This Is America
דונלד גלובר - צ׳יילדיש גמבינו - ידע טוב מאוד שהשיר הזה הוא בוקס לבטן. ב-2018 הוא הוציא אותו במקביל להופעה שלו ב"סאטרדיי נייט לייב", והעולם השתגע. באמריקה של גלובר יש אלימות משטרתית, נשקים נשלפים בלי אבחנה, יש דעות קדומות וגזענות.
בקליפ לשיר הוא יורה בלי אבחנה במקהלת כנסייה ובנגנים שלו עצמו, רוקד כמו ג'ים קרואו ועובר בין ראפ וגוספל. גם זו אמריקה שחשוב לזכור ולהביט לה בלבן של העיניים - אמריקה שבה שחורים נידונים סטטיסטית להיות עניים יותר, מוכים יותר ומתים יותר מאלימות נשק. ההצהרה המחאתית של גלובר הצליחה הרבה מעבר למצופה - זה שיר הראפ הראשון שזכה בשני הפרסים היוקרתיים בגראמי - שיר השנה וסינגל השנה. שירה נאות
היו זמנים באמריקה
מוזר, שדווקא במאי איטלקי הוא שזיקק את נפשה של אמריקה טוב מכל. אבל סרג'יו לאונה, מאסטרו מערבוני-הספגטי, עשה זאת בסרטו האחרון והמופתי. אולי זה מה שצריך כדי להצליח לעשות זאת ללא סנטימנטים: להביט מבחוץ. האפוס העצום הזה (229 דקות, בגרסה המוכרת ביותר מבין אלף גרסאותיו) עוקב אחר חבורת גנגסטרים יהודיים במשך כחמישה עשורים, מנעוריהם בניו יורק של תחילת שנות ה-20 ועד סוף שנות ה-60, כשאמריקה החלה להקיץ מחלומותיה אודות עצמה, ועבור אותם גנגסטרים - מגיעה עת התשלום על בחירותיהם.
החלום האמריקני שנשקף דרך סיפורם, על אף הרכות הנוסטלגית שמשרה הפסקול האלמותי של אניו מוריקונה, הוא סיוט של אלימות, דורסנות וניצול - ריקבון מוסרי כמראה לקפיטליזם שעיצב את המאה. הרוח האלגית ששורה מעל הסרט המפואר והמדכא הזה ספוגה בתחושת געגוע ואובדן, לא רק אלו שרודפים את גיבורי הסרט הנאלחים, אלא גם אלו שמרחפים מעל לשלד המתפורר של האתוס האמריקני, שאלו הם גיבוריו. יוני בינרט
A Change is Gonna Come
גם לבנים אהבו את קול הפעמונים של סם קוק, אבל לא מספיק בשביל להכניס אותו ואת אשתו למסעדה בלואיזינה של תחילת שנות ה-60. אז במקום להמשיך לבצע קאבר ל-Blowin' In The Wind של בוב דילן ולשאול את עצמו למה הוא צריך זמר לבן כדי לדבר על הצורך הדחוף במהפכה, הוא כתב את מה שהפך להמנון בפני עצמו; טקסט מכונן של אדם שנולד כמו כולם בצלם אלוהים, ובכל זאת - כשהוא רוצה ללכת לסרט - אומרים לו "אל תישאר בסביבה".
קוק, שחשש לפרנסתו אם יתחיל לחטט בפצע הפתוח, נכנס לספרי ההיסטוריה ולכל מצעד שמכבד את עצמו. ואומנם הגזענות לא הלכה לשום מקום, רק שינתה פנים ודרכים, אבל בזכות שירים כאלה כולם מבינים שהשינוי הוא תמיד אופציה שאפשר וצריך להילחם עליה. עינב שיף
מותו של סוכן
אין מחזאי שידע לכתוב על האיש הקטן ועל המשפחה האמריקנית כמו ארתור מילר. במחזות רבים שלו, כמו "כולם היו בניי" ו"מראה מעל הגשר", הוא משתמש שוב ושוב בתא המשפחתי כדי לספר סיפור רחב יותר על אמריקה - על הצלחה וכישלון, מוסר ואחריות, ועל הפער שבין החלום למציאות.
