עשרות שנים התקיימו מלחמות על השבת בירושלים, ודווקא בשנים האחרונות אלה מעט נרגעו. אולם פתיחת בית קפה חדש אחד בשבת שבה והציתה את האש מחדש. ועוד איזו אש, שלהבותיה מסכנות את דו־הקיום בבירת הארץ.
שבועות ספורים בלבד לאחר שנפתח ברחוב אגריפס במרכז הבירה, הפך בית הקפה הקטן "בסמטה" לזירת קרב סוערת ומדממת-ציבורית על צביונה של העיר. בכל השבתות האחרונות מראשית חודש יולי 2026 עומד בית העסק במוקד של עימותים קשים, הממחישים כי הסטטוס-קוו הקולינרי בירושלים רחוק מלהיות יציב, וכי השבת נותרה קו השבר הרגיש ביותר בעיר.
הכול החל כאשר עשרות חרדים קיצוניים הגיעו למקום בגלים, התגודדו סביב בית הקפה, צעקו קריאות גנאי, דפקו על החלונות ואף הפכו שולחנות ויידו אבנים במחאה על חילול השבת בלב הבירה.
אלא שהפעם הציבור החילוני והפלורליסטי בירושלים לא נותר עוד אדיש. תושבים רבים, ובהם גם מאות דתיים מתונים, שצעדו ברגל ממרחקים כמעשה של סולידריות, הגיעו בהמוניהם, מילאו את המקום, ועמדו בתורים ארוכים כדי להגן בגופם ובכיסם על זכותו של העסק לפעול. כוחות משטרה מתוגברים נאלצו להתערב ולפנות את המפגינים החרדים בכוח, בעוד בעלי המקום הבהירו נחרצות: "לא נוותר, נמשיך לפתוח ואף נוסיף שולחנות".
המאבק סביב קפה "בסמטה" אינו אירוע מבודד, אלא חוליה נוספת בשרשרת היסטורית ארוכה של מאבקי דת ומדינה בבירה. לאורך עשרות השנים האחרונות מספר העסקים והמסעדות הפתוחים בשבת בירושלים נע תמיד בטווח מצומצם ושברירי של כמה עשרות בודדות - לרוב בין 20 ל־40 מקומות בלבד בכל רחבי העיר המזרחית והמערבית גם יחד.
במרכז העיר ובשכונות המערביות, פתיחת מסעדה בשבת מעולם לא הייתה עניין של מה בכך. מוסדות קולינריים מיתולוגיים שהעזו לפעול בסופי השבוע, חוו לא פעם חרמות, קנסות עירוניים ופגיעה כלכלית קשה.
בזמן שלאורך השנים נסגרו לא מעט מקומות בשל לחץ חרדי, חוסר כדאיות כלכלית או החלטה של הבעלים לעבור לתעודת כשרות - כמו למשל מסעדת "לינק" המיתולוגית שפעלה שנים בשבת ובסוף הוכרעה, או בתי קפה קטנים במרכז העיר - הרי שכמה מוסדות קשיחים הצליחו לשרוד כנגד כל הסיכויים והפכו לסמלים של המאבק.
במועדון המצומצם של המסעדות הפתוחות בשבת במרכז העיר, בולטים כמה "מוסדות שף" ובראסרי אירופיים, שמספקים מענה קולינרי מוקפד לתושבים ולתיירים בסופי שבוע, דוגמת מסעדות מונא, צ'אקרה וטלביה.
כדי להימנע מהחיכוך המיידי והיומיומי עם הקהילה החרדית במרכז העיר, מוקד הפעילות בשבתות נדד באופן טבעי לשני אזורים גאוגרפיים מובחנים: עין כרם והרובעים הלא־יהודיים בעיר העתיקה.
האירועים האלימים סביב קפה "בסמטה" מוכיחים, כי הניסיון לפתוח מקום חדש בשבת, דווקא באזור מרכזי כמו רחוב אגריפס, נתפס בעיני הציבור החרדי כהפרה בוטה של הסטטוס־קוו וכניסיון "לפלוש" לטריטוריות דתיות. מנגד, התגייסות הציבור החילוני והדתי־ליברלי הפעם מלמדת על שובע ועל רצון עז של תושבים רבים לשמור על חירותם האישית ועל זכותם לחיים חופשיים בעירם.
