בסוף שנות ה-90, בדירתה המבולגנת בניו יורק, ישבה קארי בראדשו והקלידה במרץ בלפטופ עוד טור על חייה האישיים אותו חתמה במשפט המחץ: "לא יכולתי שלא לתהות…". מי היה מאמין שבכך היא תיצור משק כנפי פרפר בניו יורק שיהפוך כעבור שנים לקול של דור, ולא של הדור שלה.
בראדשו היא לא רק הדמות הראשית בסדרה "סקס והעיר הגדולה", אלא הדמות הראשית גם בחיים של עצמה. היא לא ממש מתעניינת במה שעובר על החברות שלה, אלא רק בעצמה, בביג ובשאלה האם הוא יעבור לפריז או לא. היא מתייחסת אל כל מי שסביבה כאל דמויות משנה.
כמה שנים אחרי בראדשו הגיעה האנה מ"בנות" להמשיך את המסורת, ועכשיו החיה בסרט התורנית היא אמילי מ"אמילי בפריז", שמתנהגת כאילו העולם כולו נברא עבורה. הגברים החתיכים ביותר מנסים להשיג אותה, חברת המרקטינג הבינלאומית בה היא עובדת תלויה בה - אה והיא רק בת 20.
הדמויות הראשיות בחיינו
בשבועות האחרונים מגלים בני דור ה-Z מחדש את בילי ג'ואל ואת פליטווד מק, כשמאש-אפ ויראלי בטיקטוק שצבר כחצי מיליון שימושים שילב בין השיר Piano Man ל-Silver Springs. במסגרת הטרנד, הסאונד מלווה סרטונים שבהם יוצריו משתפים עצות המבוססות על ניסיון אישי. המבנה הקבוע של הכתוביות הוא: "בגילאי העשרים שלך יהיו ____ , חשוב מאוד ש ____".
למשל, "בשנות העשרים שלך יהיו אנשים שיגידו לך לחזור הביתה בשעה סבירה - זה מאוד חשוב שתישאר עד הזריחה", או "בשנות העשרים שלך החברה הפזיזה תנסה לשכנע אותך לסגור איתה את הטיסה הזאת. זה מאוד חשוב שתעלי איתה על המטוס". החוויות השונות שעומדות במרכז הסרטונים האלו מציגות תובנות די בסיסיות, ועדיין בני ה-20 מתנהגים כאילו הם גילו את אמריקה. חוסר הענווה משגע. לפני שאתם פותחים את המצלמה של הטיקטוק תפתחו ספר, כל ספר, ותראו שלאורך ההיסטוריה כולם חשבו את אותה המחשבה שאתם חשבתם - וגם ניסחו אותה פי אלף יותר טוב.
אבל הטרנד הזה הוא רק חלק מתופעה רחבה יותר של השנים האחרונות - סינדרום "הדמות הראשית". גולשים ברשתות החברתיות שנוטים להתייחס לעצמם כמרכז העולם ולחוויות שלהם כראשונות מסוגן. מי שרואה את עצמו כדמות ראשית מתנהג כאילו הוא הגיבור של סיפור החיים שלו, מפגין ביטחון וחשיבות עצמית, ומפרסם סרטונים שהמכנה המשותף שלהם הוא כיסוי של העצמה אישית.
הסרטונים המשויכים לתופעה הזו מגוונים: חלקם טרנדים כמו זה האחרון, חלקם הם סרטוני POV - ראשי תיבות של Point of View ("נקודת מבט"). מונח שהגיע מתחום הקולנוע לתיאור מיקום המצלמה ומצא את דרכו לטיקטוק שבו יוצר הסרטון מתאר סיטואציות מחייו. יש גם סרטונים של "אנרגיית דמות ראשית" (Main Character Energy) בו היוצר מתנהג בצורה שמושכת תשומת-לב, או מתלבש בצורה כזו, כמו דמות ראשית בסרט. בנוסף, יש סרטונים שמספרים לכם איך השינוי התודעתי הזה ישפר את חייכם, ואפילו מלמדים מהם הצעדים שצריך לעשות כדי להפוך מדמות משנית לדמות ראשית.