בין החלום למציאות. ההפקה הראשונה של "מותו של סוכן" בברודווי, 1949
(צילום: Eileen Darby/Keystone Features/Getty Images)
אבל מבין אלו, "מותו של סוכן" הוא כנראה הביטוי המזוקק ביותר לכך. באמצעות ווילי לומן, סוכן מכירות שמאמין שהצלחה, כריזמה ועבודה קשה יובילו לחיים של סיפוק ואפשרויות בלתי-נגמרות, מילר מפרק את המיתוס שעליו נבנה החלום האמריקני, ומראה כיצד ההבטחה להצלחה יכולה להפוך למלכודת שמרסקת אדם, משפחה וחיים שלמים. איה חיות
America
פול סיימון וארט גרפונקל הציגו רצף שירים יפהפה וכמעט בלתי-נתפס במחצית השנייה של הסיקסטיז. חלק לא מבוטל לזינוק במעמדם אז הגיע בעקבות סרט הפולחן "הבוגר" - שחשף יהודי צעיר ומבטיח אחר, דסטין הופמן. שנה לאחר צאת הסרט, השניים הוציאו את Bookends, אחד מאלבומיהם היותר טובים (וקצרים), שבו נכלל גם השיר הקסום הזה.
בראשית המילניום, שנים אחרי שסיימון וגרפונקל התפרקו, America שולב באחת מהסצנות היותר יפות בסרט "כמעט מפורסמים". רגע לאחר שהאם השמרנית להחריד (פרנסס מקדורמנד), מצביעה בגועל על העטיפה של Bookends ומרצה בפני בתה (זואי דשנל) על הקשר שבין שירי רוק לצריכת סמים, הבת יוצאת מהבית למסע באמריקה, כשהצלילים היפים האלו מלווים אותה. אמיר שוורץ
הסמויה
ל"הסמויה" - או בשמה השני, "הסדרה הכי טובה בעולם" - יצא שם של סדרה קשה לצפייה. היא ריאליסטית ומייאשת והיא כנראה הדבר הכי קרוב למהדורת חדשות. היא נכנסת לקישקע של מערכות אמריקניות כמו משטרה, עיתונות, בתי ספר, פוליטיקה ותקשורת, ומכולן עולה אותה מסקנה עגומה: המנגנון הבירוקרטי שנועד לשרת אנשים בעצם משרת את עצמו, על חשבונם.
לאנשים אין משמעות. רק המנגנון חשוב. מתוך "הסמויה"
(באדיבות yes)
דייויד סיימון, יוצר הסדרה, היה עיתונאי לפני שהפך לתסריטאי - ובמובן מסוים "הסמויה" היא התרפיה שלו. את כל החוליים שהוא הבין שהעיתונות תתקשה לשנות הוא ניקז לתוך הסדרה, שמלכתחילה ייעד לה חמש עונות וכל עונה עוסקת במנגנון אחר. הגיבורים שלו חסרי-אונים כמוהו. גם אליהם הגיע הממו עם המיתוס האמריקני של אינדיווידואליזם, זה שהפך אותה לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות: אם תהיה מוכשר, חכם וחרוץ מספיק, אתה תצליח בחיים. אבל הגיבורים שלו מפסידים שוב ושוב כי המבנה שהם פועלים בתוכו גדול מהם והלוח מכור נגדם. וזאת לא רק שחיתות או רוע מארוולי משוקץ, זה אופייה של המערכת. אנשים נדרסים תחתיה גם כשאנשים אחרים רק "עושים את העבודה שלהם". הבשורה הטובה היא ש"הסמויה" אולי מספרת סיפור מייאש, אבל הוא בהחלט סוחף ועשוי היטב, הרבה יותר ממהדורות החדשות שלכם. סמדר שילוני
Strange Fruit
מאחורי אחד השירים החשובים בהיסטוריה של המאבק בגזענות נגד שחורים בארצות הברית, שהתבטאה לא רק בהדרה - אלא גם ברצחנות ממש, עומד דווקא גבר לבן שנולד להורים יהודים-אוקראיניים. אייבל מאירופול, שכתב תחת השם הבדוי לואיס אלן (גם ליהודים קומוניסטים לא היה קל בארה"ב של שנות ה-30), הזדעזע מתיעוד של שני גברים שחורים שנתלו אחרי שהמון ביצע בהם לינץ' באינדיאנה, ותיאר "גּוּפוֹת שְׁחוֹרוֹת בְּרוּחַ טְרוּפָה/ פְּרִי מוּזָר תָּלוּי מִכְּנַף צַפְצָפָה" (תרגום: אברהם עוז).
