כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל משפחה שמשחקת משחקי קופסה - משחקת כל אחת בדרך שלה ומשתדלת לא להיות אומללה מדי תוך כדי. רוב הזמן הם מאוחסנים בתוך כוננית ספרים עם חלקים חסרים וחיילים מאולתרים, חלק רואים בהם עיסוק ליום כיפור בלבד, אחרים נפגשים במיוחד בשביל לשחק ויש כאלה שסוחבים צלקות מהסכסוכים שהמשחקים גורמים. בין אם אתם כאלה שמפסידים בכבוד ובין אם אתם מנצחים בלתי נסבלים - זו הכתבה בשבילכם.
קטאן
אפשר לגייס צוות מומחים, להמציא חוקים חדשים ולהיות הכי מקוריים בעולם אבל בשורה התחתונה, יש סיבה ש"קטאן" הדיח את "מונופול" מהפסגה והפך לשם נרדף למשחקי קופסה בארץ ובעולם. "המתיישבים של קטאן", בשמו המלא, הוא דוגמה נדירה למשחק שמצליח לשלב בין מזל לחשיבה אסטרטגית אמיתית: הוא פשוט להבנה, אבל דורש תכנון, אינטואיציה, קצת מזל עם הקוביות והרבה יכולת ניהול משא ומתן. כל משחק נראה אחרת - וכל קבוצה מפתחת דינמיקה משלה, בין אם מדובר בבריתות זמניות או בגידות טקטיות.
10 צפייה בגלריה
במה תבחרו - בריתות זמניות או בגידות טקטיות? "קטאן"
(צילום: באדיבות הקובייה משחקים בע"מ)
במהלך המשחק, כל משתתף או משתתפת מקים יישובים ודרכים על גבי לוח המשתנה בכל פעם מחדש, ואוסף משאבים כדי לבנות ולהתרחב. תור אחר תור, השחקנים זורקים קוביות, סוחרים ביניהם או עם הבנק, מתמודדים עם איומים מבחוץ כמו שודדים או ברברים ומתחרים על שליטה בלוח המשחק. סביב הלוח הזה נולדו חברויות, נקרעו מערכות יחסים ונשמעו אינספור ויכוחים על חיטה ועץ. לא לחינם קטאן זכה לעשרות הרחבות וגרסאות - מ"יורדי ים" ועד "ערים ואבירים" - שכל אחת מהן מוסיפה שכבה חדשה של עומק ואדרנלין. ובואו נודה באמת: מי שעדיין משחק רק בגרסה הבסיסית, כנראה עוד לא גילה את קטאן האמיתית. איה חיות
שבץ-נא
אני מוכנה להניח בזהירות שכל האנשים שאוהבים מילים - מדוברות או כתובות - אוהבים להשתרע מול הלוח הריק של "שבץ-נא" ולרתום לטובת הניצחון המתוק את החברות הכי טובות שלהם. אין הרבה משחקי קופסה שמסוגלים לאחד טווחי גילאים רחבים, מילד בן שמונה ועד בני 80 לגבורות, כמו "שבץ-נא". שיש להם גם אפיל חכמולוגי ואתם משחקים אותם עם מילון צמוד.
