הירקון 116ב' - חלק ראשון הירקון 116ב' - חלק שני הירקון 116ב' - חלק שלישי הירקון 116ב' - חלק רביעי הירקון 116ב' - חלק חמישי הירקון 116ב' - חלק שישי הירקון 116ב' - חלק שביעי הירקון 116ב' - חלק שמיני הירקון 116ב' - חלק תשיעי הירקון 116ב' - חלק עשירי



- פרק 37- עכשיו



אבא לא אוהב פסנתר.
אקסיומה משפחתית, שהתקיימה שנים.
והאצבע המטפורית המאשימה הופנתה תמיד אל אחותו הצעירה, האחות הפסנתרנית.
בילדותם, לפי הסיפור, היא היתה מנגנת בפסנתר שעות בכל יום, וכך המאיסה עליו את הכלי היחיד שתמיד רציתי ללמוד לנגן בו.
וכיוון שהקשרים עם האחות הפסנתרנית היו תמיד רופפים מאוד עד בלתי קיימים ובמסגרת הזרות הזאת מעולם לא ניהלתי איתה שיחה של ממש בעצמי, וכיוון שעם סבתא, אמא של אבא, גם בקושי התראיתי ועוד פחות דיברתי, לא היה לי מי שיפריך או יאשר את הסיפור.
ולמען האמת, גם לא היתה לי סיבה של ממש לפקפק בו, גם אם ככל שבגרתי הוא נשמע יותר כמו תירוץ מאשר כעובדה בעלת משמעות.
כי הרי יש דברים, בעיקר בילדות, שהם פשוט ככה כי ככה. אבא לא הולך לתיאטרון וגם לא לקונצרטים. גם לא של אחותו הפסנתרנית. אבא אוהב פרנק סינטרה ואריק לביא. מה פתאום מוזיקה קלסית? מוזיקה קלסית זה של זקנים, כמו סבתא אילזה שיש לה מנוי לפילהרמונית. אבא קורא קבוע את העיתון "חדשות הספורט", אם כי אני חושבת שזה לא חדשות הספורט אלא חדשות הכדורגל, אבל זה בין כה וכה הספורט היחיד שהוא ממש אוהב. אבא לא אוהב פסנתר.
אולי מרוב תסכול וכעס שלא היה לי לאן להוליך, אף פעם לא שאלתי את עצמי למה גם אמא נגד פסנתר. הכי קל היה לחשוב שזה הדפוס הרגיל: אבא נגד משהו או מישהו, אז גם אמא.
אבל אמא פגשה את אבא בזכות ובאמצעות האחות הפסנתרנית, שאותה הלכה לשמוע מנגנת בימיה הצעירים במדים. ואמא הרי גדלה לצלילי המוזיקה הקלסית שסבתא אילזה אהבה כל כך. ובכל זאת, תמיד סלדה ממנה.
כשהאחות הפסנתרנית מתה, שום דבר לא השתנה. מארג היחסים במשפחת אבי נותר רופף כתמיד, הסלידה מפסנתר נותרה בעינה. גם זו של אמי.
חלפו שנים.
ואז התקרב יום הולדתו השבעים וחמישה של אבא.
ובצירוף מקרים שמזמנת רק נסיעה לבד במכונית, נפלתי יום אחד בטעות על תחנה ששידרה מוזיקה קלסית, ובה התנגנה יצירה מוזרה, כמעט לא נעימה לאוזן שלי, הבלתי מורגלת בז'אנר. "מוזיקה קלסית בת זמננו," אמר הקריין בתום היצירה. וגם את שמה של הפסנתרנית. האחות הפסנתרנית.
ובראש שלי, שאף פעם לא הפסיק לנסות לזכות בהערכה שלך, אבא, שאף פעם לא הפסיק לנסות להוכיח לך שאני שווה, הבזיק רעיון למתנה.
ביקשתי טובה מחברה שעבדה ברדיו. היא חפרה ומצאה שתי הקלטות של האחות הפסנתרנית. שתיהן של המוזיקה הזאת, המשונה לאוזני.
היא צרבה לי שני דיסקים. זה מה שהיה אז.
בפרץ נוסף של רצון להוכיח את עצמי, קניתי נייר עבה מיוחד, מדדתי, עיצבתי, ציירתי וחתכתי עטיפות לשני הדיסקים.
במבט ראשון הם נראו כמו דיסקים שנקנו בחנות.
חשבתי שזאת הסיבה ששתקת מולם לרגע ארוך אחרי ששלפת אותם מהשקית.
חשבתי שלא זיהית. שלא הבנת מה זה.
אחר כך הבליח בי חשש שאתה כן מבין, אבל שונא את זה, כי אתה הרי שונא פסנתר. ואולי זה בגלל זהות המנגנת, האחות הפסנתרנית?
מיהרתי להחליק דיסק אחד לתוך הנגן.
החדר התמלא בצלילים שכבר ידעתי לומר בוודאות שאינם לטעמי.
ואתה עצמת עיניים, הסטת משקפיים ולחצת חזק על העפעפיים, מגרש זיכרונות ואולי דמעות שביקשו לצאת ונחסמו.
אמא, כמובן, כיבתה מיד את "הזוועה הזאת", כפי שכינתה את המוזיקה.
ואתה, פקחת עיניים ולקחת שוב ליד את עטיפות הדיסקים, והפעם התעמקת בהן.
חשבתי שהנה, אם לא המוזיקה והפסנתר, לפחות הציורים ועבודת הגרפיקה שלי משמחים אותך.
ממש לא.
הפסנתר. והמוזיקה, הם ששימחו אותך.
וככה התנפצה בבת אחת האקסיומה אבא שונא פסנתר.
אולי זה הגיל, חשבתי. הגעגועים למשהו שמעולם לא ידעתי מהו, המרבצים הנשכחים, הצלילים שהושתקו שנים.
אבל אז התברר שבעצם צלילי הפסנתר החלו להתנגן בחדר העבודה שלך עוד לפני יום ההולדת הזה שלך, אלא שאנחנו, איתן ואני, לא ידענו, כמו שילדים בוגרים שפעם ידעו הכול אפילו יותר מדי על מה שמתחולל בבית, כבר לא יודעים הכול מרגע שהם יוצאים ממנו.
בדיוק כמו שיום אחד, משומקום, שלפת איזה שם שחפרת מהיכנשהו ברחבי הרשת, ויצאת למסע שורשים שאף פעם לא נגמר. מצוד מתמשך וסיזיפי אחרי בני משפחה עלומים עד לא קיימים, שאחרי מותך הבהב על מסך המחשב שלך בשורה של תיקיות שתוכנן היה זהה לחלוטין והגיעו כולן לאותו מקום ללא מוצא. תיקיות שאולי נוצרו והשתכפלו בסגנון "שוליית הקוסם" במשך המאבק בין כל מה שאבד לך בראש, למה שהמשכת לנסות לחלץ. בשלב מוקדם יחסית של אותו חיפוש, כשעוד היית בטוח שהנה תכף תאתר שורשים עבותים, כשאיש מאיתנו עוד לא העלה בדעתו שיש אפשרות שאתה מתחיל לאבד את עצמך בדרך לשומקום, ניסית לשדל את איתן ואותי לבוא איתך למסע שורשים ברוסיה בואכה צ'צ'ניה. ברור שסירבנו. ברור שלא הבנת למה.
וכמו שיום אחד פתחת איזה מחסום פנימי והתחלת לחפש משפחה, גם אם רחוקה מראש ובלתי מושגת, כך גם פתחת אז, סביב אותו יום הולדת, איזו מחיצה פנימית שעד היום אין לי מושג בכלל למה סגרת, מחיצה שמאחוריה היתה עצורה חיבה גדולה למוזיקה קלסית בכלל ולנגינת פסנתר בפרט.
כן, גם של אחותך הפסנתרנית. אפילו ליצירות בנות זמננו.
"אני שונא פסנתר?" גיחכת מולי כעבור זמן, כשניסיתי לברר את הנקודה. "לא יודע למה את אומרת את זה."
רציתי להגיד שאני אומרת את זה כי ככה תמיד נאמר. כי אף פעם לא הסכמתם לי פסנתר, שהיה הכלי היחיד שבאמת רציתי לנגן בו. כי בכל הפעמים שביקשתי, התשובה היתה "כל כלי אחר, רק לא פסנתר כי אבא שונא פסנתר". כי אתה הצעת לי אקורדיון במקום, בטענה שזה כמו פסנתר, רק על הצד. כי אפילו קניתם לי בשלב מסוים גיטרה בלי שהבעתי אפילו עניין קלוש בכלי, ואני סירבתי לגעת בה.
אבל לא אמרתי כלום. לא כי חשבתי שתמרח אותי, ידעתי שלא. אתה הרי תמיד אמרת את האמת שלך, גם כשהכנות הישירה שלך, זאת שנשמעת חיובית להפליא בתיאור מרחוק, התגלתה במציאות כאכזרית לתפארת.
גם לא מחשש ששכחת, שלא תזכור את מה שהותיר בי כאלה סימנים. כי הרי גם עם זה מעולם לא היתה לך בעיה. בקלות פטרת כל זיכרון וטענה למשהו שלא זכרת כשעדיין זכרת בהודאה שאתה לא זוכר, "אבל יכול להיות".
לא אמרתי כלום, כי לאט לאט עלה בדעתי שאולי האקסיומה הזאת נולדה במקום אחר לגמרי, שאולי פשוט שיתפת איתה פעולה כי זה היה הכי נוח. כי לא היה לך אכפת. כי לא הקדשת לדברים מחשבה של ממש. כי פסנתר היה ונותר יקר. כי זה לא העסיק אותך. כי לא העלית בדעתך איזו חשיבות ייחסתי לפסנתר שמעולם לא היה לי. כי אני לא העסקתי אותך.
ואולי גם כי היה קל ליישר קו עם אמא, שפסנתר מבחינתה היה כנראה סמרטוט אדום. אולי היא אפילו חשבה שהיא מגינה עלי מראש מפני זעמה הצפוי של סבתא אילזה כשיימאס לי מהפסנתר, מבלי לתת מקום לאפשרות שאולי לא יימאס לי ממנו.
אני לא יודעת. ואין את מי לשאול.
הנפקד אתה היית נפקד עוד לפני שנהפכת לנפקד פיזית; והנוכחת, ככל שעובר הזמן מאז דפקת נפקדות, מעלה אותך עוד ועוד בסולם הדרגות שבו תכף תגיע לדרגת קדוש מושלם, ועל כן היא אינה מוכנה לשמוע מילה אחת של פקפוק ותהייה, שלא לדבר על ביקורת או מילה רעה.
ורק שתדע: אני עדיין רוצה ללמוד לנגן בפסנתר.
לא, זה לא עבר לי.
בכלל.