ישנן כמה גרסאות לשאלה מי הכיר את הטקסט לבילי הולידיי, אבל אין שום מחלוקת שהביצוע שלה הטעין בחשמל את המילים העוצמתיות ממילא ונתן קול לאנשים ששילמו בחייהם רק בגלל צבע עורם. כמעט 90 שנים לאחר שהשיר ראה אור לראשונה, אין שום דרך להבין את הצד האפל והאלים של האימפריה בלעדיו. עינב שיף
יורשים
אמרתם אמריקה, אמרתם קפיטליזם דורסני - ומי עושה קפיטליזם דורסני טוב יותר מ"יורשים"? ובכן, כנראה שאף אחד. הדרמה העילית שיצר ג'סי ארמסטרונג, העוקבת אחרי אימפריית משפחת רוי, היא לא רק אחת הסדרות הטובות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות - וכנראה אף הטובה שבהן - היא גם מעניקה הצצה מרתקת להיעדר המוחלט של הפרדה בין כסף לכוח בארצות הברית.
הצצה מרתקת להיעדר המוחלט של הפרדה בין כסף לכוח. מתוך "יורשים"
(באדיבות yes)
הדוגמה הטובה ביותר לכך, ואולי גם המפחידה ביותר, מגיעה בפרק America Decides בעונה הרביעית. שם, ילדי משפחת רוי מנצלים את כוחו של תאגיד התקשורת האימתני שלהם כדי להכתיר בפועל את הנשיא הבא, במהלך שיסייע להם פוליטית במכירה עתידית של החברה. מהלכים בניחוח דומה ניתן לזהות בשינויים ובתמורות שחלו ברשת CBS בשנה שעברה; כשיש הטוענים כי הכול נעשה כדי לרצות את האיש בבית הלבן, במטרה שיאשר את עסקת המיזוג במיליארדי דולרים בין פרמאונט ל-Skydance Media. יעל אילן
פורסט גאמפ
קיצור תולדות ארצות הברית במאה ה-20. זה, בגדול, מה שנתן לנו סרטו האיקוני של רוברט זמקיס - שעוקב אחר אדם אחד, פורסט גאמפ (טום הנקס), שנקלע כמעט לכל אירוע מכונן בין שנות ה-50 לשנות ה-80; ממאבק זכויות האזרח ומלחמת וייטנאם ועד פרשת ווטרגייט ותחילת האייטיז, תקופה שבה ארצות הברית כבר זנחה את האידיאלים שעיצבו אותה (לפחות בעיני רוחה) לטובת החמדנות הממארת של התרבות התאגידית. ולאורך כל הדרך ישנו פורסט - גיבור פאסיבי, נוכח/נפקד, שמהווה עבור הצופים את הצוהר לכל אלה ועוד.
