר מרים קדרון, ד"ר נילי ינאי, שמחה סיאני ושרה מונדרר. מזל טוב לכולם!
5. ולסיום סיפור אישי. בדיוק לפני 65 שנה, ב־11 בחודש מאי 1960, ביצעו לוחמים של המוסד מבצע יוצא דופן בבואנוס איירס שבארגנטינה, שזכה להדים בעולם כולו. הם לכדו את סגן הצורר אדולף אייכמן, שהיה מאדריכלי השמדת שישה מיליון היהודים בשואה, והביאוהו בעורמה למדינת ישראל
אייכמן נמלט בשם הבדוי ריקרדו קלמנט לארגנטינה, כאשר החלו משפטי נירנברג, ושמו הוזכר כאחד מראשי מתכנני הרצח ההמוני של היהודים בשואה. הבאתו לישראל גרמה לתחושה של גאווה, בכך שבארץ היהודים יובא למשפט הפושע הנאלח הזה.
ב־11 באפריל 1961 נפתח משפטו של הפושע הנאצי אייכמן בבית העם בירושלים. הייתי אז ילד, ותחילה לא הבנתי מדוע אימי המנוחה, ליזל, עמדה מדי בוקר על המרפסת והביטה בגאווה בשיירת המכוניות שחלפה על פני ביתנו.
אנחנו גרנו אז בגן רחביה, סמוך למנזר רטיסבון. מדי יום, בימים שבהם התנהל משפטו, הובא הפושע הנאצי לחדר מאובטח במנזר הסמוך לגן רחביה, ומשם הוסע כ־500 מטר עד לבית העם (כיום מרכז ז'ראר בכר). אימא עמדה על המרפסת והביטה בשיירה החולפת, כאשר חיוך קל מרוח על פניה. לא פעם אני חושב שראיתי גם דמעות בעיניה.
רק כעבור זמן סיפרה לי אחותי למה אימא עומדת על המרפסת וצופה באדיקות בשיירת המכוניות ובמרכזה ניידת משטרה אטומה. אימא ראתה בהובלת הפושע, שהיה במידה רבה אחראי לרצח כל משפחתי בשואה – גם את ניצחונה שלה על המשטר הנאצי.