-פרק 38- 1949



אילזה בוחנת את מעיל הצמר העבה. בקרוב תצטרך לחזור ולהטליא את אזור המרפקים, ששוב נשחק. עוד אחת משלל מלאכות שבחייה הקודמים לא העלתה בדעתה שבאמת תזדקק להן, זולת הצורך להכיר הלכה למעשה את כל מלאכות אחזקת הבית. זה היה המס שנאלצה לשלם כדי להפיס את דעת אמה, שחרף הסכמתה לכך שתשתלב בניגוד גמור למקובל בניהול עסקי המשפחה, עמדה על כך שתדע גם כל מה שנחוץ לאישה לדעת על ניהול משק בית ומשפחה. "את רוצה ללכת בדרך משלך, להיות מיוחדת? אז קודם כול תהיי רגילה," פסקה האם.
היא השליכה את המעיל ברגע האחרון לאחת מתיבות המסע שלקחה איתה לפלשתינה, לא כי סברה שיהיה בו שימוש רב, אלא בעיקר כי גוסטב, שהתעניין בבגדיה יותר ממנה, בחר אותו בעבורה.
גוסטב. שלא ישוב עוד לעולם.
ואולי משום כך היא ממאנת להיפרד מהמעיל, שלוּ היתה מקשיבה לליאון, שהִתרה בפניה על הארץ החמה, לא היתה לוקחת כלל.
הארץ הזאת אכן חמה. מאוד.
בקיץ.
אבל כמעט בכל חורף מאז הגיעה לכאן, השכונה הזאת, שרק עצי האיקליפטוס וההדרים המעטים בה מצילים אותה מכיעורה, טובעת במי שיטפונות שמציפים דרכים, חצרות ובתים. למרבה המזל, הבית שבו הם גרים מעולם לא הוצף ממש, אבל רטיבות בהחלט חודרת לתוכו, ואל תוך העצמות. והיא, שמורגלת בקור אמיתי מיום שנולדה, מתקשה להסתגל לקור המקומי, שדבק בגוף כצמרמורת מתארכת.
היא מתגעגעת לשלג מסנוור בלובן מקפיא, לאח שבוערת בכל חדר. כאן אין שלג ואין אח. יש רק גשם שצולף בזעף וצובע הכול באפור טחוב, וקור שמופג אך מעט בתנור קטן שממלא את האוויר בצחנה רעילה. בתנאי, כמובן, שהיא תופסת את מוכר הנפט בעוברו בשכונה על עגלתו הרתומה לסוס.
בקצה החצר של הבית, בתחתית המדרון, ניצב צריף. ליאון, בכל שנות מגוריו כאן בטרם בואה, לא העלה בדעתו לעשות בו שימוש כלשהו, ודאי לא לנצל אותו כמקור הכנסה. עוד הוכחה לכך שהדוקטור נעדר כל חוש עסקי, כמו גם עדות נוספת לכך שמעולם לא חשב שבאמת יצטרך לכלכל את משפחתו. זה הרי היה תמיד תפקידה.
מרגע שעיניה נחו על הצריף, ידעה שבמאמץ קטן יהיה אפשר להשכירו. וכך עשתה. השוכר הנוכחי הוא אמן מקומי כלשהו, שהיא אינה מכירה ואינה מוקירה את עבודתו, על אחת כמה וכמה לא את אישיותו, שכן זה זמן הוא אינו מראה את פניו בשכונה ובצריף, שבו ממשיכים להתגורר אשתו ההרה ושני ילדיו הקטנים. כיוון שהיא מרחמת בלבה על האישה שהיא כעלה נידף, היא תיגש עוד מעט לצריף, לבדוק מה מצבה. מעולם לא ברחה מאחריות ניהולית, גם לא כשהניהול כרוך בהגשת סיוע בגריפת מים אל מחוץ לצריף רעוע.
הגשם מתגבר.
לא כך חשבה שייראו חייה, כשהגיעה למקום הצהוב, שכוח האל הזה.
היא סברה שליאון יתפכח. שהזרות המוחלטת תבודד את הילדה, שתתחנן ללכת מכאן. שליאון יתנער מחולמניותו האידיאליסטית לטובת דאגה לשתיהן. שיצליחו, חרף הנתק הארוך, לבנות קשר חדש שיתבסס על קרבת המשפחה הרשמית וקרבת הגורל שנגזרו עליהם. שימצאו לעצמם מקום אחר שיהלום את מידותיהם.
אלא שבתוך זמן קצר התחוור לה שהגבר, שמעולם לא היה קרוב אליה נפשית ורחק ממנה פיזית לשנים, נותר מרוחק ממנה גם אחרי בואה, וכי במהלך שנותיהם בנתק מרוחק, הוא מצא את מקומו בחברה ובתרבות שונים בעליל משלה. וטוב לו בהן.
והילדה הברייה חלשת האופי והנחבאת אל הכלים? הפתיעה. לטובתה, אך לרעת תוכניותיה של אילזה. ביישנותה ונטייתה הטבעית לא להתבלט סייעו לה להיטמע כמעט באין רואה בסביבתה החדשה. הודות לכישרונה לשפות הכישרון היחיד שמיס הלן האומנת ציינה לשבח הצליחה ללמוד במהירות את שפת המקום, הזרה לחלוטין לשפת אמה. ובתוך זמן קצר פיתחה יכולות שנותרו מחוץ להישג ידה של אילזה.
מאזן הכוחות, או שמא מאזן האימה ביניהן, הופר. לרעת אילזה.
רק דבר אחד נותר בעינו גם אצל הילדה המקומית שבקעה מתוך קליפת הילדה האירופית המוגנת: ההערצה הכמעט עיוורת לאביה. שלא התערערה כהוא זה גם כשהדמות הרחוקה והבלתי מושגת נהפכה לאדם בשר ודם, שבת טיפוחיו המדינה בהתהוות נותרה ראשונה במעלה אצלו, קודמת גם לבת האמיתית, ששבה לחייו.
כשהגיעה נעמי לגימנסיה, עטופה היטב בכסותה הצברית, נסחפה יחד עם מרבית בני גילה להגשמת חלום המדינה, בלהט שהשתווה לזה של אביה הנערץ ואולי אף עלה עליו. האומנם היה זה להט אידיאולוגי אמיתי ששניהם חלקו, או עוד ניסיון לא מודע של הבת להתקרב אל אביה? אילזה לא ידעה. הדבר היחיד שידעה בבירור הוא שהלהט הזה הסיט את הילדה ממסלול חיוני לבנייה עצמית. אילזה אינה סולחת לנעמי על החלטתה הפזיזה לזנוח את הלימודים לטובת פעילות בהגנה, בפלמ"ח. ביום שבו סערה אל תוך הבית והכריזה על עזיבת הגימנסיה, חלה עוד נקודת מפנה ביחסים בינה לבין אילזה. לראשונה בהיסטוריה של העימותים ביניהן, איבדה אילזה את קור רוחה המפורסם והרימה קול כפי שלא הרימה מעולם. מפינה אפלה ונידחת בזיכרונה בקעו גם קללות נשכחות, שבהן היתה מתבלת את סיפורי הכשפים שסיפרה הציגה שנים רבות קודם לכן בפני ילדי העובדים של אביה. אז היה חן מפתיע בהעמדת הפנים של הגבירה הצעירה. הפעם הזאת, היא ידעה, לא היה שום חן בהתפרצותה, וגם לא היה בה ולו בדל העמדת פנים כלשהי.
נעמי, במפתיע, החזירה בצעקות משלה ובטריקת דלת.
"איך אפשר להסכים לכך, היא הורסת לעצמה במו ידיה את עתידה," טענה אילזה באוזני ליאון, כששב הביתה. "שלא לדבר על ההסתכנות בפעילות שהיא מתמסרת אליה."
עיניו של ליאון עטו הבעה חולמנית. "זאת הסתכנות למען מטרה נעלה של הקמת מדינה," אמר ונשמע כמעט כמי שמעריץ את הילדה.