רוץ פורסט, האייטיז מגיעים! מתוך "פורסט גאמפ"
(צילום: באדיבות yes)
אלא שפורסט הוא בסופו של דבר הסמל שמניע את הסרט: אדם פשוט, וזה אנדרסטייטמנט, שמצליח בזכות כוח ההתמדה שלו, יושרתו, חריצותו והאופטימיות שלו. פורסט הוא אמריקה שיוצרים כמו זמקיס והפטרון שלו שפילברג, שגדלו בשנות ה-50 לאור הנגוהות של האידיאל, היו רוצים לראות. כוחה של הפנטזיה הבומרית הזו טמון בכך שלרגע, זמקיס הצליח לגרום גם לנו להאמין שאנשים תמימים וטובי-לב כמו פורסט יכולים לשרוד ואף לשגשג במדינה שנוהגת לטרוף את חלשיה. Yeah, right. יוני בינרט
Party in the U.S.A
אין מילניאלית שלא מכירה את ריף גיטרת הפתיחה של השיר הזה, ויודעת להצטרף בדיוק לשורות הפתיחה: "ירדתי ממטוס ב-LAX, עם חלום - ועם הקרדיגן שלי". הלהיט של מיילי סיירוס הוא פצצת אנרגיה מרימה ומשמחת שהרקיד גם לא מעט מסיבות מאז ועד היום. ככה דמיינו את אמריקה בשנת 2009: מקום שבו התהילה נגישה, הכול יהיה בסדר, ותמיד יש ברדיו שיר של בריטני או של ג'יי זי.
אמריקה הזאת שבדיוק מינתה נשיא שחור ראשון, שנדמה שעומדת לקבל את הקהילה הגאה בזרועות פתוחות וכולם ישירו ביחד על הפרפרים העפים ולהזיז את הראש והירכיים. בשיר הזה אמריקה היא הארץ שבה מגניב להיות, מגניב ליצור, המקום שבו השמש תמיד זורחת ותמיד יש מסיבה. השיר על הילדה מנאשוויל שמצליחה בעיר הגדולה לוס אנג'לס הוא החלום הפנים-אמריקני וגם החוץ-אמריקני, בגרסת תחילת המילניום. שירה נאות
ענבי זעם
כש"ענבי זעם" יצא לאור ב-1939, נכתב עליו ב"ניו יורק טיימס" שהוא נקרא כאילו "נכתב בנשימה אחת, נתלש ממכונת הכתיבה ונמסר לציבור כאולטימטום". הוא כונה שם "אחד הרומנים הכואבים והזועמים ביותר שנכתבו על אמריקה". הרומן, שזכה בפרס פוליצר והפך לאחת הקלאסיקות הגדולות של הספרות האמריקנית, הוא דיוקן חד של עוני, ניצול והמאבק לשמור על צלם אנוש.
כאב וזעם. ג'ון סטיינבק
(צילום: AP Photo/Anthony Camerano)
בניגוד לרבים מהספרים הגדולים על אמריקה, סטיינבק מפנה את המבט דווקא אל אלה שנשארו מאחור. באמצעות סיפורה של משפחת ג'ואד, שנעקרת מביתה בעקבות השפל הגדול ויוצאת לחפש עתיד בקליפורניה, הוא כותב לא על העשירים, אנשי העסקים או מי שכבר הצליחו - אלא על אמריקה שנאבקת פשוט לשרוד. איה חיות
Born in the USA
אם פורטיססחרוף היו מפנים לברוס ספרינגסטין את השאלה שלהם על מספר השירים שאפשר לכתוב על אמריקה, כנראה שהתשובה שלו הייתה - כמה שיותר. Born in the USA, שיר הנושא מהאלבום הכי מצליח של הבוס (יותר מ-30 מיליון עותקים), יועד לאלבום אחר שלו. אלא שספרינגסטין לא אהב את הכיוון הבומבסטי שהשיר תפס, ואפסן אותו במשך כמעט שלוש שנים. כשהשיר יצא סוף-סוף, אי אפשר היה להישאר אדיש ללחן ולהפקה הסוחפים, כמו גם לטקסט המטפל בחמלה בחייל משוחרר שחוזר הביתה אחרי שירות קשה במלחמת וייטנאם, ומגלה שהמדינה שהשאיר מאחור השתנתה.
