מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 27 -
קלרה
קלרה השקיפה על הגן. השעה היתה מוקדמת, שבע בבוקר בשיקגו, חמש בבוקר כאן. השמים שקטו, הירח רק החל לדהות, ורוח חמימה נשבה מההרים שמאחוריה.
תוכניתה היתה לתפוס את ויקי כשתסיים את ריצת הבוקר שלה. היא תמיד היתה רגועה אחרי הריצה, נטתה לדברנות וגם קצת לשטויות כשרמת האנדורפינים בגופה היתה גבוהה.
קלרה התקשרה אליה בנשימה עצורה.
אלוהים, היא חשבה כשהטלפון צלצל. היא היתה צריכה לנסוע לשיקגו, לעשות מחווה גדולה כלשהי. לפגוש אותה בזמן הריצה. להכין לה איזה קוקטייל פירות מפתה...
"קלרה?" שאלה ויקי. היא שמעה את הקול ואת נשימתה הכבדה של ויקי.
"את עדיין רצה."
"בדיוק גמרתי. מה את עושה? עכשיו בטח שש בבוקר אצלך."
"חמש."
"הכול בסדר?" היא תיארה לעצמה את שערה השחור של ויקי מחליק מסיכות הראש, ואת לחייה הלוהטות.
"כן. כלומר, לא. אבל רציתי לשמוע את הקול שלך. אני מצטערת. סליחה. אני מתגעגעת אלייך. כל כך."
"קלרה? את... מקשקשת."
"אני יודעת. ואני יודעת שהקשיתי על המצב. ולהיות איתי לא קל, וברור שיש לי כמה בעיות של גבולות."
"בכך שאת חוסמת אנשים לחלוטין."
"בדיוק." השיחים רשרשו מולה ושועל זינק אל המדשאה כאילו היא לא היתה שם בכלל. "אחותי ובעלה נפרדים."
"אוי לא," אמרה ויקי.
"לא, זה דבר טוב."
"טוב, זה הרבה דברים, גם אם זה דבר טוב."
"נכון," אמרה קלרה באנחה ועצמה את עיניה בכוח. "זה ממש ככה."
"קלרה?"
"הלוואי שהיית כאן, ויקי. אני באמת פשוט... הלוואי שהיית כאן."
"אני יכולה להגיע בערב."
"ויקי, אני לא יכולה לבקש..."
"אני חוזרת ואומרת לך את זה קלרה. את לא צריכה לשאול. אני רוצה להיות שם. אם את רוצה אותי שם. אני אהיה שם."
"אני רוצה אותך כאן," אמרה קלרה.
"אז נתראה הערב."
קלרה ניתקה את הקו ומעליה נהפכו השמים לכחול בדולח וזהרו כאילו היו חדשים.
אבי יצאה שעה אחרי כן, בעיניים נפוחות ובפנים אדומות, עם שני ספלי קפה. היא התיישבה על השזלונג האחר שהיה בגן.
"את בסדר?" שאלה קלרה והניחה את הטלפון ואת המיילים של העבודה שהיא עיינה בהם, וקיבלה את הקפה מאבי.
"לא. את?"
"ויקי תבוא."
"באמת?" שאלה אבי.
קלרה הנהנה ואבי נגעה קלות בכתפה.
"אני שמחה בשבילך." היא לגמה מהקפה ונשפה, ועצמה את עיניה מפני השמש הזוהרת של יום חדש.
קלרה ידעה שעליה לספר לאבי על השיחה שהיתה לה עם קיטי ואיך היא הסתיימה. אבל אבי לא תאהב לשמוע באיזו בוטות היא דיברה אל קיטי. ואבי נראתה מותשת. ועצובה. והיא לא רצתה לתת לאחותה עוד סיבה לדאגה.
למעשה, בעודה יושבת כאן בחוץ ומרגישה קצת אשמה כשחשבה על אתמול ואיך התנהלו הדברים במשרדה של קיטי, צץ במוחה רעיון מבריק.
"אני חושבת על הבית," אמרה קלרה ונשענה שוב לאחור.