כשחלומם של האב והבת התגשם לפני חודשים לא רבים, חלומה התרסק לרסיסים.
מדינת היהודים שעליה ליהג ליאון בחולמנות באוזניה עוד במפגשיהם הראשונים, קמה. ליאון נכנס אז הביתה אחוז התרגשות, חיבק אותה קצרות ולחש באוזנה "מדינת ישראל, מדינת ישראל", משל היה צירוף המילים נוסח חדש ל"אני אוהב אותך". ומיד החל לפסוע הלוך ושוב, זורק באוויר אינספור רעיונות למימוש ב"מדינה שלנו". אילזה עשתה אז כמיטב יכולתה להמשיך לחייך לעומתו, אף כי בתוכה פנימה כבה עוד אור קטן, כמעט אחרון, של תקווה משלה.
עכשיו, ידעה, כבר לעולם לא ילכו מכאן לשום מקום.
ולה וגם את זה כבר ידעה אין לאן ואין למי לחזור. במקום שהיה פעם ביתה אין את מי ואין את מה להציל.

***

עליה להזדרז עכשיו. היא מציצה בשעונה. את הביקור בצריף תצטרך לדחות עד לאחר הביקור בקלפי. ליאון יגיע בקרוב לאסוף אותה. היא קמה ממקומה אצל שולחן המטבח והולכת לחדר השינה, שם היא מסירה את מעילה. היא מציצה בראי, בוחנת את חליפת הצמר החומה שלגופה. כבר מזמן לא לבשה את חליפת העסקים שלה, אבל הבוקר מוקדם, כשיצאה מהמיטה לקול הלמות הגשם על התריס, ידעה שזה בדיוק הלבוש הנכון לבחירות. היא משחילה את החגורה התואמת בלולאות החלק העליון והולכת לחדר הרחצה, להיטיב את תסרוקתה ולפדר את פניה.
ליאון, שנכנס בינתיים הביתה, חולף בברכה מהירה על פני חדר הרחצה והולך לחדר השינה. היא שומעת את דלתות הארון נפתחות ונסגרות, מגירה נטרקת.
הוא מחליף בגדים.
כשהיא יוצאת שוב לחדר השינה, היא רואה שהוא לובש עכשיו כותונת בהירה ועונב עניבה. צווארון החולצה ממאן לציית לגמרי לכף ידו המחליקה אותו מעל לעניבה שהוא קושר.
"למה החולצה אינה מגוהצת כהלכה?" הוא רוטן לעבר אילזה.
"כנראה שהתקמטה בארון," היא משיבה, כובשת גיחוך על הידורו.
הוא ממלמל לעצמו דבר מה, לובש את מקטורנו וניגש לראי שבחדר הרחצה.
בתוך הקלפי משתרך תור. בחפזונו להיכנס, להיות כבר חלק מהתהליך הפלאי בעיניו, נעמד ליאון בתור לפני אשתו. בבית, באוסטריה, היא מהרהרת בינה לבינה, גם אם בטעות היה מציב רגל לפניה בנסיבות דומות, לא היה מעז להישאר במקומו לפניה. מיד היה זז הצדה ונותן לה לעבור על פניו. כללי נימוס בסיסיים.
אבל כאן דומה שהוא שכח לגמרי נימוסים מהם. ברגיל כבר היתה מעירה לו על כך, אבל היום, כאן, היא בוחרת שלא להיכנס לעימות.
בעיקר כי היא אינה סובלת עימותים פומביים. ויש כאן הרבה אנשים, שרבים מהם מכירים אותה. או ליתר דיוק: מזהים אותה. היא אשתו של הדוקטור. שעומד עכשיו לפניה, זקוף ודרוך ומיטיב שוב ושוב את עניבתו, מהנהן מפעם לפעם למכר זה או אחר.
מזווית עינה היא מבחינה בצוות צילום בפינת אולם הקלפי הקטן.
"מצלמים היסטוריה," זורק לה ליאון מעבר לכתפו, אינו רוצה להסתובב כדי לא להפסיד אפילו רגע אחד של המתרחש ליד תיבת הקלפי ושולחן המזכירות.
כן, היסטוריה, מהרהרת אילזה ומזדקפת מאחורי גבו של ליאון.
זה לא יעזור לה ממש. גבו של ליאון יסתיר אותה כמעט כליל באותו קטע מצולם מאותה הצבעה היסטורית, קטע קצרצר שישוב ויצוץ מקץ שנים רבות בסרט תיעודי כלשהו. המצלמה מנציחה בו את ליאון, שמתגלה כמעט מיד, אחרי שהאישה שלפניו עוזבת בהרף עין. המצלמה מתמקדת בו, בגבר הנאה, צחור הבלורית והמעונב, שפתק בידו. מאחוריו מבצבצים שולי פנים של אישה אשתו, יזהו מקץ שנים מי שיזהו מעוטרים בגלי שיער מסודר בקפידה, מבטה מופנה הצדה.
קל להחמיץ אותה, בלתי אפשרי להחמיץ אותו.
ייתכן שזה יהיה הצילום האחרון שלה בעמידתה הזקופה באמת, זאת שהיתה שנים, ובעיקר בחיים קודמים, סימן ההיכר שלה, העמידה שתעתעה ברואיה וגרמה להם לחשוב שלפניהם ניצבת אישה תמירה.

