אוקטובר 2023. ישראל מותקפת על ידי חמאס, ומוצאת עצמה במלחמה רב זירתית שמובילה לאלפי חיילים פצועים שזקוקים לשיקום. מתוך הכאב, הולכת ומתבררת כקריטית החלטת הבית הספרדי, שעד אז הפעיל בחיפה בית חולים שיקומי-גריאטרי מעל ארבעה עשורים, להרחיב את תחומי הפעילות ולהקים דווקא בצפון מרכז שיקום וטיפול לחיילים פצועים. "ההחלטה על כך התקבלה עוד בשנת 2022, אך המלחמה כמובן האיצה את התהליך", אומרת המנכ"לית, נטעלי בן.
"המחשבה פורצת הדרך הייתה לאפשר את השירות הזה לראשונה בצפון, כך שמשתקמים מהאזור לא יצטרכו לנדוד למרכז, כפי שהיה במשך שנים, ולא ייאלצו לנתק ילדים ממסגרות או לעזוב מקומות עבודה. התחלנו לבנות תוכניות שיקום חדשניות, מתוך תפיסה הוליסטית ולפיה חשוב להתייחס לא רק לפציעה הפיזית אלא גם להיבט המנטלי והרגשי. לכן, הרכבנו צוות מקצועי, רב-תחומי ומגוון שעוטף את הפצוע".
לאור העובדה שלמשפחות תפקיד חשוב בתהליך, כיצד אתם מסייעים להן?
"ככל שהזמן עובר מהפציעה אנחנו רואים את השחיקה הרגשית והנפשית של משפחות הפצועים, אבל ברור לנו שהן חלק אינטגרלי מהשיקום ולכן אנחנו מתאימים להן תוכניות, משתפים אותן בתרגולים ומעניקים להן ליווי מקצועי. שיקום זה מסע חיים - לא רק ביקור של מספר חודשים אצלנו - ולכן אנחנו מאפשרים למשפחות ולמשתקמים לחזור אלינו לסדנאות, לייעוץ ולהמשך תמיכה".
בית החולים השיקומי-גריאטרי של הבית הספרדי הוא גולת הכותרת של ועד העדה הספרדית בחיפה, שנוסדה לפני יותר מ-150 שנה. כיו"ר העמותה מכהן עו"ד יוסף גילאור, שנמנה עם הפעילים הוותיקים. דירקטוריון ההנהלה מורכב מצאצאי המייסדים, וישנה המשכיות של המורשת לאורך דורות.
מאז הפעלת המרכז החדש, הוא סיפק סיפורים מרגשים רבים, ובהם גם המקרה של יואב (שם בדוי), אב לילדים שאהב לעסוק בספורט והרבה לטייל - עד שלקה באירוע מוחי שגרם לו לפגיעה פיזית מורכבת. התהליך שעבר, אומרת בן, הוא דוגמה לנחישות של המטופלים עצמם ושל צוות המרכז, שלא מוותר גם כשסיכויי ההצלחה נמוכים. "יואב איבד את היכולת ללכת, את יכולת הדיבור וגם יכולות קוגנטיביות מורכבות של חשיבה על היבטיה השונים", מספרת בן, "הוא עבר שיקום ראשוני בבית חולים והגיע אלינו כשהוא מוגדר במצב סיעודי, וכביכול ללא כל פוטנציאל שיקום. אצלנו נכנסו לתמונה צוותי הפיזיותרפיה והריפוי כדי להחזיר לו את המיומנויות התפקודיות - כמו הליכה או עלייה במדרגות - והוא עבר תהליך איטי, שלב אחרי שלב. היום הוא מסוגל ללכת למרחקים קצרים ללא עזרה ולעלות לבד שתי קומות, וזו הצלחה אדירה בהיבט התפקודי. גם בצד הקוגנטיבי הוא עבר תהליך שיקום מרשים, שיפר את יכולות החשיבה ואת האופן שבו הוא מתקשר".
"מה שהיה מאוד חשוב ליואב - וזה אפיין אותו לאורך כל השיקום - זה לחזור לעבוד ולהיות משמעותי במעגל החיים. היום, כשהוא באמצע שנות החמישים שלו, הוא אכן חזר להדריך כיועץ ארגוני ומלווה אנשים בתהליכי חיים מורכבים. בנוסף הוא מתנדב במרכז שלנו כמלווה מטופלים והכוונה היא שככל שתהליך השיקום יתקדם יוכל יואב להיות חלק מהצוות".