"המממ."
"אני חושבת שהוא צריך להיות שלך."
אבי סובבה את ראשה. "השווי שלו מטורף. החברה ההיסטורית של גרינסבורו מבקשת שוב ושוב לתלות עליו לוחית זיכרון. לפני שנים ניסיתי לשכנע את אמא למצוא את שטר הקניין של הבית כדי שנוכל לקבל הערכה מלאה עליו, אבל היא לא מצאה אותו."
לא מצאה אותו? זה לא נשמע כמו אמא.
"אנחנו נמצא את שטר הקניין ואת תיתני לבן את הבית שלכם, ותעברי לבית של אמא ואבא. תחשבי על זה. אני נחרדת מהמחשבה שמישהו אחר שיגור בבית שלהם. אחרי כל העבודה שהם השקיעו בשיפוץ שלו."
"אני זקוקה לעזרתך בכל העניין הזה, קלרה," אמרה אבי. "זה יהיה כל כך קשה."
"ויקי היא חסידה של שיטת מארי קונדו לארגון הבית. היא תשמור שלא נסטה מהקו."
מאחוריהן כחכח מישהו בגרונו, והן זזו הצדה ואחורה וראו את סופיה מחזיקה קופסת נעליים כתומה של נייקי שיכלה להיות פריט בתפאורה מסט של סרט בשנות השמונים.
"הַיי," היא אמרה בנפנוף קל של ידה. "סליחה שאני מפריעה."
"את לא מפריעה," אמרה קלרה.
"קיטי יצאה למשך היום," אמרה סופיה, מה שהיה מכל בחינה ומובן השקר הבוטה ביותר שקלרה שמעה מעודה. "אבל היא רצתה שאתן לכן את זה."
היא הושיטה להן מעטפה בגון השנהב, וקלרה לקחה אותה. אבי לקחה את הקופסה.
"היא תחזור הערב?" שאלה אבי.
"אני לא יודעת בדיוק מה התוכניות שלה."
"ויקי מגיעה הערב," אמרה קלרה. "זה... בסדר?"
"בוודאי." סופיה חייכה. "אל תהססי לקרוא לי אם יש לך שאלות. אחרי שלושה צעדים היא הסתובבה. "הצטערתי לשמוע על אמכן. בטס היתה אישה מיוחדת."
"הכרת אותה," אמרה אבי, וקלרה שמה לב שזאת לא היתה שאלה.
"תמיד חיכיתי בשמחה לביקורים שלה. היא וקיטי נהגו לשבת כאן בחוץ ולצחוק כל כך חזק, עד שהיו מבריחות את כל הציפורים מהעצים."
סופיה פרשה, והן ישבו שם שעה שהאורות נצנצו בעיר שמתחת.
"מה לדעתך יש פה?" שאלה אבי וטלטלה קלות את הקופסה. מעל ראשה הסתחררו שתי שפיריות זו סביב זו ועפו לאמבט הציפורים שליד הוורדים.
"יש רק דרך אחת לברר את זה," אמרה קלרה, אבל היא לא פתחה את המעטפה ואבי לא פתחה את הקופסה.
"היה אפשר לצפות שאחרי כל מה שקרה לא נפחד מקופסת נעליים קטנה." אבי נענעה בראשה. "אבל אני מפחדת."
קלרה הבינה. התחולל שינוי סיסמי, שינוי מלא מהיסוד של מה שהן ידעו כאמת על משפחתן.
"אני ראשונה," אמרה קלרה, פתחה את מעטפת השנהב הגדולה ומצאה בה שתי מעטפות נוספות. "אלוהים אדירים," היא אמרה והוציאה מהראשונה צ'ק צ'ק בנקאי על סך מאתיים וארבעים אלף דולר. היא הושיטה אותו לאבי.