***

השנה מתקרבת לסופה. הסתיו, המבקש להימלט אל זרועות עוד חורף חסר חן ובוהַק, מרשרש בין עלי עצים שהחלו להשיר את עלוותם בשלכת דהויה. חצרות בתי השכונה מנוקדות בסוכות, חלקן סמליות, אחרות מרווחות, שכולן קושטו בידי ילדי השכונה. אילזה מחישה את צעדיה לפינת הרחוב, למקום שבו פוגשת השדרה המרכזית של השכונה את הכביש הראשי הגדול, שמעברו האחר ניצבים הבתים שפעם היו של הגרמנים ההם. שם, בפינה, קבעה להיפגש עם הֶר מוריץ גַייסט, עמיתה לספסל הלימודים באולפן לעברית.
זאת הפעם השנייה שהיא מנסה את כוחה באולפן לעברית. קורס אחד סיימה בחוסר הצלחה מוחלט זמן לא רב אחרי שהגיעה לכאן, ומאז לא מצאה טעם להתענות שוב בנפתולי העיצורים והמילים שממאנים להתיישב כהלכה בפיה. אבל באחרונה ראתה רֶקלָמָה, דווקא ב"ידיעות חדשות", העיתון בגרמנית שהיא מקפידה לקרוא באדיקות, לקורס הנהלת חשבונות שעומד להיפתח בעוד חודשים אחדים, והחליטה לנסות להתקבל אליו. אלא ששפת הלימוד בו היא עברית, ועל כן החליטה גם לעבור שוב קורס בשפה באולפן. היא אינה מוטרדת מתוכנו המקצועי של הקורס, שמן הסתם היא יכולה ללמד בעצמה. התעודה שהוא מעניק נחוצה לה כמפתח להתקבל לעבודה בפירמה זו או אחרת, והדרך אל התעודה עוברת בשפת המקום.
הפעם, בנבדל מהפעם הראשונה שלה באולפן, היא נחושה להצליח. יש לה מטרה. בכוונתה לסיים את הקורס ולזכות בתעודה, שתשמש לה כרטיס כניסה לעולם המקצועי שהיא משוכנעת כי בו מקומה, ואליו היא כה מתגעגעת.
זאת ועוד: בניגוד לבדידותה המזהרת כדוברת גרמנית יחידה בקורס הראשון, הפעם לומד לצדה הר מוריץ גייסט, המתעקש שתפנה אליו בגוף שני הפמיליארי ובשמו הפרטי בלבד, בעוד הוא מקפיד לפנות אליה ברשמיות של גוף שלישי, תוארה ושם משפחתה. הר גייסט, מוריץ, דובר גרמנית רהוטה מבית גם הוא, והוא איש מנומס להפליא, נעים סבר והליכות. רוקח במקצועו, המקווה גם הוא לשפר עד מאוד את העברית המועטה שבפיו, כדי שיוכל לעסוק במקצועו כהלכה, מול קהל, ולא להסתפק רק בעבודה מאחורי הקלעים של בית המרקחת, במחסן או ברקיחת מיני משחות ותערובות מרפא בבדידות החדר האחורי. כמוה, גם הוא אינו ממש חדש בארץ ואינו ממש צעיר, אם כי בנבדל ממנה הוא אינו בעל משפחה. היתה כזאת ואיננה עוד, אמר לה באחד המפגשים הראשונים ביניהם, והיא לא שאלה יותר.
מה יש לשאול, הכול ברור.
מאז נפגשו בשיעור הראשון והתברר שמוריץ מגיע לשיעור היישר מבית המרקחת שבדרום תל אביב ועל כן עובר בדרכו בכביש הראשי הנושק לפאתי השכונה, נדברו ביניהם שהיא תחכה לו תמיד בפינה והוא יאסוף אותה במכוניתו לשיעור. ובניגוד לעמיתיהם האחרים באולפן, שתמהו מיד כיצד זה יש לאיש אוטומוביל פרייבט משלו, אילזה לא תמהה ולא שאלה. גם לליאון יש אוטומוביל, שרכש עוד טרם בואה, שהוא אף מתיר לילדה לנהוג בו זה שנים אחדות, ואיש אינו טועה לחשוב שהם נמנים עם עשירי המקום.
סדרי עדיפויות, זה הכול. האוטומוביל היה בראש סדר העדיפויות של ליאון מרגע שהגיע, בגפו, למקום הזה.
ולחשוב שאת האוטומוביל הראשון היא למעשה קנתה לו, באמצעות אנטון, מגוסטב.
ולחשוב על גוסטב.
היא משחררת אוויר.
ללמוד לנהוג. היא צריכה להוסיף גם את זה לרשימת המשימות שלה.
מרחוק היא רואה את הפרייבט השחור המבהיק של מוריץ מתקרב, מאותת, מאט ונצמד לשפת המדרכה. היא מחישה צעדים, פותחת את הדלת ומתיישבת בגמלוניות במושב שלצדו.
אף כי חלפו כבר שנים מאז הרבתה בנסיעות במושב האחורי של מכונית נהוגה בידי נהג, עדיין לא הפנימה את אמנות ההחלקה למושב קדמי. משהו בגופה ממאן להשלים עם שינוי המקום הזה.
אחרי חילופי הברכות הם מחליפים מילות נימוס ספורות ומיד עוברים לדון בשיעורי הבית שהוטלו עליהם, כשני תלמידים מתקשים המבקשים להצטיין. מוריץ, כך עולה, התקשה במיוחד בתרגיל הכתיבה שהוטל עליהם.
"אח," מהנהנת אילזה בהסכמה, "כל האותיות האלה לא דומות לשום אות בשום שפה שאנחנו מכירים. וגם הכיוון ההפוך של הכתיבה זה מאוד מפריע לי."
מוריץ מסכים איתה. בעודו מאיץ ומשתלב בתנועה, הוא מתחיל למנות את האותיות שהוא מתקשה במיוחד לכתוב. "הן כל הזמן מתבלבלות לי," הוא קובל.
"אני תמיד מנסה לראות אם האות דומה למשהו מוכר. יש כמובן את כל המרובעות, עם בליטות לכל מיני כיוונים ויש את זאת שנראית קצת כמו מפתח סול הפוך..."
"מפתח סול הפוך?" שואל מוריץ ומקמט את מצחו.
"כן, זאת אחת האותיות של סוף מילה. תהרוג אותי אם אני זוכרת עכשיו איזה 'סופית' היא," אילזה מצטחקת שעה שהיא הוגה את המילה "סופית" בעברית בניגון גרמני.
"אני יוצא מדעתי מהאותיות שנורא דומות אחת לשנייה," הוא אומר ומגרד את מצחו, מנסה להיזכר בשמותיהן.
"איזה למשל?" שואלת אילזה.
"'צדיק'," הוא הוגה במבטא כבד, "נדמה לי ככה זה ועוד אחת, רגע," הוא מטה את גופו מעט הצדה במושבו, מוודא שהוא במרחק נאות מהמכונית שלפניו ומסובב את ראשו למושב האחורי. ידו המושטת מנסה לאחוז בתיקו המוטל שם. הוא כמעט מגיע, אבל רק כמעט.
הוא מותח את גופו ומזדקף כדי להגיע.
בתוך כך, הוא נשען ברגלו מבלי משים על דוושת הדלק.
המכונית מזנקת בפראות ובמהירות קדימה, סוטה לגמרי ממסלולה.
ומתנגשת ברעש גדול בגדר שלצד הכביש.
אילזה מוטחת קדימה, מוריץ עף הצדה.

שבר בעצם בריח ימנית, שבר בחוליית צוואר שביעית.
זאת האבחנה.
אילזה אינה זוכרת דבר מרגע ההתנגשות. היא אינה זוכרת את האמבולנס שלקח אותה לבית החולים, אינה זוכרת את הימים הראשונים לאשפוזה.
חודש היא שוכבת שם.
בימים הראשונים ללא תנועה כלל, ואחר כך, בהדרגה, עם תחבושות מיוחדות לצווארה, תנועתה מוגבלת מאוד ומלווה כאבים עזים. רופאים באים ויוצאים מחדרה ולראשונה היא עומדת מקרוב על הכבוד וההערכה המקצועיים שהם רוחשים לליאון.
ליאון מתייצב אצלה מדי יום, מעיין בתיקה, משוחח בקביעות עם הכירורג, עם האחיות. "הפחדת אותנו כהוגן," הוא אומר לה כשהיא מקיצה לראשונה מערפילי הניתוח והתרופות. נדמה לה שמשום מה הוא חש אשמה קלה. במשך ימים אחדים הוא מתחמק מלומר לה מה בדיוק עלה בגורלו של הר מוריץ גייסט, עד שלבסוף הוא אומר לה שהלה נפטר מדימום פנימי. "את רואה," הוא אומר בניסיון להלצה גרועה במיוחד, "לפעמים עדיף לשבור עצמות וחוליות, ולא לדמם."
היא נותנת בו מבט מצמית. "הוא היה איש מאוד נחמד," היא מטעימה לאטה, מילה אחר מילה.
"אני בטוח," ממהר ליאון לומר. ואילזה בטוחה שאלה מילים חלולות, שנועדו רק לכסות על מבוכתו הרגעית.
שנשארת תלויה עוד רגע באוויר ביניהם.
"עכשיו כשאני כאן," אילזה משנה נושא, "שלא תעלה בדעתך בכלל לחזור לאכול," היא מדגישה את המילה האחרונה בנימה לעגנית, "אצל הלינקה. תאכל בתנובה. או בקופת החולים שלך. מצדי, תבוא לאכול כאן את הארוחה שלי, אני בין כה וכה לא רעבה ולא מסוגלת לאכול."
"מה פתאום הלינקה עכשיו?" הוא שואל בנימה מיתממת כמעט, וגבול בלוריתו הצחורה מאדים קלות על מצחו.
היא מיישירה אליו מבט. "נפגעתי בצוואר, לא בראש," היא אומרת בקול מדוד. ועוצמת עיניים.



