אחת הסוגיות המרכזיות שמעסיקות כיום את האקדמיה נוכח התקדמות הטכנולוגיה היא שאלת הרלוונטיות. בעוד העולם נע במהירות ומציע שטף של מידע מכל כיוון, ממשיכים רוב מוסדות ההשכלה הגבוהה לעבוד בשיטה הישנה, שבה מרצים מעבירים את חומר הלימוד לסטודנטים בתוך הכיתות למרות שהם הבינו מזמן שאפשר ללמוד גם אחרת. "ההתפתחות הטכנולוגית והשינוי שהיא מייצרת יהפכו את האוניברסיטאות ללא רלוונטיות, אם הן ימשיכו לעבוד באותה הצורה”, מבהיר רקטור אוניברסיטת תל אביב, פרופ’ מרק שטייף, שעסוק מיום כניסתו לתפקיד ב-2020 בניסיון למצוא לכך פתרונות. "כבר 150 שנה שאוניברסיטאות מלמדות באופן שכמעט ואינו משתנה. להבדיל מתחום המחקר, שבו כל חוקר יודע שאם לא יעשה משהו חדש - איש לא יתעניין בו, בהוראה האבולוציה היא איטית מאוד. יש בה שמרנות עמוקה והסגל האקדמי ממשיך ללמד כפי שלימד בעבר. ברוב המקרים, זה כבר לא תופס היום".
היכן אתה רואה שזה בא לידי ביטוי?
"למשל, בכך שתלמידים פחות מגיעים לכיתות, ויש המון כיתות ריקות כמעט לגמרי. הסטודנטים לא רואים צורך לשבת בהן כשניתן לצרוך את המידע בצורות רבות אחרות - מהאינטרנט, מהרצאות מוקלטות או מה-YouTube".
אז איך צריכה לפעול אוניברסיטה בימינו?
"זו השאלה שצריכה להעסיק כל מי שמנהל השכלה גבוהה. יש להגדיר מה רוצים, מה נכון ואיך לגשת לכך. פתרון אחד שעלול להישמע מפתה הוא לזרום עם זה ולהניח לתלמידים ללמוד לבד או במסגרות חוץ אוניברסיטאיות. בעיניי, מדובר בפתרון רע, כי כך אין לנו יכולת להשפיע איך מלמדים. בהוראה שלנו יש אלמנט חינוכי וניואנסים, שכחברה וכמדינה צריך להיות חשוב לכולנו שבעלי השכלה גבוהה יקבלו. המסקנה היא שעלינו לעשות מאמץ לשנות את אופני ההוראה כך שלתלמידים תהיה סיבה להגיע ללמוד אצלנו ולא במקומות אחרים, ובנוסף שהמעסיקים יידעו שמי שלומד אצלנו - הוא מי שנכון להעסיק. זו נקודת ההתחלה שלי".
ואיך עושים את זה בפועל?
"אנחנו, באוניברסיטת תל אביב, משנים את האופן שבו מתייחסים לסטודנטים. הופכים את המקום לידידותי ונעים יותר עבורם, מתוך הבנה שעומדות בפניו חלופות רבות. פעם אוניברסיטאות ידעו שכולם רוצים ללמוד אצלן, כי לא היה משהו אחר. זה אפשר להן לסנן רק את אלו שבעיניהן מספיק טובים בשבילן. היום הן צריכות למשוך סטודנטים, כשזה לא מובן מאליו שיעדיפו דווקא אותן. לכן הקמנו באוניברסיטה מספר פרויקטים יעודיים ובעיקר את פרויקט Lead, העוסק בשינוי ההוראה. במסגרתו, ניסינו להבין איך צריכה להתקיים המסגרת הלימודית, כיצד צריכה להיראות כיתת הלימוד ומהו אופי האינטראקציה בין המרצים לתלמידים שיביא לתוצאות אופטימליות. כך למשל, בבית הספר להנדסה ביו-רפואית הוכנס "שבוע הסקרנות” כחלק משינויי תוכנית הלימודים. במהלך השבוע מופסקים הלימודים הרגילים, והסטודנטים מתנסים בפרויקטים נקודתיים, כמו עבודה פרויקטלית והאקתונים. הסטודנטים מפתחים מיומנויות כמו עבודת צוות והצגה בפני קהל, וגם המרצים עצמם עוברים סדנאות ומתרגלים מיומנויות הוראה חדשות. בבית הספר לרפואה, למשל, חלקים מסוימים עברו ללמידה עצמית בבית כדי לפנות זמן להתנסות של הסטודנטים עם המטופלים כבר מהסמסטר הראשון. בפקולטה לניהול, מרצה החליט שבמקום ללמוד על שוק ההון, עדיף להתנסות בו. כל סטודנט מקבל סכום כסף קטן במטבעות קריפטוגרפיים, משקיע אותם בפועל ולומד ‘דרך הידיים’ את נושא שוק ההון הקריפטוגרפי. זה אולי נראה שינוי קטן בקורס, אבל הוא טומן בחובו המון. זוהי הליכה בדרך לא סלולה, עולם שצריך לחקור ולפתח, ואנו מנסים להיות מובילים בו. מה שברור זה שחשוב לשלב את מה שמאפשרת הטכנולוגיה - מסרטונים ועד לרתימת הבינה המלאכותית לתפקידים חינוכיים".
