לאורך רוב חייו הצעירים, זוהראן ממדאני נודע בציבור כ"בן של...", ילדם המוצלח של הוריו המוכרים בתעשיית הקולנוע ובזירה האקדמית - הבמאית ההודית פורצת הדרך מירה נאיר והאנתרופולוג המוערך מחמוד ממדאני מאוניברסיטת קולומביה. אבל היום זוהראן הצעיר, 34 בסך הכול, מאכלס כפוליטיקאי את הכותרות הראשיות בארצות הברית וברחבי העולם, ובמיוחד בישראל החרדה מהאידיאולוגיה שהוא מייצג.
כאיש ציבור, ממדאני הבן מושך אליו המון תשומת לב, וגם אש - לא מעט בגלל מה שהוא מייצג כראש העיר החדש של ניו יורק, הראשון אי פעם שמזדהה כמוסלמי שיעי. לכאורה יש פה סתירה עם עמדותיו הסוציאליסטיות-פרוגרסיביות שסחפו את ההמונים, כולל חברי קהילת הלהט"ב בהם הבטיח לתמוך. אבל כשמפנים מבט לבית הגידול שלו, בחיק משפחה רוויה בחשיבה ליברלית, תפיסת עולם פלורליסטית ויצירה אמנותית, אפשר להבין איך הסתירות בדמותו מתיישבות.
אחת הסיבות העיקריות לרתיעה מזוהראן כפי שחווים אותה מתנגדיו היא העובדה שקורות החיים שלו, תדמיתו וקווי המתאר של אישיותו, אינם מתיישבים במשבצות הרגילות של החשיבה השמרנית, ובוודאי שלא זו הגזענית. ראש העיר החדש של ניו יורק הפך לאזרח אמריקאי רק ב-2018, 20 שנה אחרי שמשפחתו היגרה לארצות הברית ממולדתו אוגנדה. המסע של חייו לקח אותו בגיל שבע מהמדינה האפריקנית הנחשלת לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות בצפון אמריקה, אבל השורשים של הוריו נטועים בכלל בהודו, שם נולדו שניהם. אמא מירה באה ממשפחה הינדואיסטית ממחוז אודישה ועברה בגיל צעיר לארצות הברית, ואילו אבא מחמוד נולד במומבאי להורים מוסלמים-שיעים שמקורם בקהילה ההודית באפריקה (שנוסדה בחסות הקולוניאליזם הבריטי). אחרי ששבו לדאר א-סלאם בטנזניה, בני משפחת ממדאני התמקמו בקמפלה שבאוגנדה, שהייתה למחוזות ילדותו של מחמוד, ושם נולד גם זוהראן עשורים לאחר מכן.
האקדמאי שנרדף, גורש ושב
אילן היוחסין המסועף של משפחת ממדאני, שהכה שורשים במקומות רבים כל כך על פני הגלובוס, בוודאי שהשפיע על תפיסת העולם של הפוליטיקאי זוהראן ופתיחותו למהגרים, זרים ובני אנוש מקהילות שונות המחזיקים בזהויות מגוונות ולא פעם מנוגדות. אבל לצד הגיאוגרפיה שהותירה חותם על הביוגרפיה של זוהראן, אלו היו דווקא העיסוקים הרוחניים של הוריו שהשפיעו עליו, כמו שאפשר להבחין מבחינת הפילמוגרפיה של אמא מירה והביבליוגרפיה של אבא מחמוד. הוא אומנם בחר באקטיביזם פוליטי כדרך ליישום האידיאולוגיה שלו, אולם זו עוצבה בהשראת הרעיונות שהונחלו לו מצד הוריו, כפי שבאו לידי ביטוי על דפי הספרים או על המסך הגדול.
10 צפייה בגלריה
אקטיביזם שעוצב בהשראת הרעיונות שהנחילו לו. הוריו של זוהראן ממדאני, מחמוד ומירה
(צילום: REUTERS/David 'Dee' Delgado)
מחמוד ממדאני בן ה-79 הוא מרצה, הוגה דעות ופרשן פוליטי ותיק שמלמד כיום באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק (הנודעת לשמצה עבור לא מעטים מאז הפגנות הסטודנטים בצל 7 באוקטובר). אולם בדרך למנוחה ולנחלה בארצות הברית, הוא עבר מסע חיים פתלתל וחובק עולם, שבמהלכו חווה רדיפה, אפליה ואכזריות בנופים הטבעיים של צעירותו המכונים "עולם שלישי", ושממנו הצליח להיחלץ בזכות השכלתו. הוא נולד כאמור במומבאי ערב סיום השלטון הבריטי במדינה להורים הודים שנמנו על קהילת הגוג'ראטי המוסלמית, אשר גדלו מעבר לים בקולוניות הבריטיות באפריקה. כשהיה בן שנתיים, שבו ההורים לעירם דאר א-סלאם (כיום בירת טנזניה), וארבע שנים לאחר מכן עברו לאוגנדה והתיישבו בבירתה קמפלה. כילד בחברה המקומית המשוסעת, שבה סבל המיעוט ההודי מבידוד ואפליה, מחמוד התעלה על עצמו כסטודנט בתוכנית אקדמית בחסות אמריקנית, ובעקבותיה זכה למלגת לימודים בארצות הברית.