קלרה פתחה את המעטפה השנייה, ומצאה בה מכתב. היא קראה אותו בקול:
קלרה ואבי,
אתן שתי נשים יפות, חזקות ומקסימות. אמכן היתה כל כך גאה בכן, ואני מבינה למה. היא אמרה לי, כשאביכן הלך לעולמו, לא לעשות את זה, גישה שג'ני הדהדה בכל הזדמנות. אבל אני תמיד הייתי טיפשית וקצרה ראות. אמכן האשימה אותי פעם בקולי קולות שאני בעסקי הקולנוע זמן רב מדי. לא כל דבר אפשר לסגור בסוף הוליוודי. אמכן צדקה. לא הייתי צריכה להתחיל לגלגל את הכדור הזה, ואילו יכולתי לחזור בי, הייתי עושה זאת.
הייתי מפרה את ההבטחה לאמכן בקשר לכפתורים המטופשים האלה ולא הולכת להלוויה. הייתי מתאבלת עליה לבד. אני מצטערת על המהומה שהקמתי.
עם המכתב הזה ישנה קופסה של כמה דברים ששמרתי במשך השנים. אני יודעת שאתן, כמיליוני אחרים, קראתן את יומן וייטנאם, אבל אני ביקשתי ממנה להסיר את הדפים שאני או רקס מוזכרים בהם באופן ממשי, והיא תודה אל! נענתה לי. הדפים בקופסה. וכך גם שטר הקניין של בית הוריכן בגרינסבורו. קניתי אותו מהם כשהיו להם בעיות כלכליות כשאתן הייתן צעירות מאוד, ואני ניסיתי במהלך השנים לרשום אותו על שמם, אבל אתן יודעות כמה עקשנים יכלו הוריכן להיות. הצ'ק הוא סכום שכר הדירה שהם התעקשו לשלם לי במשך השנים. הוא שלכן. כמו הבית. כמו הקופסה. כמו כל זיכרון שיש לכן מהוריכן. אביכן היה איש טוב, אצילי ואוהב עם חוש ההומור מהסוג שאמכן לא יכלה לעמוד בפניו. אמכן אהבה אתכן בכל לבה, והסודות שהיא שמרה מפניכן נשמרו לא מתוך בושה או זדון. כמה מהם, לדעתי, היו פשוט מכאיבים מכדי לדבר עליהם, ואחרים, צר לי לומר, היו טובה שהיא עשתה לי.
כל טוב, קיטי
אבי הסירה את המכסה מקופסת הנעליים וחשפה עשרות רבות של דפים שנתלשו מאחד היומנים של אמא.
- 28 -
דפים מיומן וייטנאם של בטי קיי
30 בספטמבר, 1970
קיבלתי היום מכתב מקיטי.
ידעתי שאין לך כוונה לשנות את דעתך. זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה במכתבה, וזה הצחיק אותי. קיטי במיטבה. ג'ני אמרה לי איפה את מוצבת, היא כתבה. אל תכעסי עליה. ועלי. בבקשה. לא אוכל לשאת את זה.
היא ביקשה חדשות, מחילה. כל דבר כדי לדעת שאני בחיים ובסדר. אני לא יודעת איך לעשות את זה. לסלוח לה זה קל. כבר עשיתי את זה מזמן. אבל איך אני מספרת לה שאני כאן רק חודש וכבר לקול המסוקים המגיעים אני מתחילה לבכות? אני לא יכולה לספר לה על האוכל בחדר האוכל של בית החולים, שמצליח איכשהו להיות דוחה וטעים גם יחד, או איך ראיתי את ג'ני בשבוע שעבר בפעם הראשונה ורצנו זו אל זו ובכינו חבוקות. איך אני מספרת לך ששתים עשרה שעות עמדתי על הרגליים במאבק על חייו של בחור ואחר כך פינו אותו ואני לא יודע מה איתו? אתמול בלילה החזקתי את ידו של נער בן שמונה עשרה, ילד מסכן וצעיר ממני רק בשנים ספורות, והעמדתי פנים שאני אמו עד שהוא מת מכוויות שכיסו את רוב חלקי גופו. אני לא יודעת איך לספר לה על הגשם. על הבוץ. על הריח של חיידק הפסיאודומונס.