הניגוד בין הלחן הכובש לבין הכאב העולה מהשורות, חמק כנראה מאוזניו של רונלד רייגן, נשיא ארה"ב באותם ימים, שרצה לרתום את השיר לקמפיין הבחירות שלו בדרך לקדנציה שנייה בבית הלבן. הבוס - שהיה ונשאר אחד הקולות הבולטים של המחנה הדמוקרטי היריב - לא בדיוק אהב את היוזמה. אמיר שוורץ
עקרות בית נואשות
על פניו "עקרות בית נואשות" היא מסוג הסדרות שקל להקל בהן את הדעת - גילטי-פלז'ר קאמפי שיצר מארק צ'רי, סבוניה יוקרתית על חמש שכנות בפרבר כל-אמריקני. היו שם כל החומרים שמרכיבים טלנובלה - רציחות, בגידות, סודות וקנאה. אבל מתחת לכל זה "עקרות בית" טמנה בתוכה ניתוח אכזרי ומדויק של הפער הכל כך אמריקני בין התדמית המצוחצחת לביו הריקבון שמתחתיה. ויסטריה ליין, על מדשאותיה הגזומות, הגדרות הלבנות, הילדים המסודרים ועוגת התפוחים על השיש, היתה חלום אסתטי שאמריקה מכרה לעצמה במשך עשורים כמודל של הצלחה, יציבות ונורמליות. חיי קהילה של אנשים מתפקדים הם הלחם והחמאה של הפרבר האמריקני, אבל כשהקהילה הזאת מבוססת על זיוף והעמדת פנים הבדידות היא בלתי-נמנעת.
לא רק טלנובלה. מתוך "עקרות בית נואשות"
(צילום: ABC)
"עקרות בית נואשות" הטיחה בפניו של הצופה את האמת שמסתתרת מתחת לפסאדה - ברי מתחזקת חזות מושלמת בזמן שהיא נאבקת באלכוהוליזם; גבריאל חיה בבית מפואר עם בעל עשיר אבל לא מרגישה אהובה ומנהלת רומן; לינט מנסה לפדות את ההבטחה הליברלית על האשה שיכולה לעשות הכול, גם קריירה, גם משפחה ובית, גם מיניות, אבל מגלה שרומתה, וסוזן סתם מעצבנת את כולם. נכון, היו גם סקנדלים ורציחות, אבל אימת הפרברים האמיתית לא נמצאת שם אלא בציווי השקט והבלתי-פוסק להיראות מתפקדים, מאושרים ומושלמים גם כשהנשמה שלכם שופכת לאגר. סמדר שילוני
רוקי
אם הסרטים שכללנו ברשימה הזו עוסקים במובנים שונים של החלום האמריקני, סרטו של סילבסטר סטאלון (שכתב ומככב; ג'ון ג'י. אווילדסן ביים) חוגג את התמצית הבסיסית של המושג הזה, את האידיאל עצמו: סיפורו של האנדרדוג. רוקי בלבואה (סטאלון) הוא מתאגרף אלמוני מהשוליים של פילדלפיה, כלומניק עם קבלות. כשהוא מקבל הזדמנות נדירה להתמודד מול אלוף העולם, כולם מצפים שיפסיד - אך המאבק שלו להתעלות מעל נסיבות חייו ולהוכיח את עצמו הופך אותו למנצח, למרות שעל הנייר הוא המפסיד.