-פרק 39- עכשיו


הצעקות.
תמיד ברגע הלא נכון.
כמה התביישתי.
לא מזמן הלכתי לניחום אבלים של החברה הכי טובה שלי מאותן שנות ילדות רחוקות. אמא שלה, אישה מרשימה, ולא רק בעיני הילדה שהייתי, מתה. הערצתי אותה.
בשקט, בלב, קינאתי בחברה הזאת. על הבית שלה.
שתמיד היה שקט. מאופק. שלֵו.
כשסיפרתי לה את זה באותה שבעה שהיתה מפגש מקץ שנים רבות, היא הפתיעה ואמרה: "ואני קינאתי בך."
"על מה?" שאלתי.
"על זה שאצלכם תמיד דיברו אחד עם השני," היא אמרה.
"דיברו? צעקו," דייקתי אותה והרגשתי את הגיחוך הנבוך מתנצל של אז בורח לי בין המילים. "ואני כל כך התביישתי," נזכרתי.
"בעיני זה היה סוג של דיבור," אמרה חברתי מאז. "אצלנו לא דיברו. כל הזמן שתקו. ואני רק רציתי שידברו. שגם יצעקו. העיקר שידברו איכשהו."
הדשא של השכן.
ממרחק עשרות שנים, כאדם בוגר, אני רואה דברים שלא ראיתי אז.
בבית שלה.
בבית שלי.
המבוכה והבושה שהרגשתי אז נצבעות ממרחק הזמן בגוונים עזים עוד יותר. ואני מבינה יותר. כועסת יותר.
עליכם.
שלושה מבוגרים בבית אחד, שדהרו בלי ברקסים בעקבות פרצי הזעם והכעס והשד יודע מה שלהם.
אתה ואמא.
אמא ואתה.
סבתא אילזה ואמא.
אמא וסבתא אילזה.
אתה וסבתא אילזה.
סבתא אילזה ואתה.
בעברית, בגרמנית, בתערובת רווית ארס בשתי השפות.
והקללות.
פייר, למדת מהר גם בגרמנית.
בכלל, השתלטת יפה על השפה שמעולם לא זכרתי לשאול אותך אם למדת רק כדי לחיות איתה באותו בית.
איזה עוצמות, קוליות ורגשיות ופסיכולוגיות, היו לצעקות שלכם.
האם זה היה בגלל הצורך שנכפה לחיות ביחד? תחושה של אין ברירה? שכל אחד בעצם רצה משהו אחר בכלל?
ואולי העניין המרכזי היה האופי של כל אחד מכם, ההתנגשות ביניכם.
אולי הכעסים שלא היה לאן להוליך. שחשבתם שאין לאן להוליך. שבחרתם לא להוליך לשום מקום.
הנה אני שוב מוצאת לכם תירוצים.
"שהשטן ייקח אותך ויקרע אותך לגזרים," היתה סבתא אילזה רושפת בזעם בלתי מתכלה לעבר אמא.
בגרמנית שהפכה כל מילה להרבה יותר נוראה.
כאילו שלאחל לבת שלך שייקח אותה האופל, שתיקרע לגזרים באוויר זה לא מספיק אכזרי גם ככה.
"את כלבה מטומטמת," היתה אמא שואגת מולה בלי למצמץ בכלל.
לא עצרתי לחשוב מה חושבים על זה השכנים. ראשית, כי כמעט כולם היו מבוגרים ושנית כי רבים מהם היו "משם", או קרובים של כאלה "משם", שהיו להם שדים משל עצמם.
אתה זוכר את מר מילר מהבית הסמוך? שהיה רוכן מהחלון החוצה בגופייה בלבד לגופו, זועק משהו בעוד שפה "משם" וחוזר פנימה על סף בכי?
נורא מפחיד להיות ילדה קטנה ולראות איש מבוגר, יותר מאבא אפילו, צועק מהחלון וכמעט בוכה.
לא חשבתי על כל השכנים האלה, אבל כן חשבתי על החברות מהכיתה. אלה שהיו להן אמהות ואבות רגילים.
לא כאלה שרבו המון. שצעקו זה על זה בעוצמות כאלה שבאמת חשבתי לפעמים שהקירות רועדים.
"גִ'י זֶס," היית מפטיר בשלב שבו נמאס לך מהצרחות, פוטר את אמא בעזרת ישו, שאין לי מושג מאין הוא הגיע להיות חבר של קבע בהבעות הגועל ההדדיות שלכם.
ולא היה אכפת לכם אם יש אצלי חברה או שתיים או אם אני לבד ומשתכנעת שאם אנשים רבים ככה חזק, אז בטח תכף אחד מהם ילך. או שאני אישאר לבד.
האלימות המילולית. נדמה לי שזה מה שהכי הפחיד אותי.
לא הבנתי איך אנשים שאמורים לאהוב זה את זה מסוגלים להגיד דברים כל כך איומים זה לזה.
עם כל דריכה של אחד מכם על האחר, או האחרת, דרכתם קצת גם עלי.
לא בכוונה, בטח שלא בכוונה.
לא היתה שום כוונה. כלפי. וגם לא כלפי איתן בהמשך.
מחול השדים הזה, שהתחולל בהמשכים ובקביעות, היה כולו שלכם. רק שלכם.
ואני, כמו הקירות והרהיטים שבחדר, ספגתי הכול.
ושתקתי. והתביישתי.
בשמכם.
בשבילכם.
בכם.



-פרק 40- 1951


אילזה היא ראשונת הנוסעים שיורדת מן האוטובוס בתחנה המרכזית. הנסיעה הארוכה גרמה לה כאבים עזים בצוואר. מאז התאונה כל נסיעה ארוכה, ודאי באוטובוס שמושביו הקשיחים אינם עושים חסד עם עצמות וחוליות, קשה לה. מה גם שזו לה נסיעה שנייה היום, שכן בשבע ורבע בבוקר כבר יצאה לדרך באוטובוס שהוביל אותה לנתניה.
היא יורדת בזהירות במדרגות האוטובוס. איש צעיר מצקצק מאחוריה בחוסר סבלנות.
אילזה מזדקפת מעט כשהיא מתייצבת על המדרכה, משתהה על עומדה שניות אחדות ובוחנת כיצד תפלס את דרכה בין המון האנשים.
מאז אותה תאונה ארורה, היא נזהרת כמיטב יכולתה מכל חיכוך פיזי מיותר עם אנשים, כדי למנוע זעזוע מיותר לגֵוָוה.
כל זעזוע נרשם בכאב.
גם יציבתה לא שבה לאיתנה. לא תשוב לעולם, אמר לה ליאון ללא כחל ושרק זמן לא רב אחרי ששבה הביתה מבית החולים. אז מיאנה לקבל את דבריו. היום היא כבר יודעת שצדק.
לצד חסרונותיו, היא יודעת, ליאון תמיד היה ועודנו רופא טוב.
הרופא שאמר לה את האמת שלא רצתה לקבל.
"מוּטי," אמרה לה נעמי חודשים אחדים אחרי שחרורה מבית החולים, כשהשקיפה עליה מפתח הבית בעת ששבה מצעדת אימון בשדרה של השכונה. "למה את הולכת כפופה? את לא צריכה להתיישר?"
"אני צריכה," השיבה לה אז בלאוּת. "אבל אני לא יכולה."
"את נראית כאילו יש לך גיבנת קטנה," חרצה הילדה, משתמשת במילה העברית, כאילו שכחה כבר איך אומרים זאת בגרמנית.
בערב שאלה אילזה את ליאון מה פירוש המילה.
התשובה הרתיחה אותה.
"זאת לא גיבנת, זה גַבנוּן," שמעה את נעמי מסבירה מתקנת את אחד מחבריה ששאל אותה על אמה, מקץ זמן מה.
הם היו חלק מחבורה קולנית גדולה, שישבה בחצר הבית שהחושך החל לעטוף בין הערביים, אנשים צעירים, צחקנים לרגע רציניים במשנהו, סיגריות מסלסלות עשן בידיהם והם רואים אותה מבעד לחלון בתוך הבית המואר. לא עלה בדעתם שהיא שומעת אותם מבעד לחלון, שהיה פתוח.
ליאון שוב התבקש להסביר את פשר המילה בעלת הצליל הכעוּר.
"למה את מתרגזת, ליבשן?" שאל, מתפלא כדרכו על פשר הדברים שהרגיזו אותה.

היא צועדת בקצב אחיד אל השכונה, אל השדרה, הבית. המרחק אינו רב ובשעת הבוקר המוקדמת, בדרך אל התחנה המרכזית אפילו נהנתה מהצעידה באוויר הצח והקריר. אבל עכשיו, בסיומו של יום ארוך, של ביקור ארוך אצל מקס וטוני נוסף על הנסיעות הארוכות, היא כבר מותשת.
את מקס וטוני היא מכירה מהבית. הבית שם. והם אנשים בהחלט חביבים שהקשר איתם חשוב לה, אבל כל מפגש כזה, מיד אחרי שהוא מחמם את לבה, הוא גם מעלה בה צער.
מקס הוא בן דוד רחוק. מאוד. כל כך רחוק, שבבית התראו פעמים ספורות בלבד. בהלוויות של הוריה, בעוד אירוע חגיגי רב משתתפים אחד או שניים. ואף כי הוא בן גילה בערך, היא בקושי זכרה אותו מהבית, ולו היו נשארים שם, מן הסתם לא היתה נתקלת בו יותר מאשר עוד חופן פעמים בלבד, ובנסיבות דומות, רבות משתתפים בלבד.
אבל הם לא שם. הם כאן.
וכאן מעט הקרובים שנותרו, מתקרבים.
היא מקפידה להתראות עם מקס וטוני בקביעות. לפעמים הם באים לתל אביב ומבקרים אותה ולפעמים היא נוסעת אליהם. מקס, שהיה לבלר זוטר בווינה, עושה חיל מאז הגיע לפלשתינה, וליתר דיוק: לנתניה. בנתניה נהפך הלבלר הזוטר למלטש יהלומים מומחה בכיר, ולבעל בית שצמוד אליו פרדס קטן, שבו הוא מגדל כמה סוגים של פירות הדר. טוני, שהיתה אשת לבלר זוטר ואם לבן אחד, נהפכה לאשת מלטש בכיר ולאם לשלושה ילדים.
היום סיפרו בגאווה על הרכבה חדשה שעשו בפרדס. ואף התעקשו להוביל אותה בין שורות העצים עד לקבוצת העצים שהורכבו. אילזה המהמה קולות התפעלות כנדרש, אם כי אינה מבינה דבר בחקלאות. אבל היא מבינה לא מעט בדחף האנושי להציב מטרות ולהשיגן.