ממדאני האב התקבל ב-1963 ללימודים באוניברסיטת פיטסבורג, ונחשף לסערה הציבורית ההולכת וגוברת באותה התקופה, הנודעת כיום כמהפכת זכויות האזרח האמריקנית. הוא נדד לזירת המאבק הראשית במדינת אלבמה הנגועה בגזענות, שבה בחר מרטין לות'ר קינג להתייצב כנגד ההנהגה המקומית ולתבוע שיוויון זכויות למיעוטים. ממדאני נשבה ברוח המהפכנית וב-1965 נדד לעיר מונטגומרי שבמדינה הדרומית כדי להפגין כחלק מהתנועה למען זכויות האזרח, ואף מצא עצמו בתא מעצר של הרשויות המקומיות. בדיעבד, סיפר כי כשהתקשר לשגריר אוגנדה בארצות הברית לבקשת סיוע, הוא נשאל מדוע הוא מתערב בענייניה של מדינה זרה, וענה כי זהו קרב על חירות - ערך אוניברסלי שחורג מהפוליטיקה המקומית ושיש להילחם עליו. אין פלא שהוא מצא בסיס הגותי לרעיונותיו בתורתו של קרל מרקס, שאימץ כתפיסת עולם. את היסודות הללו אפשר לזהות גם ברקע האידיאולוגי של זוהראן ה"סוציאליסט".
10 צפייה בגלריה
נותר נאמן למדינה האפריקנית שבה גדל. ממדאני האב (מימין) לצד בני המשפחה
(צילום: Michael M. Santiago/Getty Images)
ברוח האינטרנציונליות של המרקסיזם, שמזהה באנושות כולה שסע מהותי בין המיעוט המחזיק במשאבים ובהון לבין הרוב שמנוצל על ידו, ממדאני החליט לשוב לאוגנדה אחרי שהשלים תואר שני במדע המדינה ויחסי חוץ. אולם במקום להתקבל כאינטלקטואל משכיל שיכול לתרום לחברה הנחשלת, הוא גורש ב-1972 יחד עם רבים מבין חברי המיעוט ההודי במדינה האפריקנית, וזאת בהוראת הדיקטטור אידי אמין, המוכר לנו הישראלים היטב ממעורבותו בפרשת החטופים הישראלים באנטבה ארבע שנים מאוחר יותר. למרות סילוקו בבושת פנים כפליט, הוא הצליח להשלים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד היוקרתית ומצא לעצמו משרת הוראה בטנזניה, שכנתה של אוגנדה עליה לא ויתר. ואכן, הוא שב אליה אחרי הדחתו של אמין ב-1979 והשתלב כאקדמאי מוביל במדינה.
ממדאני אומנם זכה לאורך השנים להערכה בקהילה האקדמית הבינלאומית כאנתרופולוג והוגה דעות יוצא דופן בתחומי מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, אך הוא נותר נאמן למדינה האפריקנית שבה גדל ושממנה נדחה בגלל השתייכותו למיעוט ההודי. הוא אף נאלץ לעזוב אותה פעם נוספת ב-1984 ביוזמת ממשל מילטון אובוטה, מנהיג מושחת נוסף, אשר שלל את אזרחותו בגלל הביקורת שביטא נגד מדיניותו. אחרי גלות בת שנתיים בטנזניה, הוא שב לאונגדה ונשאר בה עד 1993. במהלך אותה תקופה, ועל רקע האפליה שחווה כהודי באוגנדה, זכה להכיר את הקולנוענית מירה נאיר, אשתו לעתיד. הדייט הראשון שלהם התקיים בניירובי, לשם הגיעה היוצרת ההודית מארצות הברית לצורך תחקיר לתסריט על גיבורה הודית שגורשה כילדה מאוגנדה ונקלטה בארצות הברית. ריאיון הרקע הראשוני הזה התפתח לסיפור אהבה. השניים נישאו ב-1991 ובאותה שנה ממש בא לעולם בנם התינוק זוהראן - וכן הסרט "מיסיסיפי מסאלה", שיצרה האם הטרייה.