עיריית ירושלים חזרה בה, די במפתיע, מהחלטתה מעוררת המחלוקת להפוך את המבנה ההיסטורי של בית החולים "ביקור חולים" ברחוב הנביאים לבית ספר חרדי לבנות.
ההחלטה, שמהווה למעשה "כניעה" לרצון תושבי העיר הוותיקים וההיסטוריונים, התקבלה בעקבות ביקורת ציבורית נוקבת, לחץ מצד המועצה לשימור אתרים וחשש מפגיעה באופיו הפלורליסטי של מרכז העיר. העירייה הבינה הפעם את הטעות, גילתה אחריות והצהירה רשמית, כי היא רואה חשיבות עליונה בשימור המבנה כמונומנט היסטורי הפתוח לכלל הציבור.
מתחם "ביקור חולים" המזרחי, השוכן בצומת הרחובות הנביאים ושטראוס, תוכנן בסגנון גרמני רומנטי על ידי האדריכל וחוקר הארץ המפורסם קונרד שיק, בשיתוף האדריכל תיאודור זנדל, עבור האחיות הדיאקוניסיות. אבן הפינה של המבנה המונומנטלי הונחה כבר בשנת 1912, ובשנת 1924 נפתח המקום רשמית כבית חולים, בנוכחות הנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל.
המבנה, המתאפיין בשני אגפים סימטריים ומגדלון פעמונים, שימש לאורך השנים כעורק רפואי חיוני, ובעשורים האחרונים פעל בו המרכז הרפואי שערי צדק, כשלוחת ביקור חולים. המבנה נחשב לאחד מ־110 המבנים לשימור החשובים ביותר בירושלים.
מהמקרה יוצא הדופן הזה כדאי יהיה שבירושלים ישננו, שיש מבנים היסטוריים בעיר ששום מטרה לא תצדיק להפוך אותם למטרות שבהן לא ייכלל שימור המבנים המקוריים בבירת הארץ בת 3,000 השנים.
בית החולים ביקור חולים
(צילום מאיר אזולאי)
יש מי שמבינים בירושלים את הנזק העצום שייגרם למרקם היחסים העדין בעיר וגם לאקדמיה, אם תיושם החלטה שנויה במחלוקת בעניין הפרדה מגדרית במוסדות להשכלה גבוהה.
מתברר לשמחתנו, כי האוניברסיטה העברית בירושלים מחזיקה בעמדה נחרצת ובלתי מתפשרת נגד רעיון ההפרדה המגדרית במוסדות ההשכלה הגבוהה ובוודאי באוניברסיטה העברית, שהיא מוסד אקדמי מפורסם בעולם כולו.
ניתן לכן רק לשבח את הנהלת האוניברסיטה, שהודיעה באופן המפורש ביותר, כי היא רואה בשוויון מגדרי ערך יסוד דמוקרטי, אקדמי ומוסרי, המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה חופשית וצודקת.
לפיכך המדיניות הרשמית של המוסד אסרה ותאסור לחלוטין גם בעתיד כל סוג של הפרדה בין גברים לנשים במרחבים הציבוריים, בכיתות הלימוד, במעבדות ובאירועים בקמפוס.
מבחינתה של הנהלת האוניברסיטה, האקדמיה היא מרחב פתוח, שאמור לעודד פלורליזם, חילופי רעיונות חופשיים ומפגש בין אוכלוסיות שונות. יצירה של מחיצות או קביעה של הסדרי ישיבה נפרדים פוגעות פגיעה קשה בכבוד האדם, ובמיוחד במעמדן של נשים, ועלול להוביל להדרתן מהמרחב הציבורי ומשוק התעסוקה העתידי.
ההנהלה הדגישה באופן המפורש ביותר, כי "נגישות להשכלה גבוהה עבור מגזרים שונים, כולל החברה החרדית, היא יעד לאומי חשוב, אך אין להשיגו במחיר של פגיעה בעקרון השוויון ובזכויות היסוד של הסטודנטיות והמרצות". עמדה נחרצת, בזמן הנכון ובמקום הנכון.