10 צפייה בגלריה
המשחק הכי אצילי, הכי מתון, הכי פחות גרידי, שמבוסס במינון הגיוני על מזל ושכל. "שבץ נא"
(צילום: יחסי ציבור)
תחרותי אבל תרבותי, "שבץ-נא" הוא המשחק הכי אצילי, הכי מתון, הכי פחות גרידי, שמבוסס במינון הגיוני על מזל ושכל. אין בו קוביות (אני מתעבת קוביות) וגם אם לא ניצחת, סביר להניח שיצאת ממנו עם צידה כלשהי - מילה חדשה. ויכוחים על מילים הם כנראה הגרסה המעודנת ביותר של עימותים חברתיים, והם נשמעים מטופשים מאוד מהצד, ככה שאין סיכון שיילקחו ברצינות או שיהיו להם השלכות. בקיצור, משחק שמתבסס על אוצר מילים, ערמומיות קונסטרוקטיבית וקצת גישה למתמטיקה ותכנון קדימה - איפה זה כבר יכול להשתבש? סמדר שילוני
היטסטר
זה לא משחק הקופסה הקלאסי, עם החיילים והקוביות ו"התעבור בדרך צלחה ותקבל 200 שקלים". זה הדור החדש, אולי אפילו העתיד? מוכרחים להשתמש בפלאפון אחד לפחות כדי לשחק בו, לסרוק ברקוד שמופיע על קלף וכששיר מסתורי מתחיל להתנגן - לנחש מי המבצע, איך קוראים לשיר ובאיזו שנה בערך הוא יצא. המשחק הזה נועד עבור כל מי שהיה ילד עם תחביב קצת מוזר - אני למשל הייתי ילדה אובססיבית לביטלס, שכדי להעסיק את עצמה המציאה משחק שבו היא צריכה למצוא שיר של הביטלס בכל אות של ה-ABC. זו נקמת החנונים, משחק שחוגג חוזקה ספציפית של אהבת מוזיקה שביומיום אין איך להשוויץ בה.
10 צפייה בגלריה
אחרי שתשחקו בו - לא תוכלו יותר להאזין לשירים מבלי לתהות באיזו שנה יצאו. משחק הקופסה "היטסטר"
(צילום: יחסי ציבור)
במשחק הזה חייבים להתחלק לקבוצות מגוונות כדי לנצח. קבוצה שבה יהיו חברים רק צעירים מומחים למוזיקה משנת 2000 ואילך תיכשל בשירים ישנים יותר, ולהיפך. תשחקו עם ההורים שלכם, תשחקו עם הילדים שלכם ותיהנו מרגעים באווירת "נער החידות ממומביי" שבהם השחקנים מנסים לחשב ממתי השיר Careless Whisper של ג'ורג' מייקל, כי אני זוכרת שאמא שלי הייתה מעריצה שלו כנערה והיא נולדה ב-1971, אז מתי זה אומר שהיא אהבה אותו? נגיד 1985?
כל מי שחי בשנת 2025 גם ככה מרגיש שהזמן הוא לא אלא מסטיק לעוס ומתוח בלי גבולות ברורים. עד לא מזמן חיינו במלחמה, שהייתה בתוכה מלחמה אחרת, ולפניה מחאה שקדמה לה מגיפה. כמה טוב, אם כך, שיש את "היטסטר" שבו השנים מופרדות, יש סדר, יש התפתחות. תשחקו במשחק הזה ולא תוכלו להאזין למוזיקה כפי שהאזנתם לפני כן, כשכל שיר שיתנגן ברדיו יגרום לכם לשבור את הראש עם השאלה "באיזו שנה הוא יצא?" רק למקרה שיופיע במשחק. הדס לבב
אזול
"אזול" הוא אחד המשחקים הכי ממכרים שאתם כנראה לא מכירים - כזה שייקח אתכם למסע צבעוני הישר לפורטוגל. זהו משחק אסטרטגיה אלגנטי, מעוצב להפליא, שמצליח להיות גם אינטואיטיבי וגם מאתגר. כל פרט בו מוקפד: האריחים הצבעוניים מזכירים את אריחי האזולז'ו, והוא משחק נוח, חכם, קצר יחסית, ואפשר לשחק בו גם בזוג - מה שהופך אותו לבחירה מושלמת כמעט בכל ערב.