10 צפייה בגלריה
תוצר של סיפור אהבה חוצה עולם. זוהראן ממדאני ואמו, מירה נאיר
(John Phillips / Stringer, Getty Images)
מסביב לעולם עם מירה נאיר
"מיסיסיפי מסאלה", מלודרמה רומנטית דביקה במונחים של היום בכיכובו של דנזל וושינגטון הצעיר, משקפת את קורות חייו של מחמוד ממדאני יותר מאשר את אלו של אשתו הבמאית, אולם הוא אופייני לבחירות האמנותיות שלה וגם לאלו בחייה האישיים. נאיר בת ה-68 נולדה בעיר רורקילה שבמחוז אודישה למשפחה הינדואיסטית ממוצא פונג'אבי. בניגוד לממדאני, היא לא חוותה את הכיבוש הבריטי וגם לא רדיפה על רקע דתי או אתני. המסע שלה מסביב לעולם הגיע בעקבות השאפתנות הגדולה שלה כצעירה מוכשרת, והיא עזבה את מולדתה כבר בגיל 19 כדי להתנסות בחיים כסטודנטית מעבר לים - לאחר שהתקבלה לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. במהלך לימודיה הכירה את השותפה היצירתית העתידית שלה, הקולנוענית ההודית סוני טראפורבאלה. לא פחות חשוב, היא פגשה לראשונה את הצלם מיטש אפשטיין, המרצה שלה שהפך לבעלה הראשון.
סיפור האהבה של נאיר עם הגבר היהודי-אמריקאי לא השתלב באופן טבעי בציפיות השמרניות של משפחתה ההודית (וגם לא בדעות הקדומות של חלקנו, שאורבים לכל פריט מידע שיזהה את זוהראן ממדאני וביתו כנגועים באנטישמיות). אולם כפי שאפשר יהיה להתרשם מאוחר יותר בסרטיה של הבמאית, הוא מבטא את התפיסה האנושית שלה המעמידה את בני האדם והקשרים האינטימיים שהם חולקים - בין אם ידידותיים או רומנטיים - מעל ומעבר למסורת הדתית ולמורשת התרבותית שממנה הם באים. כמו הדמויות שעיצבה על המסך, גם היא נאבקה להיחלץ מכבלי המשפחה והחברה השמרנית שגדלה בה כדי לחלוק חיים אישיים עם גבר שלא שייך אליה. מערכת היחסים הרומנטית התחילה לפרוח מתוך יחסי מורה-סטודנטית במהלך הלימודים, וב-1978 השניים נסעו יחדיו להודו, שם צילמו יחדיו את הסרט התיעודי "קברט הודי".
אפשטיין הודה בראיונות כי הזוגיות עם נאיר נתקלה בלא מעט מכשולים והתנגדויות שנבעו מתוך הפער העדתי והתרבותי ממנו הגיעו, אבל למרות זאת השניים התעקשו על אהבתם ונישאו ב-1981. הם המשיכו לחלוק חיים משותפים בבית כמו גם על סט הצילומים לאורך שמונה שנים - עד לגירושיהם ב-1989. במהלך אותה התקופה, אפשטיין מצא עצמו כמעצב תפאורה מאחורי הקלעים של הפקת הסרט "סלאם בומביי" (1988), שהיווה פריצת דרך בקריירה הקולנועית של נאיר, זאת בגלל ההצצה הפרובוקטיבית שסיפק לחצר האחורית והאפלה של החיים העירוניים בהודו שמנוגדים לחלוטין למסורת.
צחוק הגורל: אפשטיין גם היה שותף להפקת "מיסיסיפי מסאלה", שכאמור הפגיש בין נאיר למחמוד ממדאני. עם זאת, אפשר להגיד שהעלילה מערבלת אלמנטים מחייהם של שני בני זוגה. בעוד שהגיבורה מינה (בגילומה של סריטה צ'ודהורי) היא בת למשפחה הודית שהוגלתה מאוגנדה ומצאה לעצמה בית חלופי במדינת מיסיסיפי הדרומית (בדומה לבעלה השני), דמותו של דמיטריוס האפריקני-אמריקאי בו היא מתאהבת (דנזל וושינגטון) מהדהדת דווקא את בעלה הראשון, היהודי הלבן-אמריקאי, בן מיעוטים שיחסיהם האישיים מגשרים על פני הפערים התרבותיים שנועדו להפריד ביניהם ולהרחיק אותם אחד מהשנייה בשם המשפחה והמסורת.