היא רואה מקצה השדרה אור דולק בסלון ביתם.
מוזר, היא חושבת. זאת אינה שעה שבעלה או בתה נמצאים בבית.
היא נכנסת, מניחה את תיקה על הכוננית שבכניסה וקוראת, "שלום."
אין תשובה.
היא מציצה לסלון אין שם איש.
בחדר השינה האפלולי היא רואה את קווי המתאר של ליאון, שרוע על המיטה.
"ליאון?"
"מממ."
"מה אתה עושה בבית בשעה כזאת?" היא שואלת ומדליקה את האור.
הוא מכווץ עוד יותר את עפעפיו העצומים.
היא רואה שהוא שוכב על המיטה בבגדיו, ונעליו לרגליו.
הוא חיוור.
ומזיע.
ידו הימנית חובקת את זרועו השמאלית.
"ליאון?" היא מתקדמת אליו. "מה יש לך? אתה חולה?"
"אני מרגיש לא טוב," הוא אומר במאמץ.
"להזמין רופא?" היא שואלת, כמעט מתחייכת מהשאלה ומיד מרצינה. "תגיד לי מה לעשות," היא אומרת בנימה שקולה.
"אולי תצלצלי לצבא של נעמי, שתבוא להסיע אותי לבית חולים," הוא אומר, מבלבל מעט את סדר המילים וזה מדאיג אותה.
בלי אומר היא יוצאת, ניגשת למכשיר הטלפון ומחייגת למשרד הצבאי של בתה.
"נעמי יצאה כבר," אומרת לה מישהי בעלת קול ילדותי.
"היא הלכה הביתה?" שואלת אילזה.
"אין לי מושג," משיבה הצייצנית.
אילזה חוזרת לחדר השינה. ליאון נראה רע.
"להזמין אמבולנס?" היא שואלת באותו טון מדוד, יודעת שאיש מהם לא ייתפס לפניקה.
הוא מניח את אצבעות ידו הימנית על מפרק ידו השמאלית.
"לא. תזמיני טקסי. למלניק. להדסה." הוא משחרר את המילים אחת אחת, כמי שמניח לבנים כבדות בזו אחר זו.
אילזה חוזרת לטלפון. היא מזמינה טקסי ורגע אחרי, מתקשרת גם לבית החולים ובעברית הדלה והמוגבלת שבפיה, מבקשת שיעבירו אותה לד"ר מלניק. "דוקטור מלניק כבר יצא," אומרת אחות, ושמא פקידה, טרודת קול.
"אז תצלצלי אותו שיבוא מהר," מתאמצת אילזה לשמור על טון ציווי בין המילים הזרות לה. "בגלל דוקטור גליקסון. תכף בא."
היא חוזרת לחדר השינה ועוזרת לליאון לקום. הם מתקדמים לאטם אל הדלת וממנה לשביל שבחוץ. ליאון נשען עליה בכבדות כשהם מדדים אל קצה השביל המוביל אל השדרה, ובראשה של אילזה חולף הרהור: הנה, נמצא שימוש לגבנון.

ברגע שהם נכנסים לבית החולים, אילזה יודעת שנכנסו לעולם לא לה. לעולמו של ליאון. חדר המיון שאליו הוא מכוון אותם במחוות מרומזות יותר מאשר במילים שהוא כבר מתקשה להגות רוחש פעילות. העברית מתהדהדת מהקירות, ולרגע נדמה לה שליאון כמעט מתחייך. אבל זה רק כמעט ורק נדמה לה.
בתוך שניות חשים אליהם לובשי חלוקים לבנים, אלונקה צצה מאי שם, וליאון ניתק מעליה. סניטר רחב כתפיים, שגם הוא צץ משומקום, מסייע לו להתמקם עליה. הבכיר בחבורת החלוקים, שבעוד זמן קצר תלמד לדעת שהוא ד"ר מלניק המבוקש, מדבר אל ליאון בדחיפות חרישית, וליאון מתמסר לו בהנהון ועוצם עיניים לאות. אילזה מביטה בפנים המוכרות, שעכשיו לפתע, משניטלה מהן השליטה במצב, נראות חלשות ופגיעות.
מלניק מאותת לאחות, שנחפזת להצטרף לדבוקה הנעלמת מאחורי אחד הפרגודים החוצצים בין המיטות האלונקות. אילזה ממהרת אחריהם. אחות צעירה, כבת גילה של נעמי, מבקשת ממנה לצאת מאזור הבדיקות אל פינת ההמתנה.
"לא." משיבה אילזה בנחרצות ונועצת בה מבט מקפיא.
הצעירה נסוגה, אילזה מתמקמת מעברו האחר של הפרגוד, שמאחוריו נמצא עכשיו ליאון עם חבר עמיתיו. היא שומעת דיבורים, מזהה טונים דחופים, מתוחים, אבל לא מבינה את הדברים.
השפה האיומה הזאת.
חולף זמן.
דקות, שעה, אולי יותר. אומדן הזמן אובד לה, היא אינה מציצה בשעון.
נדמה לה שהכול קופא סביבה חרף התכונה שהיא ערה לה מעבר לפרגוד. מתמחים יוצאים ובאים בריצה, אחות מגיחה במהירות החוצה ושבה, דוחפת בדחיפות עגלת ציוד עמוסה.
אלא שכל התכונה הזאת אינה נהירה לה, ובאורח מוזר כאילו אינה נוגעת לה. היא עומדת שם מנותקת וקשורה, זרה לכול והכול זר לה. ואין לה מה לעשות לבד מלהמתין. ולקוות היא אינה יודעת אפילו לְמה, כי אין לה מושג מה באמת קורה וקרה, אין לה מושג לגבי חומרת המצב.
כשד"ר מלניק מגיח לבסוף מאחורי הפרגוד הוא כמעט מתנגש בה. "גברת גליקסון," הוא פונה אליה בעברית, מופתע מקרבתה.
"דוֹיטשׁ, בִּיטֶה?" היא מבקשת. נדמה לה שהיא זוכרת שליאון הגדיר אותו פעם באוזניה כ"בן עירנו". ד"ר מלניק מחווה לעבר דלת שצמודה לכניסה לחדר המיון. הוא מוביל אותה בצעד מהיר, היא מתאמצת להדביק אותו.
הדלת נפתחת למשרד קטנטן, סגפני בתכולתו. שולחן מתכת, כיסאות משני צדדיו. ניכר שזה לא חדרו האישי של אף אחד, אלא משרד המשמש בעת הצורך כל רופא שנזקק לו. מלניק מסמן לה להתיישב מצד אחד ומתיישב מולה, מעבר לשולחן. הוא מעביר יד על מצח חרוש קמטים, משפשף לרגע בהיסח הדעת את סנטרו.
"אין לי דרך קלה לומר לך את זה, גברת גליקסון," הוא פותח ואומר, מיישיר אליה מבט. "דוקטור גליקסון הגיע אלינו בהתקף לב. קשה. הצלחנו לייצב את מצבו, אנחנו מאשפזים אותו, אבל השעות הבאות קריטיות."
אילזה אינה בטוחה ששמעה נכון. איך ייתכן שלקה בהתקף לב קשה? הרי דיבר איתה, ענה לשאלותיה, הלך על רגליו אל המונית וממנה, סירב לאמבולנס. ואמר רק שאינו חש בטוב. "התקף לב? קשה?" היא מהדהדת אותו.
"כן," מלניק משחרר אוויר. "הבנתי שזה בא גם לו בהפתעה."
"מה זאת אומרת? הוא ידע שיש לו התקף לב?!"
"הוא רופא, גברת גליקסון," מנסה מלניק להפיס את דעתה, אבל אילזה כבר מרגישה מרומה. בידי הגורל כפי שהיא מכנה זאת, בהיעדר מונח הולם יותר לטעמה זה שלקח ממנה את משפחתה, את ביתה ואת חייה הנכונים, ועכשיו מאיים לגזול ממנה גם את העוגן היחיד שנותר בחייה התלושים כאן; אבל גם בידי ליאון עצמו, שידע מה קורה ולא שיתף אותה. ודאי לא מפני שחשש שתגיב בהיסטריה, שהרי ידע היטב מניסיון השנים שאין זו דרכה. וקשה לה להאמין שלא היה בטוח באבחנתו. מכאן שלא סמך עליה, או גרוע מכך לא חשב שיש מקום לשתף אותה.
כעס מתחיל לבעבע בה.
"אבל, איך..."
מלניק אינו ממתין שתנסח שאלה, ועונה למה שהוא סבור שהתכוונה לשאול. "לפעמים מחלת לב מתפתחת מבלי שהחולה מודע לה ומתפרצת בבת אחת, בהתקף. מַיוֹקַרדיאל אינפַרְקְט. הפרעה באספקת דם ללב, בגלל חסימה של עורק כלילי."
ההסבר נשמע לאילזה כמו שנשמעת לה עברית. סתום.
"אבל נתתם לו טיפול, כן?"
מלניק נאנח. "עשינו מה שיכולנו. השעות הבאות יהיו קריטיות," הוא חוזר ואומר, ולא אומר.
"באוגוסט ימלאו לו חמישים ותשע," מציינת אילזה בתגובה, כאילו שגילו הוא הגורם שיכריע אם לתַקף את האבחנה או לפסול אותה.
"זה באמת..." דומה שאמירתה, התלושה לכאורה, מוציאה את מלניק לרגע מריכוז. "אני באמת מקווה שהוא יצא מזה. אני מאוד מעריך את בעלך, את העבודה שלו ובכלל," הוא אומר. "אני אשגיח עליו אישית בשעות הקרובות. אם תרצי ללכת הביתה "
"לא," אומרת אילזה בהחלטיות. "אני רק צריכה להודיע לבת שלי. אני נשארת פה. איתו," היא מדגישה.