במהלך המשחק, כל אחד בוחר בתורו אריחים מאלו שמונחים במרכז, ומניח אותם על שורות העבודה שבלוח האישי שלו. המטרה: להשלים דפוסים מדויקים על קיר הפסיפס הפרטי ולקבל על כך נקודות. הצלחה דורשת תכנון קדימה, חשיבה טקטית ויכולת לנבא מה ירצו היריבים בתור הבא. כל בחירה משפיעה גם עליך וגם עליהם - מה שהופך את המשחק לא רק לעניין של יופי, אלא גם של אסטרטגיה חדה. כאילו אתם משחקים שחמט - אבל הרבה יותר פשוט. "אזול" הוא מסוג המשחקים שמסתיימים בתחושת סיפוק - וגם ברצון מיד לשחק שוב. איה חיות
הרמז
המזל של כל המשחקים האחרים ברשימה הוא שהיא לא מדורגת, כי אם כן - "הרמז" היה במקום הראשון, ומי שלא מסכים טועה. אין דבר שאנשים אוהבים יותר מתעלומת Whodunnit טובה - "מי עשה את זה?", בתרגום חופשי - כינוי לז'אנר הספרותי/קולנועי של עלילות בלשיות שנוסבות סביב חקירת רצח, כשעל הקורא/צופה לנסות לגלות מי הרוצח. וכך בעצם נולד "הרמז" הבריטי אי אז ב-1948, כמו ספר של אגתה כריסטי במשחק קופסה: באחוזה של ד"ר בלייק העשיר מתאכסנים כמה אורחים, כשבערב שלפני המשחק הוא נרצח. כל אורחי האחוזה (שהם בעצם משתתפי המשחק) חשודים ברצח, וכל אחד מהם יוצא לחקירה שבמסגרתה ייאלץ להוכיח את חפותו - או להפליל מישהו אחר במידה והוא הרוצח.
10 צפייה בגלריה
אפילו נטפליקס כבר הבינה שהוא משחק הקופסה הכי טוב. "הרמז"
(צילום: באדיבות משחקי קודקוד)
אז מה כל כך כיף במשחק מונופול מבוסס-רצח? הרי זה לא שחסרות לנו דרמות בחיים, אבל רצח-באחוזה הוא לא מזן הטרגדיות שמאפיינות את עולם הפשע הישראלי, ואולי דווקא זה הפן הבדיוני שלו שמאפשר לנו ליהנות ממנו. משחק סוער של "הרמז" שואב את המשתתפים לעולמם של דמויות איקוניות כמו פרופסור שזיפי וגברת ארגמן, ומאפשר לנו לבקר בחדר הנשפים או לחמוק דרך מעבר סודי מהמטבח לחממה כאילו זה דבר נורמטיבי לחלוטין. עם השנים, המשחק קיבל עיבוד לסרטים, סדרות ואפילו משחקי מחשב, אבל מה שזיכה אותו בסטמפת ה"על-זמניות" האמיתית הגיע רק לפני רגע, כשנטפליקס הכריזה על פיתוח תחרות ריאליטי המבוססת עליו. ואם זה לא שכנע אתכם, אל תופתעו אם תפגשו בחדר העבודה החשוך את סא"ל חרדלי עם מפתח צינורות ביד. ראו הוזהרתם! נעמה ברקן
איש זאב ללילה אחד
אין דבר יותר מפרק משפחות ממשחקי-שקרנים, ו"איש זאב ללילה אחד" אינו יוצא-דופן. משחק הקלפים, שמספר המשתתפים בו נע בין שלושה לבין עשרה, הוא גרסה מורחבת ומטורללת של העיירה/הרוצח/המאפיה - שמות רבים לאותו עיקרון: משחק חברתי שבו צריך לגלות מי הרוצח או במקרה שלנו - הזאב. מה הקאטץ'? שבמהלך הלילה (כלומר, השלב שבו כל השחקנים יושבים עם עיניים עצומות) הקריין באפליקציה "מעיר" את השחקנים, לפי הקלף שקיבלו, ומאפשר להם לבצע פעולה.