אלמנט משמעותי נוסף שמציין פרופ’ שטייף הוא שיפור משוואת העלות-תועלת של הסטודנטים: "כדי להביא את הלומדים לאוניברסיטה מבוססת קמפוס צריך שהתועלת מהתהליך - החווייתית והלימודית, בהיבט של השכלה, רלוונטיות לתעסוקה ורכישת מיומנויות - תצדיק מבחינת הסטודנטים את היציאה מהבית. עוד אני מאמין שחשוב שמי שמלמד יהיה זה שעושה מחקר, כך שיהיה עליו ליישם את ההוראה בצורתה החדשה".
כל יחידה והשיטה שלה
את עקרונות היסוד הללו, מיישם בשנים האחרונות פרופ’ שטייף באוניברסיטת תל אביב. במקור הוא מדען בתחום טכנולוגיות התקשורת ופרופ’ להנדסת חשמל. במסגרת עבודתו המדעית שילב בין תחומי האופטיקה, תורת הקוונטים, מערכות לא ליניאריות, תורת התקשורת, תורת האינפורמציה ועיבוד האותות. מתוקף היותו רקטור האוניברסיטה, כלומר ראש המערכת האקדמי, הוא גם מכהן כיו”ר הוועדה המרכזת, יו”ר הסנאט, יו”ר ועדת המינויים האוניברסיטאית ויו”ר ועדות החיפוש למינוי דיקאנים.
את מהלך ריענון שיטת הלימוד הוא כבר הטמיע בעשר יחידות באוניברסיטה, לאחר שהוביל מחקר מקדים בנושא, אפיין את הבעיה ואת החלופות האפשריות, מינה פרויקטור ייעודי ורתם את הדקנט לחדשנות ולהוראה הנמצא תחת אחריותו. כל אחת מהיחידות הללו בנתה תוכנית בסיועם של מומחי הוראה, אנשים טכנו-פדגוגיים ויועצים ארגוניים. "לקחת ארגון שמרני באופיו, בכל הקשור בהוראה, ולייצר את התמריצים לשינוי – זה אתגר עצום”, הוא אומר. "היה עלינו להוביל את התהליך מול היחידות עצמן ולגרום להן לרצות את השינוי הזה. זה אולי האלמנט המשמעותי ביותר, שהן יבינו שנכון להן לעשות את זה”.
איך מגיעים לכך, איך משנים תפיסה של מאות שנים?
"לא פשוט לשנות היבטים אנושיים של שמרנות, שגרה והרגלים, אך זו הסביבה שבה הדברים צריכים להיעשות. בסופו של דבר, בכל יחידה יש אנשים שחשוב להם ללמד היטב, אז צריך לדאוג שהם יהיו אנשים מרכזיים ביחידה שלהם. לתת להם כבוד, מעמד, להפוך אותם לדוגמה, לתת להם תפקידי הובלה. צריך לדאוג שבכל התהליך תהיה תמיכה משאבית, שהמערכת תהיה מגויסת לטובת העניין ושהאנשים לא ירגישו שמפילים עליהם משימה מבלי לתמוך בהם. חשוב להבהיר שהתהליך יביא לשינוי לטובה של חייהם כאנשי הוראה ומחקר, והם יהיו טובים יותר במה שהם עושים. יש לתת להם ליזום את התהליכים, להצמיח את זה מלמטה. מי שמנהיג את המערכת זורע את הזרעים למטה כדי שזה יצמח - ואז מטפח את צמיחת הצמח".
לאלו מסקנות הגעת בינתיים?
"שאין פתרונות אחידים לדיסציפלינות שונות, אין נוסחה אחת שעובדת לכל. מה שטוב לפיזיקאים לא בהכרח טוב למהנדסים או לפילוסופים. בהתאם לכך, אנחנו מאפשרים ליחידות להצמיח את שיטות השינוי שלהן, לצאת מהמסגרת של 13 שבועות בסמסטר עם 3-5 שעות בשבוע ולעבוד באופנים אחרים. הן יכולות להעביר לתלמידים חומרים תוך הסתייעות בטכנולוגיה, לספק חומרים ללמידה עצמית, ללמד בקבוצות קטנות, להפוך את שעות התרגול ליותר חווייתיות, לבצע לימוד אקטיבי עם מרצים מסתובבים או לעשות שימוש בכיתה הפוכה: התלמידים לומדים בבית ובכיתה מתקיים דיון. יש יחידות שעושות האקתון, שבו התלמידים בונים פרויקט".
"השאיפה היא שכל יחידה תגדיר את המיומנויות שחשובות לתלמידיה ותפתח אותן. זו יכולה להיות עמידה מול קהל, עבודת צוות או יכולת להשתמש בכלים מגוונים. אנו שוזרים מיומנויות כאלו לקורסים השונים. אנו גם מדברים היום הרבה יותר על למידה עצמית ולמידה מבוססת פרויקטים. זה נראה עניין של מה בכך אבל זו ממש לא הדרך בה ההוראה מתקיימת באוניברסיטאות. לעבור ל-Mode פעולה בו הלימוד הוא דרך עשייה זה אתגר משמעותי".