אינני יודעת איך לספר לה שזאת היתה טעות מצדי לבוא לכאן, אבל הטעות הזאת היא העבודה החשובה ביותר שעשיתי בחיי. אני לא יכולה לספר לה כמה אני מתגעגעת אליה ואיך הייתי נותנת כל מה שיש לי בעד עוד לילה אחד בבית הציפורים. או בעד חדר 212. את הכול.
יגוני וגעגועי. אליה. אל רקס... הו אלוהים. רקס. כל זה יותר מדי להכניס למכתב. אז אני מכניסה את זה לכאן, ואני לא כותבת לה. אתחרט על כך. אני יודעת שזה מה שארגיש. אבל לכל אחד יש הדרך שלו לשרוד כאן. זאת הדרך שלי.
15 בנובמבר, 1970
אחרי חודש של "הזוג המוזר", ג'רום הצליח לבסוף לשים את ידיו על סרט חדש. במיוחד בשבילנו, הוא חזר ואמר. הוא היה נרגש מאוד כשהרכיב את המקרן, ודֶלורס ואני תלינו את הסדין ששימש לנו כמסך. הושבנו את הבחורים שהיו זקוקים לכך בכיסאות גלגלים וכמה מהם העברנו במיטות השדה שלהם. אד מחדר האוכל הצליח להשיג פופקורן, וכמובן שרף אותו. לא שזה שינה הרבה. הרופאים והאחיות שהשיגו בקבוקי בירה מיקי'ס בחבילות מזון שקיבלנו העבירו אותם בין כולם, וג'רום צעק עלינו שנהיה בשקט וכיבה את האורות.
"ילד החצאית". כלומר... אפשר להאמין? הוא עשה את כל הדרך עד לכאן, לא סתם סרט עכשווי אלא להיט שובר קופות. כשהקרדיטים החלו להופיע והיה שם רקס דניאלס באותיות דפוס מוזהבות, כמעט קמתי והלכתי. אבל אז ג'רום התגנב אלי מהצד, הושיט לי קופסה ואמר שהיא הגיעה עם הסרט ושהוא אמור למסור לי אותה ביד.
טלטול אחד קטן של הקופסה וידעתי מה יש בה. הכפתורים. צפיתי בסרט כולו כשדמעות זולגות על פני, זכרתי כל יום של צילומי הסרט הזה. זכרתי את מזג האוויר ואת החום ואיך יו הקסים את רקס וקיטי, רדה בהם והכריח אותם לעבוד קשה יותר. והתוצר על המסך היה... עוצר נשימה. יפה, ומכאיב וסקסי. לשמחתי בין רקס לבין הדמות שלו לא היה שום דמיון, כי אחרת הייתי מתפוצצת. המוזיקה נסקה, וכמוה גם אני. כשהכול תם והבחורים חזרו למיטות ואמרו איך הם היו מזהים את קיטי גם אם היא היתה לבושה בבגדי נער, חזרתי אל האוהל שלי וסוף סוף כתבתי לה בחזרה. זה לא היה מכתב ארוך.
אני מתגעגעת אלייך. תודה. בבקשה תמשיכי לכתוב. היית מדהימה בסרט ואני כל כך גאה בך. אני מצטערת.
19 בדצמבר, 1970
אמש חלמתי על רקס. התעוררתי בצריף חשוך, לקולה של דלורס שהתהפכה במיטת השדה שלה, ולא יכולתי לנער מעצמי את התחושה שמשהו אינו כשורה. אולי זה פשוט מפני שאני כל כך מתגעגעת אליו. הייתי משלמת כסף טוב בשביל עוד חיבוק אחד אחרון. אבל לא זה העניין. או לפחות לא רק זה. געגועים אליו הם משהו שאני רגילה אליו. מה שאני מרגישה עכשיו הוא שונה.
25 בדצמבר, 1970
קיטי כתבה. רקס לקח מנת יתר. ריק הזעיק אמבולנס, אבל כבר היה מאוחר מדי.