10 צפייה בגלריה
המשחק שיכול להפוך כל חבורה מגובשת לקבוצה מסוכסכת. "איש זאב ללילה אחד"
(צילום: באדיבות הקובייה משחקים בע"מ)
הקלפים שהיו ברשותכם כשהלכתם לישון הם לא בהכרח הקלפים שתקומו איתם בבוקר, אבל אסור להסתכל. בעזרת אסטרטגיה, כישורי משחק והרבה מאוד שקרים - תצטרכו לגלות מי הם אנשי הזאב במעגל ולחשוף אותם. למה לשקר, אתם שואלים? כי יכול להיות שאתם אנשי הזאב. הדברים מתקדמים במהירות, וכל משפחה אוהבת או חבורה מגובשת יכולה להפוך במהרה לקבוצה מסוכסכת. אח, איזה כיף זה לשחק. עומר טסל
שם-קוד
יש שתי דרכים לשחק "שם-קוד" - הדרך הבטוחה והפחדנית, או הדרך המסוכנת והמלהיבה. מצד אחד, אפשר לתת הגדרה של "חיות 2" ולתת לחבריך לקבוצה לנחש בביטחון "דוב" ו"ארנב". אבל מצד שני אפשר להגיד "לופטהנזה 7" ולהתפלל שיצליחו להבין שהתכוונת ל"ברלין", "שלג", "מטוס", "ענן", "נקניק", "באר" ו"מניפה".
ב"שם-קוד" אין אפשרות להתרווח בכיסא. מי שנותן את ההגדרה צריך כל הזמן לחשוב על דרך להעביר את המילים שלו לקבוצתו בלי שיבחרו במילים של הקבוצה השנייה או גרוע מכך - במילה שאסור לבחור בה. שחקני הקבוצה צריכים להיכנס לראש של הקפטן ולנסות להבין בדרכים יצירתיות למה הוא התכוון, ואילו חברי הקבוצה השנייה מתנהגים כמו שוטרים ומשמיעים קול זעקה כשפעולה כלשהי עושה רושם של עבירה על חוקי המשחק. זאת אגב, כשהמשחק ידוע כממלכת החוקים המקומיים - "אצלנו מותר לגעת במילים ולא לבחור בהן", "אנחנו לא מרשים לקפטנים לכתוב את המילים", "אם בתור הקודם לא ניחשנו את המילים אפשר בנוכחי לנחש" וכן הלאה.
10 צפייה בגלריה
משחק מספק - וזה עוד לפני שדיברנו על המשיכה לדמויות הלוהטות שמופיעות על הקלפים. "שם-קוד"
(צילום: באדיבות הקובייה משחקים בע"מ)
כל קבוצה מקבלת כרטיסים עם דמויות בצבע שלה - כחולות או אדומות. כשהמטרה היא להצליח לנחש את המילים הנכונות כך שהכרטיסים עם הצבע של הקבוצה שלך יכסו את כולן. ובקיצור, משחק עם מבטים ארוכים, ניסיונות לפענח את נפש האדם וגם איבוד שליטה כאשר בסוף המשחק מגלים למה התכוון הקפטן בהגדרה ההיא שלא הצלחתם לעלות עליה. חבל אגב שהכתבה בנושא "משחקי הקופסה הטובים ביותר" ולא בנושא "דירוג המשיכה לדמויות ממשחקי קופסה", שכן אז היינו יכולים לדבר על כמה לוהטים הסוכנים החשאיים המצוירים, שמרכיבים משקפי שמש ונראים כאילו יצאו מפרסומת לשעוני יוקרה. היופי והסקס-אפיל שלהם בולטים מאוד אל מול הכרטיסים הגנריים של איש ואישה אפורים מבולבלים שאותם ממקמים על מילה שבחרתם וגילתם שלא שייכת לאף קבוצה. הדס לבב
מונופול
אם נציג של הרשות להגבלים עסקיים היה צופה בי משחק "מונופול", סביר להניח שהיה שמח לזרוק אותי למקום שממנו לא משתחררים אחרי שמקבלים דאבל בקוביות. "מונופול" סיפק עבורי יצר, דחף פנימי אפל. ברגע שהלוח היה נפתח והקוביות היו נזרקות, הילד המופנם והחרד מעימותים שהייתי היה הופך לחיית טרף חסרת רחמים.