נעמי מגיעה כעבור כשעתיים. חרף מהומה קלה שהיא מחוללת, לא מאפשרים לה להיכנס לחדר שבו אביה מאושפז.
אילזה נקראת מהחדר, שם היא יושבת לצד מיטתו, ויוצאת אליה.
"איך זה שלה אתם מרשים ולי לא?" קוראת נעמי בזעם, ברגע שהיא רואה את אמה.
"בבקשה תפסיקי לצעוק," נוזפת בה בחדות האחות התורנית. "כאן לא שוק."
נעמי מוחה דמעות, שפורצות מעיניה ללא שליטה. "מה קרה לו?" היא שואלת את אילזה בתובענות, ברגע שזו מתקרבת דיה.
"התקף לב," משיבה אילזה באיפוק לקוני, שעומד בסתירה מוחלטת לסערת הנפש של בתה.
"מה פתאום התקף לב, הוא בכלל לא זקן!"
"הרופא אמר. דוקטור מלניק. אבא שלך סומך עליו. ביקש במפורש לבוא אליו."
"אני לא מאמינה."
"זאת לא שאלה של אמונה, אלא של עובדות. נסתם לו עורק שמוביל דם ללב, ככה הוא הסביר. אין דם הלב לא עובד. לא צריך להיות רופא כדי להבין," פוסקת אילזה.
"המלניק הזה מאיפה הוא יודע? הוא עשה בדיקות? מה?" נעמי לא מרפה.
"כמו שאמרתי לך," משיבה אילזה בטון מדוד, "אבא ביקש אותו במפורש. ודוקטור מלניק גם אמר שאבא אבחן בעצמו שיש לו התקף לב."
"אבא ידע שיש לו התקף לב?!"
"הוא רופא," חוזרת אילזה על תשובתו של מלניק.

למחרת היום, אחרי שנעמי תחלץ מאילזה פירוט מדויק, כמעט דקה אחר דקה, של אירועי הערב הקודם מרגע הגיעה הביתה ועד שאביה אושפז, אחרי שתשמע בעצמה את הדברים מד"ר מלניק, אחרי שייקבע מותו של ליאון, היא תאשים את אילזה, וגם את ליאון, במותו.
"הוא לא טיפל בעצמו למרות שידע," היא חורצת, "ואת את הרגת אותו סופית כשבזבזת זמן וגררת אותו במונית במקום לקחת אותו באמבולנס לבית החולים."
אילזה יודעת שנעמי יודעת שלא כך היתה השתלשלות האירועים. היא גם יודעת שאין טעם לחזור על העובדות, לתקן את דבריה. שאין טעם לנסות לשכנע, אפילו לא לנחם. העובדות, היא יודעת, לא ישַׁנו דבר במקרה הזה.
נעמי לעולם לא תסלח לה על כך שאביה מת, ואילו היא נותרה בחיים. מבחינתה, ההורה הלא נכון מת.

כשהן יוצאות מבית החולים בדרכן הביתה, אחרי שגופתו של ליאון הועברה לחדר המתים ואילזה צלחה בעזרת נעמי המייבבת, שתרגמה את המבוך הבירוקרטי להנפקת המסמכים הדרושים, אילזה עוצרת לרגע לשאוף אוויר. למעלה מעשרים וארבע שעות לא יצאה מבית החולים, לא החליפה בגדים, לא חלצה את נעליה ולא נתנה מנוח לגווה הכואב.
יממה שנכנסה אליה כאשת איש ויצאה ממנה אלמנה.
"אני שונאת אותך," מסננת לעברה נעמי ומחישה את צעדיה כדי לפתוח ביניהן מרחק.
עוד מרחק.
"כן, אני יודעת," משיבה אילזה בענייניות.



-פרק 41- עכשיו


באחת הפעמים שבהן אמא רצתה לתקוע עוד סיכה במה שנראה לה בלון הדימוי שלך בעינינו שהתקיים רק בראש שלה היא זרקה לי שיש לך בעיה עם הלב. שאתה לוקח בקביעות תרופות שרושם לך חבר רופא לב, אבל אתה לא מודה. עד כדי כך שאתה קונה את התרופה באופן עצמאי, כדי שרופא המשפחה בקופת חולים לא יכתוב בתיק שלך שיש לך בעיה, שלא ידע מזה בכלל. כעבור זמן, כשזעמה המחזורי עליך שכך, היא טרחה לדרוש ממני לא לומר מילה על הנושא לאף אחד, בטח ובטח שלא להזכיר את זה באוזניך.
לחלקיק שנייה שקלתי לעשות דווקא, אבל מיד ויתרתי. אם אתה לא רוצה שזה יהיה ענייני זה לא יהיה ענייני.
כשעמדת על סף כניסה למוסד השיקומי, התבקשנו להביא, בין היתר, פירוט מסודר של כל התרופות שאתה לוקח. אותך, כמובן, כבר לא היה מה לשאול. כבר לא ידעת בכלל שמה שאתה בולע הוא תרופות, שלא לדבר על מהן, לשם מה או נגד מה.
ואז התברר היקף ההסתרה. וההכחשה. שלך, שלך בעזרתה, שלך מאחורי גבה.
היית, כמה אירוני, התגלמות הקלישאה על הרופא שלא מסוגל להיות חולה.
שוב ושוב חוזרת ומציקה לי השאלה אם אתה, הרופא שנודע ביכולות האבחון החדות, המקיפות והמצוינות שלו, באמת לא זיהית, לא חשדת, לא הבנת, לא ידעת בשום שלב שזאת לא סתם הזדקנות ובגידת הגוף, אלא מחלה. ואיזו מחלה.
שוב ושוב אין לי תשובה חד משמעית, יש לי רק הוכחות מעיקות לכך שטרחת להסתיר כל סימן להיחלשות הגוף ומן הסתם גם להיחלשות הראש והנפש, היחלשות שלא נבעה מאיזו הזנחה, התגרות בגורל או טיפשות, היחלשות שלא היתה בשליטתך או באשמתך בשום צורה ואופן, ובכל זאת הסתרת. אתה, שתמיד הטפת למטופלים וגם לנו, שאין מה להתבייש בחולשות כי הן עניין אנושי לחלוטין.
להטיף לאחרים ידעת יופי. ליישם בעצמך הכי לא.
אפילו את הרופא העמית שרשם לך את התרופות ללב לא איתרנו. אמא לא ידעה את שמו, או לא זכרה, איתן ואני כן, גם לו היא סיפרה ברגע של רתחה עליך ואחר כך השביעה לסודיות, בנוהל הרגיל ודאי לא ידענו. הרי לכאורה לא ידענו בכלל שיש לך בעיה.
ובין מסכת החשאיות שאמא כפתה עלינו בשם שמירת איזה כבוד מדומה "אסור להגיד שאבא לא בסדר" שנטרלה אפשרות לשאול איש רפואה כלשהו משהו שקשור בחיסיון רפואי, לבין העובדה שהנחנו ששום רופא לא יודה מרצונו שהוא כבר שנים משתף איתך פעולה בסוג לא בדיוק חיובי של רפואה מרחוק, הבנו די מהר שחבל על האנרגיות המתבזבזות. ויתרנו.