26 בדצמבר, 1970
חשבתי שאוכל לעשות כל דבר במשך שנה. אבל אני לא יכולה לעשות את זה עוד. אילו הייתי שם, יכולתי להציל אותו. אני יודעת את זה. לא הייתי צריכה לעזוב. איך אני מפסיקה להרגיש ככה? ג'ני אומרת שאני צריכה להשפיל ראש ולעבוד, והיא צודקת. אני חייבת לכבות משהו כדי שלא ארגיש עוד שום דבר.
27 בינואר, 1971
אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. ארבעת הימים האחרונים היו סופה משתוללת. קשה לקרוא שוב את מה שביומן שלי מהחודש שעבר. עשיתי מה שג'ני הציעה וקברתי את עצמי בעבודה. הפסקתי לחשוב על הבית. הפסקתי לחשוב על רקס, מה שהיה טוב. וקיטי, אף שהיא כתבה כל הזמן, אני כבר לא כתבתי לה בחזרה. הייתי חייבת להוציא לי אותם מהראש ופשוט להיות במקום הזה. פשוט לשרוד כל יום. אני מניחה שקיטי התחילה לדאוג ולקחה את העניינים לידיים. כדאי שאתחיל מההתחלה. קיבלתי ארבעה ימי חופשה. ארבעה ימים שלמים. שאלתי את ג'ני אם היא רוצה להיפגש איתי בסייגון, אבל היא אמרה לי שעלי לבוא לבקר אותה. היה טיול של אחד מארגוני הסעד והרווחה לפצועי המלחמה שעבר דרך דא נאנג וטייס המסוק הקאובוי שלה, ג'רום, יוכל לקחת אותי ולהחזיר אותי למחרת. ג'רום וג'ני היו כמו כפפה ליד, והאיש הזה יעשה הכול בשבילה. בווייטנאם סיגלתי לי הרגל להתפלל, והתפללתי למענו כל ערב. ההקלה שהרגשתי למראה חיוכו הרחב בחדר האוכל היתה עמוקה. אבל ג'רום היה חייל פשוט וג'ני כאחות היתה קצינה, כך שהקשר ביניהם היה מנוגד לתקנות, ותחת עיניהם הפקוחות של כמה מהטיפוסים הגזעניים שג'ני עבדה איתם. נשכח לרגע את העובדה שצרי האופקים האלה שוכבים עם כל מה שזז, חוגר או קצין.
אלוהים מוצא דרך, ג'ני תמיד אומרת. ואני אומרת: כמוהו מוצאים דרך גם בני עשרים וארבע חרמנים.
כשהיה מוכן להתחיל להתניע את הגוזל המעופף שלו, כמו שהוא קרא לו, אמר ג'רום שלג'ני יש הפתעה בשבילי. משהו בקשר למישהו שלמד איתי מזמן בכיתה, הוא אמר. וידעתי. אמרתי לו ששכחתי משהו, ורצתי בחזרה לאוהל שלי ותפסתי את קופסת הכפתורים ואת פריט הלבוש הראשון שהצלחתי לשים עליו את הידיים. וככה בעצם מצאתי את עצמי תופרת את הכפתורים הוורודים לחזייה. ידעתי שאם קיטי אינה ההפתעה, אני אהיה במבוכה.
היתה במה שהוקמה בין הצריפים ששימשו כמחלקות בית החולים. ג'ני קיבלה את פני בחיבוק, וג'רום קיבל קריצה ותודה. אחר כך ג'ני לקחה אותי דרך הבסיס אל הבמה שם ניגנה להקה.
"אל תכעסי," היא אמרה, ואני פרצתי בבכי.
קיטי הופיעה על הבמה בחצאית מיני, מגפי גו גו לבנים וסוודר מקרמה צהוב שכיסה טפח וגילה טפחיים. היא היתה זוהרת כל כך ונקייה כל כך. אנחנו כולנו היינו במדים בצבע ירוק יער, אני לא גילחתי את בתי השחי שלי אני לא יודעת כמה זמן, והיא נראתה כאילו יצאה עכשיו מארון הקירור בחנות מכולת. הבחורים השתוללו כשראו אותה, והיא נופפה אליהם ומחאה כף ורקדה ריקוד קטן לצלילי הלהקה. נשימתי נעתקה. הייתי מוצפת ברגשי הקלה וגאווה ושמחה.