אדריאן! אה, זו לא הסצנה הזו. שוין. מתוך "רוקי"
(צילום: באדיבות yes)
ככה זה, "רוקי" ודומיו הסבירו לנו: באמריקה, אם תרצה את זה מספיק, ותעבוד קשה מספיק עבור זה, השמיים הם הגבול. אחרי שנים של דשדוש. תפקידונים קטנטנים ואפילו מעט פורנו רך, הסיפור של הסרט שכתב משקף גם את סיפורו של סטאלון עצמו: הוא זכה באוסקר על התסריט ובנה לעצמו קריירה מפוארת שנמשכת קרוב ל-50 שנה. מ.ש.ל. יוני בינרט
משפחת סימפסון
ביודעין ובכוונה, "משפחת סימפסון" מציגה תחילה בדיוק את המשפחה האמריקנית הטיפוסית והממוצעת: שלושה ילדים, בית עם דשא קדמי, עבודה יציבה, שתי מכוניות והחלום הפרברי בהתגלמותו - ואז עושה עליה סיבוב דווקא כדי לשים זרקור על הבעיות, הפערים והחולי של החברה האמריקנית. בדיוק בגלל זה סדרת האנימציה מצליחה להיות גם קומדיה משפחתית וגם אחת הסאטירות החברתיות החריפות שנעשו בטלוויזיה - היא צוחקת על אמריקה דווקא משום שהיא מכירה אותה כל כך טוב.
מתוך "משפחת סימפסון", עונה 9 פרק 5
(צילום מסך)
כן, אנחנו כבר לא ב"משפחת קוסבי" עם ההורים המעונבים והילדים המחונכים, אלא בבית שבו האבא עצלן וטיפש, הבן מופרע, האישה מדוכאת, התקציב תמיד על הקצה, והממסד - מבית הספר ועד העירייה והפוליטיקאים - הוא מטרה קבועה ללעג. יעל אילן
National Anthem
ב-2012, שנה אחרי פריצתה, לנה דל ריי נכנסה לנעליהן האופנתיות של מרילין מונרו וג'קלין קנדי בקליפ ל-National Anthem, וחיברה בין המסתורין של כוכבות העבר לבין מעמדה העולה. לתפקיד JFK היא ליהקה לצידה את הראפר אסאפ רוקי, והשניים - יחד עם שלושה ילדים-ניצבים - דיגמנו את הגרסה שלהם לחלום האמריקני: משפחה מושלמת, מסיבות, תכשיטי יוקרה וחופשות חלומיות בהמפטונס.
הקליפ הקודר שמוביל לסוף הידוע מראש - הירצחו של הנשיא ה-35 - זכה לשבחים רבים בזכות אסתטיקה מוקפדת וביקורת על הסדקים שמרכיבים את אותה הפנטזיה. "כסף הוא המנון ההצלחה", היא שרה, תוך שהיא שואפת ונושפת עשן סיגריות, הופכת את המנטרה הזו לסיסמה חלולה, כמעט צינית, כזו שמגלמת את ההבטחה הגדולה של אמריקה - אבל גם את הריקבון שמאחוריה. אח, לנה לשלטון. עומר טסל
גברת מייזל המופלאה
"גברת מייזל המופלאה", שיצרה איימי שרמן-פלדינו, היא קודם כול סדרה על אישה שהופכת מ"רעיה מושלמת" לאישה עוצמתית שמחפשת את הקול שלה - אבל בדרך היא מציירת גם רגע מרתק בתרבות האמריקנית.
דרך סצנת הסטנד-אפ הניו-יורקית של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, מועדוני הלילה, התפיסות המשפחתיות שמתפרקות והחופשות היהודיות בקטסקילס, הסדרה משחזרת את אמריקה ואת ניו יורק של התקופה דרך בגדים ססגוניים והומור שופע.