***

בזמן הפציעות שלך חתכים, עור דקיק שנקרע ממפגש לא צפוי עם דלת המעלית, שריטה מקיר כשאיבדת לרגע שיווי משקל בהליכה עוד העמדנו פנים שמאזן הכוחות בינינו נותר בעינו. אני החובשת המעשית אתה הרופא המומחה המנחה. ובכל פעם שהתיישבנו זה מול זה בפינת האוכל שהוסבה לרגעים אחדים למרפאה, ההסכם השָׁתוּק בינינו קבע שאתה מאפשר לי לבצע את הפעולה רק משום שהרופא אתה הוא במקרה גם הפצוע, ולא מסוגל לחבוש את עצמו.
כמו בכל הפעמים שביקשת ממני לשים לך פלסטר או חבישה, משחה או אבקה עוצרת דם כשנחתכת ביד ולא יכולת לעשות את זה בעצמך. את אמא ואיתן פסלת מראש למשימות סיוע כאלה. לא בשבילם, הבהרת בלי מילים. כמו אותה פעם שבה החלטת להתקין בעצמך ארונות מטבח ונפצעת ביד מהמקדחה. ירד לך המון דם, אמא נשתלה במקום מרוב זעזוע, ואני נקראתי לבצע טיפול וחבישה. פשוט נתת לי ברוגע מוחלט הוראות הפעלה מדויקות, שביצעתי בשקט מוחלט. בסוף חייכת אלי ואמרת, "טוב מאוד." כאילו הייתי סטודנטית שלך, לא הבת בת השש עשרה שלך. ידעת שלא איבהל מהדם, שלא אברח באימה מחדר האמבטיה.
ובכל זאת, מעולם לא אמרת לי שאתה חושב שיש לי כישרון לזה, לא שאלת למה אני לא שוקלת ללמוד רפואה, שלא לדבר על לעודד אותי לזה. את מי שהיה חבר שלי כן. אותי לא.
בלב הוא ידע שאת יכולה, אומרת אמא בימים אלה, שבהם היא שוקדת על העלאתך לדרגת מלאך, או לפחות קדוש.
כן, בטח.

***

בשלב הפציעות עוד נשמר, לפחות בהתחלה, ממד של העמדת פנים. אתה אמרת לי מה לעשות, באוצר המונחים המצטמצם שלך, בעולם המצטמצם שלך בכלל. איך להחזיק, באילו חומרי חבישה להשתמש, איך להדביק את הפלסטר הרפואי. נגיד.
ובכל כמה ימים הכרזת על מחסור חמור בגאזות, פדים דביקים, שרוולי רשת ושאר חומרי חבישה.
כשסידרנו את חדר העבודה שלך אחרי ההלוויה, מילאנו ארגז גדול שלם בקופסאות של חומרי חבישה מכל הסוגים והגדלים.
כשהמצב החמיר והפציעות התרבו, התיישבת מולי לחבישה כמו מול יריב מאוס, רטנת, נופפת ידיים ובסוף גם קיללת בלי חשבון.
כאילו שאני לא אני.
אבל אני כבר הבנתי אז שזאת לא אני זה אתה שכבר לא אתה.

***

כשאיתן ואני לקחנו אותך כמה פעמים לרופא מומחה כלשהו אורתופד, למשל, כי כבר כאב לך לקום ולהתנועע, והתלוננת שאתה לא רוצה וגירשת את אמא בזעם בכל פעם שהציעה לך לרדת לסיבוב גנחת וקיטרת בלי סוף, עד לרגע שנכנסנו לרופא. ואז, כשרק שרידי אישיותך עוד הבהבו שם בפנים, זה הספיק לך לעטות שוב את המסכה, וכשהוא פנה אליך בשאלה הבנאלית, "איך אתה מרגיש?" חייכת חיוך של אין לי מושג למה השניים האלה גררו אותי הנה וענית, "מעולה פלוס, כרגיל."
התשובה הקבועה שלך.
כאילו כלום לא קרה, כאילו כלום לא כואב לך, כאילו אתה לא מסרב לטיפול של פיזיותרפיסט, כאילו אתה לא זקוק לעזרה לקום או להתייצב, כאילו לא נעים לך להטריד קולגה צעיר, כאילו אתה סמל הבריאות.
מפעל הכאילו חזר לפעול לזמן קצר, כאילו בעליו מפעילו לא נעדר רוב הזמן מקליפתו.

***

כשהתחלת ליפול בבית ונחבלת בראש, החלו הביקורים בבתי חולים. מיון עיניים, מרפאת עיניים, מיון כללי, סי טי ראש.
כשבאנו לביקורת במרפאת העיניים, רטנת מרגע שהגענו, והתפרצת מפעם לפעם בקול רם, שהביך בעיקר את אמא.
לְמה מחכים? שאלת שוב ושוב בקוצר רוח נרגן, כאילו אתה לא יודע איפה אנחנו, כאילו אתה לא זוכר שנחבלת לפני יומיים ליד העין, כאילו אין לך מושג לשם מה התכנסנו דווקא כאן.
לא כאילו. באמת.
כשפגשתי אתכם בפתח חדר המיון בלילה שבו אמא בכל זאת הזמינה אמבולנס, ישבת על כיסא האלונקה, עטור תחבושת אריק שרון מוכתמת בדם סביב הראש, לבוש חולצת טי מוכתמת בדם, על פניך הבעה משועשעת ולידך אמא, ועל כתפה תיק תפוח בגודל שק שאיים להכריע אותה.
סתם בזבוז זמן, הפטרת, לְמה מחכים?
שעות היינו במיון. בעיקר בהמתנה. לרופא, למתמחה, לאחות, לאחראי. לבדיקות דם, לסי טי, לפענוח, לסיכום, לשחרור.
לשירותים עוד התעקשת אז לרדת מהמיטה וללכת בעצמך. כלומר בלי איש צוות רפואי. עם הליכון ואיתי.
דשדשנו לאט לחדרון השירותים, העמדתי אותך, שאלתי אם לעזור עם המכנסיים ולא סגרתי את הדלת.
הייתי בכוננות שמירה.
והאיש הזה, שהתנדנד שם קצת מעל האסלה והסתובב אלי מרוצה כמו פעוט שצולף לראשונה לאסלה, האיש הזה כבר לא באמת היה אבא שלי. זה היה איש חולה.

***

והוא עוד היה הגרסה הקלה, המוכרת במעומעם, לעומת האיש החולה שהובהל מהמוסד השיקומי לבית החולים.
הוא כבר לא ידע גם מי הוא. לא רק מי אנחנו.
רק אמא המשיכה כל הזמן להכריז בחדר המיון או במחלקה זו או אחרת שבה אושפזת, שאתה רופא, רופא חשוב מאוד.
באשפוז שבו התאוששת מהזיהום שתקף את גופך התשוש מהחיים, עוד היו לך כמה רגעי הבלחה, אבל לא של הרופא. של הפלרטטן. החלפת כמה קטעי משפטים של כלום ושום דבר עם אחות זו או אחרת שנתנה זריקה או בדקה מדדים. אותן זה אולי שעשע. אותי פחות.
הרי זה היה מעין פסק זמן. משגרה מתכערת שבה נאבקת בסורגי מיטה מגִנים, במטפלים, בצינורית נוזלים, באלונקאים, באחיות; שגרה שבה הרבית לפרוץ בצעקות ובקללות על כל פרצוף או מגע שהרתיע אותך, על כל פעולה שלא הבנת את פשרה, על כל תביעה שלך שלא נענתה.
אתה, אבא שלי, עזבת. נשארנו עם איש חולה.
כל זמן שחייך אם אפשר לקרוא לתקופה האחרונה, המייסרת והמעליבה הזאת "חיים" נמשכו, הצלחתי לנתק אותך, את מי שהיה אבא שלי, מהאיש החולה שנותר בקליפתו.
ככה לא הזדעזעתי. לא התפרקתי. לא התרסקתי. לא בכיתי.
מאז מותך, אני לא מצליחה יותר לעשות את ההפרדה.
ואני פוגשת אותך אותו שוב ושוב בזיכרונות שלא מרפים. את האיש שזועק, שנאחז בכוח, שחובט באוויר וצועק בזעם כשמעבירים אותו על סדין מתוח מאלונקה למיטה, מכיסא לכורסה. אני רואה איש זקן, חולה, מבוהל, תלוש, מבולבל, שאין לו מושג מי הוא ומה קורה איתו.
שפעם היה אבא שלי.
שפעם היה אתה.



מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.

הירקון 116 ב' / אורית הראל

לרכישת הספר באתר ybook

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד

עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play