היא נראית טוב, קראה ג'ני.
אני חייבת להגיע לשורה הראשונה, צעקתי, וג'ני עשתה פרצוף אבל ג'רום הוביל, גופו הגדול מפלס לנו דרך בקהל. הגענו ממש עד לקורות העץ שתחמו את הבמה, והמנחה, שדרן הרדיו של הכוחות האמריקאים בווייטנאם שהבחורים אהבו, שאל את קיטי שאלות על החיים בבית. היא דיברה על "ילד החצאית" ועל סרט בונד החדש שהיא תשתתף בו. מישהו זרק הערה על ג'יין פונדה, והקהל פרץ בקריאות בוז.
ניצלתי את הרגע להשליך את החזייה שלי על הבמה.
"מה לכל...?" אמר השדרן של הרדיו, וקיטי מצאה אותי בתוך ים המדים הצבאיים.
כיסיתי את פי בשתי כפות ידי ובלמתי יפחה פתאומית מוזרה, והיא רצה היישר לשם והרימה את החזייה עם הכפתורים הוורודים שהיו תלויים על בלימה על גביעי החזייה ועל והרצועות. זה היה מגוחך.
"שאלבש אותה?" היא שאלה, והקהל צעק "תורידי!", מה שהיה חסר כל היגיון.
הלהקה התחילה לנגן משהו אחר, ושוטרים צבאיים יצאו אל תוך הקהל כדי לתפוס אותי, משהו שלא ציפיתי שיקרה. החיילים יכולים לקפוץ על הבמה, אבל אישה אחת זורקת חזייה ומיד מזעיקים את המשטרה הצבאית.
הלכנו אל מאחורי הקלעים, ויו בונט, שעמד ליד המדרגות שהוליכו לבמה, הבחין בנו. פרצוף חמוץ, הוא קרא, ואחר כך, בדרכו היוּבּונֵטית, הוא שכנע את השוטרים הצבאיים להניח לי. אני חושב שאת חייבת לי, הוא אמר ומשך אותי אליו לחיבוק.
שאלתי אותו מה הוא עושה פה והוא הביט בי כאילו ירדתי מהפסים. לא יכולתי להרשות לבחורה שלי לבוא לכאן לבדה, הוא אמר.
ואז הופיעה קיטי ומשכה אותי כל כך חזק ומהר אל חיבוק שכמעט הפיל את שתינו. אני מצטערת, חזרתי ואמרתי, והיא חזרה ואמרה, גם אני. אני לא מאמינה שעשית את זה, אמרתי לה. הייתי עושה את זה מיליון פעמים כדי לראות אותך.
נשענתי לאחור וראיתי את החבּורה שליד העין שלה. היא כיסתה אותה במייק אפ כדי שלא יראו אותה כשתהיה על הבמה, אבל מקרוב זה היה סיפור אחר. היא אמרה שקיבלה מכה ממטען שנפל כשהמטוס נחת בסייגון.
ג'ני וג'רום הופיעו, ואנחנו משכנו את ג'ני לתוך החיבוק שלנו.
ההיכרות שלנו היתה בת לא יותר מכמה שנים, אבל כל כך הרבה דברים קרו, שהרגשנו כאילו אלה היו חיים שלמים.
- 29 -
אבי
לוס אנג'לס, קליפורניה
2019
לא היה שום סימן מקיטי במהלך שאר היום. אבי לא הוטרדה במיוחד מהיעדרותה, אם לומר את האמת. ההנגאובר התפוגג, אבל המבוכה נשארה. כל שהיתה זקוקה לו הוא כוסית יין כדי לפזר את הערפל ולשמן את הגלגלים.
וההתאפקות היתה בעיניה כמו התערבות אלוהית.
ויקי הגיעה לפני ארוחת הערב בנעלי קונברס ובשמלה צהובה יפה. אבי נפגשה עם ויקי רק פעם אחת, בקיץ שעבר כשקלרה הביאה אותה הביתה ליום הולדתה של אמא. כל שידעה הוא שוויקי בחורה מצחיקה, שהיא רצה כל בוקר, ושהיא אוהבת את הקפה שלה עם כמויות מזעזעות של סוכר.