10 צפייה בגלריה
התמסרה לחיי משפחה ולגידול בנה. מירה נאיר וזוהראן ממדאני
(צילום: AP Photo/Yuki Iwamura)
על אף ההצלחה הגדולה של "סלאם בומביי" (פרס מצלמת הזהב בקאן, ומועמד הודו לאוסקר הזר ב-1989) ו"מיסיסיפי מסאלה" (פסטיבלי ונציה וסאנדנס), שהציבו אותה כבמאית מובילה בזירת הקולנוע הבינלאומי וסימנו אותה כיוצרת שמצליחה לשלב היטב מלודרמות רומנטיות עם ביקורת חברתית, נאיר התמסרה לחיי המשפחה בשלב זה. היא עשתה רילוקיישן לקמפלה - לא ממש מרכז העולם - כדי לשהות לצד בעלה ממדאני ולגדל את בנם התינוק זוהראן. בהמשך המשפחה נדדה לקייפטאון שבדרום אפריקה, לשם הוזמן ממדאני כדי ללמד. לרוע המזל, הפריחה המקצועית של נאיר נעצרה ושני הסרטים שיצרה במהלך הגלות שכפתה על עצמה מהוליווד - הדרמה "משפחת פרז" (1995) בכיכובם של מריסה טומיי, אלפרד מולינה ואנג'ליקה יוסטון כבני משפחת גולים מקובה דווקא, והדרמה האירוטית "קאמה סוטרה: סיפור של אהבה" (1996) שהייתה אמורה לגרום לטלטלה נוספת מהזווית ההודית - לא זכו להצלחה.
חיים בסרט
התחייה של הקריירה הקולנועית של נאיר, ובמידה רבה גם זו האקדמית של בעלה, הגיעה עם השיבה לארצות הברית ב-1998 וההתמקמות בניו יורק, הפעם עם זוהראן בן השבע. בעוד שמחמוד הוזמן לעמוד בראש המחלקה ללימודי אפריקה באוניברסיטת קולומביה בעיר, נאיר התחילה לעבוד עם התסריטאית סברינה דהוואן על "חתונת מונסון" - דרמה קומית רומנטית על טקס חתונה הודית מסורתית שיוצא מכלל שליטה. הסרט שיצא ב-2001 היה להצלחה קופתית מסחררת וגרף 30 מיליון דולר בקופות, אחרי שזיכה את הבמאית שלו בפרס אריה הזהב בוונציה (נאיר הייתה הקולנוענית הראשונה אי פעם לזכות בפרס יוקרתי זה).
מאז "חתונת מונסון", השתלבה נאיר בעשייה יותר מסחרית בהשפעת הוליווד, ופחות מחוברת לשורשים האתניים והאידיאולוגיים שלה. היא ביימה את סרט הטלוויזיה "עיוורון היסטרי" (2002) בכיכוב אומה תורמן (זוכת פרס דקל הזהב על הופעתה), וב-2004 עיבדה למסך את ספרו של וויליאם מייקפיס תאקרי "יריד ההבלים" בכיכוב ריס ווית'רספון. אולפני האחים וורנר הציעו לה להוביל את הפקת "הארי פוטר ומסדר עוף החול" ב-2005, אולם היא סירבה לכך, והעדיפה במקום לחזור למקורות עם עיבוד לרומן "השם הטוב" של הסופרת ההודית ג'ומפה להירי. על פי השמועות, היה זה בנה שדחק בה לוותר על ההפקה עתירת התקציב לטובת הפרויקט הצנוע יותר. אולי הייתה זו התרסה סוציאליסטית ראשונית של זוהראן, בן 14 בסך הכול, שבקמפיין מוצלח שכנע את אמו להגיד לא להכנסה פוטנציאלית אדירה, ולמלא את הלב במקום את הכיס.
אין ספק כי מנקודת מבט קפיטליסטית מדובר בהחמצה אדירה, שכן מאז נאיר לא הצליחה להוציא מאמתחתה סרט שזכה להצלחה קופתית, ולמרות שמעמדה כיוצרת מוערכת נשמר בקרב המבקרים - הקהל לא התרשם. הביופיק "אמיליה" (2009) על הטייסת אמיליה ארנהרט בהשתתפות הילרי סוואנק וריצ'רד גיר התרסק, וכמוהו גם העיבוד למותחן של מוחסין חאמיד "פונדמנטליסט חסר רצון" - עם ריז אחמד, ליאב שרייבר, קייט הדסון וקיפר סאתרלנד - אכזב אחרי שפתח את פסטיבל ונציה ב-2012. ניסיון נוסף לפרוץ כבמאית מסחרית נעשה בחסות אולפני דיסני, אשר באופן טבעי הפקידו בידיה את סיפורה של אמנית השחמט האוגנדית פיונה מוטסה. אולם למרות הליהוק של זוכת האוסקר לופיטה ניונגו לתפקיד הראשי, הדרמה הסכרינית "מלכת קאטווה" הכזיב בקופות עם יציאתו ב-2016.