כשהכול התחיל להשתנות. מתוך "גברת מייזל המופלאה"
(צילום: באדיבות אמזון פריים)
היא אומנם מתמקדת בקהילה היהודית, אבל לצד מסעה של מידג' מייזל היא מעניקה מקום לכל הנשים, המהגרים, והאמנים שנאבקים למצוא את מקומם בחברה אמריקנית שנמצאת על סיפו של שינוי. איה חיות
אמריקן גרפיטי
בלהיט המשפיע הזה ג'ורג' לוקאס מזקק את החוויה האמריקנית באופן הטהור ביותר: הוא מתרפק על אמריקה של ראשית שנות ה-60, רגע לפני הנקודה שבה הכול התחיל ללכת לעזאזל. מכוניות, דרייב-אין, דיינרים, תחנות רדיו, שיטוט לילי, רוקנ'רול ודייטים - כל הסמלים של אמריקה הפרברית בתחילת של התקופה מרוכזים בלילה אחד של נעורים תמימים, בטרם התמימות הזו אבדה לנצח.
איקוניזציה של תקופה. מתוך "אמריקן גרפיטי"
(צילום מסך, יוניברסל)
וזה סוחף, למרות המניפולטיביות הברורה, כי לוקאס הצעיר היה במאי-במאי בטרם אבד לנצח בתוך המיתולוגיה של "מלחמת הכוכבים" - וכי הנוסטלגיה שנודפת מכל פרט בסרט הזה, מהבחירות המוזיקליות ועד למכוניות השרירים האיקוניות (ה-Suicide Machines כפי שכינה אותם סמל אמריקני מובהק אחר, ברוס ספרינגסטין), פשוט כובשת. בדרכו הממולחת, וכבר בשלב המוקדם הזה, הבין לוקאס שייתכן והחלום האמריקני הוא פיקטיבי, ביסודו - אך האחיזה שתפס הרעיון במוחם וליבם של כה רבים היא דבר שריר וקיים. כמו צעצועים של חייזרים מגלקסיה רחוקה-רחוקה, גם נוסטלגיה אפשר לתמחר ולשווק להמונים. ומה יותר אמריקני מזה? יוני בינרט
Ray of Light
המאה הכי אמריקנית נסגרה בעשור הכי אמריקני, שהוכתר ככזה בין השאר בזכות הפיכתה של מדונה האמריקנית לאייקון לא פחות אימפריאלי ודומיננטי מאשר מקדונלדס.
ואומנם Ray of Light לא נוגע ישירות בהוויה האמריקנית, וגם הקליפ המבריק שלו יוצא מגבולות ארצות הברית, אבל המהירות המסחררת, האופוריה של הביט ורגעי השלווה היפהפיים של הטקסט הם תמצית תחושת הניצחון המוחלט של הקפיטליזם והגלובליזציה בהובלה הבלתי-ניתנת לערעור של המעצמה החזקה בהיסטוריה. אבל גם זה, כמו שכתבה המשוררת, חלף מהר כמו קרן אור. עינב שיף
This Land Is Your Land
1940, מלחמת העולם השנייה מתחוללת באירופה (עדיין בלי אמריקה), אבל בארצות הברית עדיין ניכרים העוני והרעב שהוביל השפל הגדול. וודי גאת'רי, זמר פולק, התעצבן מהשיר God Bless America של אירווינג ברלין שנוגן בכל מקום - אז הוא כתב שיר תגובה, כזה שגם מראה שבאמריקה יש תאוות בצע ועוני. אלא ששני הבתים הנוקבים ביותר נזנחו ברוב הגרסאות של השיר, ובלעדיהן הוא הפך להמנון פטריוטי קליל שמתאר את המרחבים העצומים של אמריקה.