משפחתה נמלטה מהונדורס כשוויקי היתה תינוקת, והיא עבדה כעורכת דין במרכז הלאומי לצדק למהגרים.
והכי חשוב, כשהיא יצאה מהמונית, קלרה קרנה כמו השמש.
היא שמחה בשביל אחותה, באמת, אבל החלה לתהות מה לכל הרוחות היא בכלל עדיין עושה פה. חייה התפרקו באיווה, והיא היתה במרחק של יום נסיעה לשם, בביתה המפואר של כוכבת קולנוע, והרגישה כמו גלגל חמישי.
לאחר שחיבקה את ויקי, היא וקלרה ערכו לה סיור בבית הקטן. אבי ניסתה ללכת לחדרה ולתת להן מעט פרטיות אחר כך, אבל קלרה וּויקי דחו את ההצעה על הסף. ויקי הזמינה סושי, והן התיישבו ליד השולחן הסלוני.
"את צריכה תוכנית," אמרה ויקי.
"נכון." הנהנה קלרה.
"תוכנית למה?" שאלה אבי.
"לשכנע את קיטי להפסיק להתחבא. כדי ששתיכן תוכלו לשמוע את סוף הסיפור. כדי שקלרה תגלה מי אביה."
"נכון," אמרה אבי. בדיוק. "מה שאני לא מבינה הוא למה היא הלכה. היא הביאה אותנו לכאן והיתה כל כך בעניין של לספר לנו את הסיפור, ועכשיו היא פשוט הלכה ונעלמה? בגללי? בגלל ששפכתי את היין...?
"אני חושבת שאולי היה לי חלק בזה," אמרה קלרה, וּויקי ואבי נפנו אליה בגבות מורמות. "בהתחלה שאלתי אם היה בינה לבין אמא קשר רומנטי."
"קלרה!"
"התשובה היתה לא. ואחר כך שאלתי אם בינה לבין אבא היה קשר כזה."
אבי אחזה את ראשה בשתי ידיה.
"ובכן, לא."
"אלוהים, זה אפילו לא עלה על דעתי. במה עוד האשמת אותה?"
"האשמה היא מילה קשה," אמרה ויקי ופיצחה פול סויה, ואבי פרצה בצחוק. הם היו כמו כפפה ליד, כמו שאמא נהגה לומר.
"אז האשמתי אותה שהיא מסתירה משהו. ובעיקר למה אף פעם לא ידענו עליה. למה אמא שמרה אותה בסוד כל השנים האלה." קלרה פיצלה את מקלות האכילה שלה ונעצה שניים בטונה הפיקנטית.
"ואת חושבת שכל סיבה שאולי יש לה היא משהו רע?" אבי לא יכלה לשאת עוד רע. היא היתה כבר מלאה עד גדותיה ברע.
קלרה משכה בכתפיה והביטה בוויקי שהנהנה. "אנשים לא שומרים דברים טובים בסוד."
זה מה שאבי פחדה ממנו.
אחרי הסושי אבי וקלרה נקשו על דלת בית הזכוכית.
"זה לא מוצא חן בעיני," אמרה אבי, מה שהיה לשון המעטה. עימות? בזמן פיכחות? שום דבר מזה לא נראה כמו רעיון טוב.
"אני יודעת," אמרה קלרה. "רק אל תשכחי את התוכנית."
"אנחנו רק דיברנו על זה, איך יכולתי לשכוח?"
"יכול להיות שסופיה בכלל לא פה," אמרה קלרה.
"אנחנו יכולות להתקשר למספר הטלפון," אמרה אבי. אם יהיה להן מזל אולי הן יוכלו רק להשאיר הודעה.
"את עוזבת מחרתיים," אמרה קלרה. "הזמן אוזל לנו."
אבי היתה שמחה להישאר יותר, רק כדי להפסיק את הלחץ הזה, אבל היא הבטיחה לבן. משפחתה היתה זקוקה לה.