כשלכל אחד יש אייפון ביד זה קל להרגיש כמו דמות ראשית. אם פעם היינו כותבים ביומן תובנות על החיים, היום הרבה יותר מתגמל לשתף ברשתות החברתיות. יומן לא נותן את ההרגשה הנעימה בגוף שלייקים ושיתופים נותנים. המחשבה שיש ערך למה שתפרסם זה סטייט אוף מיינד של דמות ראשית, ובעידן של משפיעניות, כשכל אחת מתנהגת כמו דמות ראשית, זה בולט. ברור שאני אצפה ב-28 שקופיות בסטורי של דניאל עמית. ברור שאני ארצה לראות סרטון של אודיה פינטו מקריאה בצעקות את הקבלה שלה מהקניות שערכה ברמי לוי. יש לזה קהל.
אבל כמו בכל תופעה פופולרית, יש גם אנשים שלא מסתירים את הבוז והלעג. "אחי חושב שהוא הדמות הראשית", מכריז סרטון שמציג מישהו שמנסה להיות במרכז תשומת הלב בצורה לא-מותאמת. כלומר עושה דברים שהם לא אינטואיטיבים אלא כאלה שאותם למד לבצע בצורה פרפורמטיבית כדי לזכות באהדה.
בהקשר הזה, המונח "גבר פרפורמטיבי" (Performative Male) גם הוא הפך לפופולרי לאחרונה, ומתאר בלעג גברים צעירים שמתנהגים ומתלבשים כדי להיות מושכים בעיניי "המבט הנשי". הם קוראים ספרים פמינסטיים, שותים מאצ'ה וליבם כואב על בעיות כמו פערי שכר מגדריים או מחזור חודשי.
הפילוסופיה שמאחורי
אני מניחה שיש בתופעת הדמות הראשית משהו יפה. אם נסתכל על המוטו "בשבילי נברא העולם - ואנוכי עפר ואפר" כציר, החוויות האלה יותר בקצה של בשבילי נברא העולם. יש משהו אופטימי בהתייחסות לכל מהמורה שנתקלים בה בדרך, כפיתוח דמות בעונה החדשה של הסדרה שהיא החיים שלי, או לאנשים שבאים והולכים ככוכבי אורח. מתוך האמונה שיהיה סוף שמח הוליוודי.
דברים רעים קורים לי רק בגלל שאני הדמות הראשית וזה חלק מהעלילה, ואני מחכה לראות את הסצנה הזו בסרט שיעשו על חיי. זו דרך לעשות רומנטיזציה לחיים היומיומיים, שכמו שאביהו פנחסוב מתאר ב"מקום שמח" - הם מלאים בקקי ובפיפי.
3 צפייה בגלריה
רבים, עובדים, קקי ופיפי. מתוך "מקום שמח"
(צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
אבל רגע, אם אנחנו הדמויות הראשיות, מה זה אומר על האנשים האחרים בחיינו? לא ייתכן שכולנו דמויות ראשיות. את דמויות המשנה שאיתן הדמות הראשית מנהלת אינטרקציות מכנים NPC, ראשי תיבות של Non-Player Character. מונח שרווח בעיקר בעולם משחקי המחשב ומתאר דמויות שלא נשלטת על ידי השחקן אלא על ידי המשחק, ומטרתן למלא את עולם המשחק בדמויות שיהיו במגע עם השחקן הבשר ודם. בנוסף, המונח משמש גם כעלבון, על מנת לתאר אנשים שנראים משעממים או חסרי אינדיבידואליות.
זה בדיוק הצד הפחות נוצץ של התופעה, מומחים טוענים כי התייחסות אל עצמנו כדמות ראשית עלולה לפגוע ביחס שלנו לאחר ובאמפתיה שיש לנו כלפיו. זאת בנוסף לתופעות לוואי שליליות אחרות כמו ניתוק מהמציאות וציפיות לא-ריאליסטיות מהחיים, לחץ מתמיד לתעד ולשתף, ולחרדה מפני שעמום.
לא יכולתי שלא לתהות, האם הפכנו להיות כל כך עסוקים בלהיות הכוכבים של הסדרה שלנו, עד שכבר אין לנו זמן לחיות אותה? והאם ביג יעבור לפריז?
