כשהייתי קטנה ורציתי לעשות פס ורוד בשיער או פירסינג, ההורים שלי אמרו לי שאוכל לעשות מה שאני רוצה כשאהיה בת "18 ויום" - כלומר כשאהיה אדם מבוגר עם מוח יותר מפותח. והנה, שגיא דקל חן, שהוא בן 18 והרבה ימים, הופיע בפרסומת לבנק מזרחי טפחות שעלתה אמש (ראשון) - ואנשים פשוט איבדו את זה.
בפרסומת, דקל חן יושב בסלון, כשכתוביות מציינות את שמו ואת העובדה שהוא שורד שבי. הוא מציג את עצמו כ"אבא ששר" ומספר שפספס הרבה "כשהיה שם", כפי שהוא מתאר את השבי בעזה. בין הפספוסים הוא מצביע על הלידה של ביתו הקטנה, שחר מזל, ומקדיש לה את השיר "חתיכת שמיים" כשברקע מונטאז' של סרטוני תינוקות - נוסחה שנועדה לרגש את הקהל הישראלי ולחמם אותו כך שיתבשל מספיק. מיד אחר כך נשמע קולם של חן אמסלם ודביר בנדק, שמסבירים על יוזמת הפיקדון של הבנק.
אני מודה, זה מוזר לראות את הפרסומת. פדוי שבי ראשון שהופך לפרזנטור, עומד לצד אמסלם ובנדק כאילו הוא סלב כמותם ולא אדם שעבר זוועה שאי אפשר לתאר. ובאותה נשימה אני שואלת - למה קשה כל כך לראות את החטופים על המסך כשהם לא מספרים עדויות מהשבי? "מציאות מעוותת", "שיא הציניות", "מראה שחורה", "מזעזע" ו"מחורפן" הן רק חלק מהתגובות שקיבל הקמפיין ברשת, כשהביקורת הופנתה בעיקר לבנק, שהואשם בניצול ציני של שורד שבי כדי לגייס לקוחות.
אבל אם יש משהו שכולם צריכים לעשות באופן קולקטיבי - זה לשחרר משגיא, ומפדויי השבי בכלל. בשלב זה, נדמה שלא משנה באיזו פנייה יבחרו - יהיה לאנשים מה להגיד. אם גלשתם לאחרונה ברשתות החברתיות ונתקלתם בפוסט של פדוי שבי שמדבר על הקשיים שהוא מתמודד איתם ומבקש תמיכה בגיוס המונים - מבט קצר בתגובות יספיק כדי להבין שגם זה "אסור". "מי מממן את המסעות של השורדים ברחבי העולם?", "עלו על סטארטאפ", "כל שבוי נהיה מיליונר", "די עם הטרנד הזה" - הם רק חלק מהטוקבקים. ובקיצור - כועסים כשהם מגייסים כסף לטיפולים בהדסטארט, וכועסים כשהם מתפרנסים בכוחות עצמם.
הציפיות החברתיות מהחטופים מצמצמות את חופש הפעולה והדיבור שלהם, כאילו קיים ספר חוקים עבורם עם "נכון" ו"לא נכון". מותר להתראיין על השבי, מותר לקחת חלק בפעולות הסברה אבל אסור להופיע בתוכניות בידוריות או להביע ביקורת על המדינה. כמו למשל, כפי שקרה עם הפוסט שכתב פדוי השבי רום ברסלבסקי ולאחר מכן אולץ לפרסם התנצלות. אמנם אנחנו מתייחסים אל החטופים כמו סלבס, אבל הדרישות שלנו מהם גבוהות הרבה יותר מאלו שאנחנו דורשים מהסלבס האמיתיים. אף סלב בארצנו לא נמצא תחת זכוכית מגדלת באותו האופן.
הקולות שמצביעים על ניצול לוקחים שוב מדקל חן את הכשירות לקבל החלטה, ושמות את כל הכוח בצד של הבנק ש"משתמש באדם חסר ישע". אבל דקל חן מזמן לא חסר ישע, ואם הוא בוחר ומסכים במודע להשתתף בפרסומת או בתוכנית - הוא לא חייב לנו, הציבור הישראלי, דין וחשבון על הבחירות שלו. ולא רק הוא: אמילי דמארי תשתתף בעונה הבאה של "מחוברים", מייה שם כבר על הבמות במחזמר "סימבה - מלך החיות", את איתי רגב נראה ב"גולסטאר" וההופעה של אלון אהל בהאנגר 11 כבר מזמן סולדאאוט. הציבור הישראלי מרגיש בעלות על מה שהחטופים עושים או לא עושים, ואנחנו בטוחים שהם "חייבים" לנו. בגלל שנלחמנו עבורם, אנחנו חושבים שמגיע לנו לדעת הכול על החיים שלהם, וכתוצאה מכך יש לנו את הזכות לגבש דעה על הפעולות שלהם. כשבפועל אין לנו שום זכות לשפוט את האופן בו הם מנסים להרוויח כסף או סתם ליהנות, במצב הבלתי אפשרי שהם נמצאים בו.
אבל הביקורת לא צריכה להיות מופנית כלפי החטופים. כלפי התאגידים אפשר ורצוי להיות ביקורתיים, אם הפרסומת של דקל חן עשתה לכם קווץ' בבטן כדאי שתתכוננו, כי העתיד יביא איתו דברים הרבה יותר שנויים במחלוקת. ואם יש לכם טענות כלפי מישהו - אפשר לכוון אותן לסיקור הניוזי הבלתי-פוסק שהפך את החטופים לפליטי ריאליטי בעל כורחם. פדויי השבי הופכים לסלבס כי מכרו לנו אותם בתור סלבס ולכן אנחנו כבר מתייחסים אליהם ככאלה. מעל הכול - הביקורת צריכה להיות מופנית כלפי המדינה, שאשמה בהפקרה ב-7 באוקטובר ובחוסר הטיפול המספק בפדויי השבי אחרי שובם, שהביאה אותם למצב שבו הם צריכים לפנות לעם בבקשה למימון המונים.