10 צפייה בגלריה
זוהראן דחק באמו לוותר על בימוי הסרט. "הארי פוטר ומסדר עוף החול"
(צילום: באדיבות yes כל הזכויות שמורות ל-Warner Bros)
בשלב המאוחר של הקריירה, נאיר שגשגה כקולנועית מסחרית, לכל הפחות, כשהיא נותרה נאמנה לדרכה ולאמונותיה. כך מול אולפני הוליווד, וכן בכל הנוגע לעניינים פוליטיים - ובראשם יחסה לישראל. על אף ההצלחה הלא מבוטלת של סרטיה המוקדמים בארץ, היא דחתה את הזמנת פסטיבל חיפה להגיע לאירוע כאורחת כבוד ב-2013: "אני לא אגיע לישראל כרגע. אני אגיע לישראל כשהכיבוש יסתיים. אגיע לישראל כשהמדינה לא תפלה לטובה דת אחת על חשבון אחרת. אני אגיע לישראל כשהאפרטהייד יסתיים", נימקה את החלטתה בציוץ בטוויטר. בשלב זה, זוהראן היה כבר בן 22 ולא ברור אם הוא היה זה שהשפיע עליה לסרב לפניית מארגני הפסטיבל הישראלי, כמו במקרה של הצעת האחים וורנר בנוגע לשובר הקופות מסדרת הארי פוטר, אולם ברור שעמדה פוליטית זו משתלב עם תפיסת עולמו בנוגע לישראל כפי שביטא אותה בעבר.
הגברת הראשונה של ניו יורק
בלי להיכנס לחקירה פסיכואנליטית של תסביכי אם, אפשר לקבוע כי גם אשתו הטרייה של זוהראן, רמא דוואג'י, צעירה אמריקאית מוסלמית ממוצא סורי, ניצבת באותו קו אידיאולוגי ואנטי-ישראלי כפי שמבטאים אותו הממדאניז. דוואג'י נולדה ב-1997 ביוסטון שבטקסס, אך כמו הורי בעלה, גם היא היגרה עם הוריה אל מעבר לים - לדובאי שבאיחוד האמרויות הערבית, שם בילתה חלק משמעותי מילדותה. לדבריה, זו לא הייתה חוויה מלבבת במיוחד ואת הנחמה האישית למצוקתה היא מצאה בציורים ששרבטה במחברותיה. בבגרותה הכישרון שטיפחה כנערה הוביל אותה ללימודי אמנות בדוחא שבקטאר, ומשם לאוניברסיטת וירג'יניה קומנוולת' בארצות הברית.
בסופו של דבר השתקעה רמא בניו יורק לפני ארבע שנים וסיפור האהבה עם זוהראן התחיל, והגיע לשיא רשמי בחתונה אזרחית בעיר (ולאחרונה גם באוגנדה). הגברת הראשונה החדשה של ניו יורק היא ביטוי לצעירי העיר העכשוויים שמשקיעים ביצירה אמנותית יותר מאשר בוול סטריט, ופושטים את החליפות והעניבות לטובת מלבושים אופנתיים ואף חושפניים, בניגוד לתקן התעסוקתי או למקובל על פי השמרנות הדתית למיניה (צילומים שלה בלבוש לא צנוע במיוחד עוררו הדים ברשת).
כמו זוהראן, היא נותנת קול לדור החדש ששואף להשפיע פוליטית. בעוד בעלה פונה לאקטיביזם הפוליטי, רמא ממשיכה להתבטא דרך איוריה שהיא חולקת ברשתות החברתיות, רבים מהם בעלי סנטימנט פרו-פלסטיני ויוצאים נגד ישראל מאז 7 באוקטובר. אין ספק שהכלה הצטרפה למשפחה הנכונה מבחינה אידיאולוגית, כאישה עצמאית שמתכחשת למסורת ולמורשת המשפחתית, ומוצאת עוצמות דרך האמנות לצורך עשייה פוליטית. מי יודע, בעתיד היא אולי יכולה גם להוות דמות בסרט פוטנציאלי של החמות.