בין מחאה לאהבה, בין תגובת נגד ליצירת פולק מקורית - השיר הזה הפך לאחד משירי הפולק המזוהים ביותר עם אמריקה, זכה לאינספור גרסאות כיסוי וביצועים, ונתן נדבך משלו לאתוס האמריקני. זו ארץ לכולם, או לפחות ככה וודי גאת'רי איחל לה להיות. שירה נאות
הזאב מוול סטריט
"פורסט גאמפ", כפי שכבר קבענו, מסתיים בראשית האייטיז - רגע לפני שהחמדנות הממארת של התרבות התאגידית פוררה את מה שנותר מאשליית החלום האמריקני. "הזאב מוול סטריט" ממשיך מהנקודה הזאת, ומדגים מה קורה כשזרעי הפורענות שנשתלו בהתפכחות הגדולה של שנות ה-70 הפכו למרוץ החמדנות הוול סטריטי שהעמיק את הפערים בחברה האמריקנית והפך אותה, בימינו אנו, למפורזת ומפולגת מאי פעם. האווטאר של התהליך הזה בסרטו המופרע, המשלומפר והמבריק של מרטין סקורסזה הוא ג'ורדן בלפורט (לאונרדו דיקפריו) - ברוקר ממולח שהופך לאיל הון חסר-מעצורים, ומטפס עד לפסגת הפירמידה על גבם של המסכנים והחלכאים שמפקידים בידיו את מעותיהם המעטות.
כסף, כסף תרדוף. מתוך "הזאב מוול סטריט"
(צילום: באדיבות yes)
הנפילה, כמובן, היא רק עניין של זמן בתרבות הדורסנית הזאת - וכדרכו (הוא עשה זאת גם ב"החבר'ה הטובים"), סקורסזה מתענג על הנהנתנות חסרת-הרסן של גיבורו על מנת להדגים את מחירה האישי והמוסרי. לעיתים נראה כאילו שהוא אפילו מסרב לשפוט אותו, אך זוהי טעות. אלה, אומר לנו סקורסזה, הם גיבוריך, אמריקה; ערב-רב של חיות משחרות לטרף, אופורטוניסטים רדודים, מנוונים ותאבי-בצע. נכון שכיף לצפות בהם מתפרעים, רומסים, שמים את כפותיהם המיוזעות על החסכונות שלכם? אחלה, תיהנו. ניפגש כשתגיע העת לשלם על כל זה. יוני בינרט
חוק וסדר
טם-טם! נכון שלא צריך להסביר יותר? אתם כבר מבינים לבד שמישהו נרצח ותוך פחות משעה נגלה מי עשה את זה והאם הצדק נעשה. זה כנראה לא ישפר את התחושות כלפי המין האנושי, אבל משהו ביעילות של הנוסחה יצליח לשלוח בכל זאת גלים של רגיעה: המערכת, בסך הכול, עושה את מלאכתה.
טם-טם! מתוך "חוק וסדר"
(צילום: Ralph Bavaro/NBC באדיבות yes)
לפעמים טוב יותר או פחות, אבל היא עדיין שם, כמו הקריין שמסביר כבר תיכף 40 שנה (כולל כל ענפי המותג, כגון "מדור מיוחד" וכד') בתחילת כל פרק איך זה עובד. וזה אכן עובד. טם-טם! עינב שיף
Living In America
לא מעט נציגים של הקולנוע האמריקני המסחרי באמצע האייטיז, חיזקו את המסקנה שהמלחמה הקרה כנראה תימשך לנצח. ב-1985, ארבע שנים לפני שהיא הסתיימה, סילבסטר סטאלון חזר בפעם הרביעית לזירת האגרוף ולדמות של רוקי, הפעם כדי להילחם באיוון דראגו הסובייטי. שיר הנושא של הסרט האולטרה-פטריוטי והדי מגוחך שהוא "רוקי 4" הופקד בידי ג'יימס בראון, שגם שיחק בסרט תפקיד קצר.
על אף שקשה להגדיר את Living in America כפסגת היצירה של סנדק הפ'אנק, משהו בו מעלה חיוך גם בהאזנה מאוחרת. בעיקר בזכות חטיבת כלי נשיפה העשירה, הבס שאי אפשר לסרב לו, הקלידים הטיפוסיים לאותם ימים ועבודת גיטרה נפלאה של סטיבי ריי ווהן. מי שהגיע בעקבות השיר הזה לחומרים המוקדמים של בראון - כבר זכה בחבר לחיים. אמיר שוורץ