חלק בלתי נפרד מהקהילה
נטעלי בן נולדה וגדלה בהרצליה. היא בת 43, אם לארבעה ("שניים מהם חיילים", היא מדגישה בגאווה) וכבר מגיל 19 ידעה שתרצה לעסוק בתחום הטיפול. תחילה למדה ריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, "אבל אחרי שנה בלבד במקצוע הבנתי שהכיוון שלי הוא ניהול מערכות, שהשליחות שלי היא טיפולית - אבל בהובלה של תוכניות, רעיונות ויוזמות. המשכתי ללימודי ניהול בתחום הבריאות בבר אילן ומאז עבדתי במערכות לטיפול באנשים מבוגרים במסגרת עמותות, ארגונים עם בתי חולים גריאטריים וכדומה".
היו, מן הסתם, מי שהרימו גבה כשבחרת בגיל צעיר לעסוק בניהול מערכות בריאות לקשישים.
"חד משמעית. בתחילת דרכי המקצועית לפני 15-10 שנים הייתי עוף מוזר בשטח - גם כאישה וגם כצעירה שנכנסת לתחום הטיפול הגריאטרי. היה מקרה משעשע כשבכנס שבו הגעתי להרצות חשבו שאני זו שמסדרת את הציוד לפני המצגת, והייתי צריכה להסביר שאני המנכ"לית שמעבירה אותה. כיום אני שמחה לראות שיותר נשים מצטרפות לתחום ובהן גם צעירות רבות, וזו גאווה גדולה".
החיבור של אוכלוסיית הקשישים לקהילה, מדגישה בן, הוא אחד ההיבטים החשובים מבחינתה: "אנחנו מפעילים מגוון רחב של שירותי קהילה מתוך תפיסת עולם שלא מדובר ב’מבנה סגור של זקנים’, אלא במקום שהוא חלק מהמרקם החברתי שסביבו. אנחנו משתפים פעולה עם בתי ספר, עם גנים ועם סטודנטים מהטכניון, ואפילו הקמנו בית קפה שכונתי הפתוח לתושבי הסביבה כדי לחבר אליהם את הדיירים".
איך מחברים את הטיפול באוכלוסייה מבוגרת לחדשנות ולדור הבא?
"אנחנו מארחים סטודנטים לרפואה מאוניברסיטת חיפה להכשרות שונות, נערכים כאן מחקרים ואחת לשנה אנחנו מקיימים כנס בינלאומי גדול עם מאות משתתפים מהארץ ומחו"ל, אנשי מקצוע ונשיאי אוניברסיטאות. הדבר היפה ביותר מבחינתי הוא חלוקת מלגות בהיקף של כחצי מיליון עד 700 אלף שקלים לסטודנטים וזה יוצא דופן - ארגון שהוא בעצמו עמותה שצריכה לגייס כספים, אבל במקביל גם יודע לתת חזרה לקהילה בצורה כל כך משמעותית. כחלק מהקשר שלנו לעולם ההייטק, הקמנו השנה מרכז יזמות טכנולוגית בסיוע הקרן לידידות, כאשר המטרה שלו היא להטמיע בבית, בשיקום, באשפוז וגם בקהילה טכנולוגיות חדשניות שעדיין לא נכנסו לשימוש רחב".
כמנהלת, מה הערכים שהבאת איתך לבית הספרדי וכיצד את יוצקת באמצעותם תוכן לתפקיד?
"אני רואה בניהול הארגון ובהובלתו שליחות מקצועית וציונית. חשוב לי להקים שירותים ציבוריים איכותיים שכל אדם בצפון יוכל ליהנות מהם, ברמה שלא נופלת מהמרכז. עבורי, הערכים המרכזיים בתפקיד הם יוזמה, פיתוח וחדשנות וכמנהלים בשטח, אנחנו חייבים להביט חמישה צעדים קדימה, להבין לאן הדברים הולכים ולכוון לשם. כך גם היה כשראיתי את הבית הספרדי לראשונה: מצבו היה שונה לגמרי מכפי שהוא כיום אבל הבנתי את הפוטנציאל שטמון בו והיה לי ברור לאן אפשר לקחת אותו".
מה המסר שלך, כמנהיגה, לחברה הישראלית?
"הכוח האדיר של המדינה הזו טמון באנשים, ושם גם התקווה - בהון האנושי על כל גווניו. כמי שמנהלת ארגון עם מאות עובדים - יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים - אני רואה את זה יום־יום. החיבורים האנושיים, היכולת לתמוך זה בזה - זה מה שמחזיק אותנו, ואני מאחלת לנו שנתחיל בתהליך של שיקום, לא רק רפואי אלא גם חברתי ולאומי. זה אולי האתגר הכי גדול שלנו".