האוניברסיטה העברית. לא תחול הפרדה מגדרית
(צילום: Moshe EINHORN,shutterstock)
הקסם הירושלמי מנצח את הסטטיסטיקה: ירושלים השיגה ציון מעולה ודורגה במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, במסגרת הדירוג היוקרתי "World's Best Awards 2026" של מגזין התיירות האמריקאי המשפיע Travel + Leisure. העיר אף קטפה את המקום הראשון באזור אפריקה והמזרח התיכון, ועקפה בדירוג העולמי יעדי תיירות אייקוניים ענקיים, כמו טוקיו, פירנצה ופראג.
הבחירה נקבעה על בסיס שקלול של למעלה מ־661 אלף הצבעות של קוראי המגזין. המשיבים התבקשו לדרג את הערים לפי חמישה פרמטרים מרכזיים: אטרקציות ואתרי תרבות, היצע קולינרי, רמת בתי המלון, חוויית הקניות ואווירת האירוח הכללית.
ההישג הזה הופך למרתק ומפתיע במיוחד דווקא על רקע המציאות הנוכחית – תקופה שבה סמטאות העיר ריקות כמעט לחלוטין מתיירים זרים בשל המצב הביטחוני והמלחמה המתמשכת באזור. כיצד, אם כן, מצליחה עיר שחווה משבר תיירותי נכנס כה עמוק לזנק אל עבר העשירייה הראשונה בעולם?
עיר של געגוע אוניברסלי
(צילום: vagabond54,shutterstock)
התשובה טמונה בעובדה שירושלים אינה סתם עוד יעד על מפת התיירות, אלא מושג תודעתי ונפשי. עבור מאות מיליוני בני אדם ברחבי הגלובוס – נוצרים, מוסלמים ויהודים כאחד – ירושלים מייצגת מוקד משיכה רוחני והיסטורי שאין לו תחליף. מתברר שלא לונדון, לא ניו־יורק, לא פירנצה ולא ריו דה־ז'ניירו יכולים להתחרות בקסמיה של ירושלים האחת והיחידה. למשל, טוקיו הנהדרת הגיעה רק למקום העשירי.
ההתרגשות שמעוררת ירושלים באורחיה אינה תלויה בביקור פיזי רגעי, אלא מבוססת על זיכרון היסטורי חי, ארכיטקטורה אנושית מורכבת ומטען רגשי, שנצרר אצל המבקרים בה בעבר.
הדירוג הנוכחי מוכיח, כי גם כשהשמיים סגורים והרחובות שקטים, הגעגוע האוניברסלי לקסם הירושלמי חזק מכל משבר זמני. נקווה רק שתקופת שקט קרובה תחזיר לירושלים את מיליוני תייריה בשנה וכמובן, גם את מאות אלפי הישראלים, שיוכלו ליהנות לא רק מאתריה ומנופיה המיוחדים, אלא גם ממזג האוויר הנוח ביותר בישראל בחודשי הקיץ, וזה בערבון; לא חם מדי ובוודאי לא לח כמו באזורי החוף. ומובטחת לכולם קבלת פנים חגיגית, אפשר גם עם חלה ומלח בכניסה לעיר.
אמנון רמון ומאמנו משה גרטל
(צילום: דני בר גיורא)
ונסיים עם סיפור שמבהיר, כי לאחרונה במקרים רבים גיל מבוגר יכול להניב גם חיים טובים ומשמחים. אלוף המכביה, אלוף ישראל ושיאן ישראל והמכביה במשחי 100 ו־200 מטר הוא אמנון רמון בן ה־92 תושב ירושלים.
לא, זאת לא טעות! בקבוצת הגילאים 90-94 בתחרויות המכביה אמנון זכה במדליית זהב ובמדליית כסף וקבע שני שיאי מכביה. הוא התחיל לשחות רק לפני חמש שנים בבריכת ימק"א, בהדרכת משה גרטל, אלוף הארץ לשעבר, לכל הגילאים. באמת כבוד ויקר! ואפילו לא נגביל את האלוף עד 120...
אמנון רמון. שיאן המכביה
(צילום: דני בר גיורא)