10 צפייה בגלריה
המקום שבו אשקלון היא המקום הכי נחשק לגור בו בישראל. "מונופול"
(צילום: באדיבות משחקי קודקוד)
מההתחלה רק חיפשתי לקנות, להשתלט, לבנות בתים, להקים מלונות, להפריט חברות ציבוריות ולדרוש מחירי שכירות מופקעים. כמה עונג ספגתי מלהביט ביריב המודאג כשהוא מערבב את הקוביות ויודע שכמעט כל הטלה תגרום לו לדרוך במשבצת השייכת לי - ולמשכן את מעט הנכסים העלובים שעוד נותרו לו. וזה בעיניי אחד מהדברים היפים שבעולם המשחקים. משחק טוב מאפשר לך סביבה בטוחה עם חוקים ברורים שבה ניתן לשחרר את החיה שבתוכך. למשך זמן מוגדר מותר לך להיות תחרותי, חסר רחמים ואכזרי - ולדרוס גם את החבר הכי טוב שלך, מבלי שישנאו אותך או ינטרו לך טינה על כך. וחוץ מזה המשחק הזה לימד אותי שאשקלון היא המקום הכי נחשק לגור בו בישראל. אליסף דעואל
דיקסיט
עזבו אתכם משאר המשחקים פה. ברצינות - עזבו אתכם. כל אלה משחקי קופסה קלאסיים. אתם כבר מכירים אותם. תכנון, אסטרטגיה, ידע כללי, מזל: יש לכם את כל מה שאתם צריכים בשבילם, אבל אף אחד מהם לא דורש את מה שדורש דיקסיט (אוקיי, לא השם הכי מוצלח), ובכמויות: דמיון.
המשחק הנפלא הזה, בן כ-15 שנה בלבד, הספיק כבר לזכות בכל פרס אפשרי. ולא בכדי: הוא דורש מכם להשתמש בדמיון שלכם ולנצח את השחקנים האחרים באמצעות כוחו של הדמיון הזה. כל שחקן מקבל שישה קלפים אקראיים שעליהם שלל ציורים מרהיבים: ילד מביט על דרקון נישא, סולם גבוה שמוביל לשחקים, גבר מנצח על מקהלת ציפורים. כל שחקן בתורו בוחר אחד מקלפיו מבלי שהאחרים רואים, ואומר אסוציאציה שעולה בראשו. עכשיו, על השחקנים האחרים לבחור קלף משלהם שהכי קרוב לאותה אסוציאציה, במילה אחת: אומץ, ניצחון, נאמנות, מה שבא. הם מציבים את הקלפים שלהם מסביב ללוח, וכעת על כל השחקנים לנסות ולבחור את הקלף המקורי - האסוציאציה המקורית של השחקן הראשון. זהו, ככה פשוט, ככה פיוטי, ככה נפלא. נסו את "דיקסיט", אם טרם יצא לכם. מקסימום, תחזרו ל"טאקי" המשמים שלכם אם לא אהבתם. אבל זה לא יקרה. באחריות. יוני בינרט
רמיקוב
אחרי ששיחקתם יפה בכל מיני שטויות שהעבירו לכם את הזמן, הגיע הזמן לדבר האמיתי. כמובן שאני מתכוונת ל"רמיקוב", משחק שיש בו הכול - אסטרטגיה, חשיבה ומזל, והכי חשוב, הוא משלנו! כן כן, את המשחק המציא אפרים הרצנו, יהודי שעלה לישראל מרומניה בשנות ה-40 של המאה הקודמת. "רמיקוב" מבוסס כמובן על משחק הקלפים רמי, והוא הומצא בזמן שהמשטר הקומוניסטי ברומניה אסר על משחקי קלפים, והיווה פתרון מתאים בזכות האריחים שמחליפים אותם.
אם מעולם לא שיחקתם בו (מחדל אמיתי), אז תדעו שהוא מותאם לשני שחקנים עד ארבעה, ואם נשברתם מהזמן הארוך שלוקח לסדר את לוח המשחק (וגם לאסוף בסוף, מי שיודע יודע) תשמחו בטח לגלות שכמו כל הדברים הטובים, יש לו גם אפליקציות וגרסת אונליין. לא פלא ש"רמיקוב" הוא משחק הקופסה השלישי הנמכר ביותר בעולם, והישראלי הראשון. הא לך, "טאקי"! עומר טסל
פורסם לראשונה: 08:00, 18.10.25