"אני משתדלת לא לכעוס," אמרה קלרה. "קיטי הביאה אותנו לכאן בהבטחה להשיב על כל השאלות, ואחר כך היא נעלמת לנו? מה קורה פה?"
"מה אם זה כמו בסרטים והיא הביאה אותנו לכאן כי היא כאילו... גוססת?"
"לא נראה לי שהיא גוססת."
קלרה נקשה שוב על הדלת.
הדלת נפתחה וסופיה עמדה שם בזוג מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טריקו לבנה ועליה שרשרה כסף ארוכה. "אבי וקלרה? הכול בסדר?"
"בסדר גמור. נפלא, באמת," אמרה אבי.
"אנחנו צריכות את קיטי," אמרה קלרה וקטעה את שיחת החולין.
"אני יכולה לעזור במשהו?"
"לא, אלא אם כן את יודעת מי אבא שלי ולמה קיטי הופיעה בהלוויה של אמא שלי," אמרה קלרה, פניה של סופיה נותרו חתומות. "אז כמו שאמרתי, אנחנו צריכות את קיטי."
התוכנית היתה שתיקה. הן ישאלו את מה שהן רוצות לשאול ואחר כך הן לא יגידו מילה. הן לא יחליקו את הקצוות המחוספסים ולא ישחילו איזו בדיחה. שתיקה ותו לא.
קלרה אמרה שזה אחד הכלים החזקים ביותר ברפרטואר שלה.
אבי שנאה שתיקות. היא פתחה את פיה כדי לגרש את השתיקה, וקלרה חבטה בירכה, הוראה לא עדינה במיוחד לשים מחסום לפיה. דקות חלפו עד שהחיוך טוב הלב של סופיה נעלם לבסוף והיא נשמה נשימה עמוקה. "הזהרתי אותה שזה מה שיקרה," היא אמרה. "אראה מה אני יכולה לעשות. תישארו זמינות בטלפון."
למחרת בבוקר קלרה וויקי חזרו מהריצה שלהן כשאבי זחלה אל מחוץ למיטה המפוארת שלה. הן נפגשו במטבח הבקתה לקפה.
"ובכן?" אמרה ויקי, ששערה החליק מתוך הקליפסים שהחזיקו אותו. קלרה שבה והעבירה אותו בעדינות אל מאחורי אוזניה. "מה נעשה ביום השלם האחרון שנשאר לך?"
"הייתי רוצה ללכת לשפת הים," אמרה אבי. היא לא יכלה להישאר בבית ולחכות לקיטי שתופיע ותגלה את הסיבה האיומה והנוראה, תהא אשר תהא, שהיתה לה להישאר מחוץ לחייהן במשך כל השנים שעברו.
"את שונאת את שפת הים." חלק מפורסם מהפולקלור המשפחתי היה הסיפור שכשהיתה בת עשר הם ביקרו אצל דוד שלהן במובּיל, אלבמה, ואבי נכוותה כל כך בשמש, שעורה התכסה בשלפוחיות אחרי היום שבילו בחוף. היא האשימה את החוף, כי מעולם לא היתה טובה בלהאשים את הוריה. קלרה יכלה להצביע על דברים שהוריהן עשו או לא עשו כסיבות למשהו שהשתבש בחייהן. אבי לא כל כך.
אבי משכה בכתפיה. "אביא יותר קרם הגנה."
החדר השתתק לשמע דפיקה על דלת הרשת. אבי חצתה את המטבח כדי לפתוח אותה ומצאה את קיטי בטוניקה צהובה ומכנסיים לבנים.
"קיטי!" אמרה אבי בהפתעה, ולפתע היתה קלרה לצדה. "חזרת."
"כן." חיוכה של קיטי, לראשונה בימים ובשעות שהן הכירו אותה, נראה מהוסס. "לא התכוונתי להפריע...?"
"קיטי, זאת החברה שלי, ויקי," אמרה קלרה, וויקי צעדה קדימה כדי ללחוץ את ידה של קיטי.
"נעים מאוד להכיר אותך," אמרה ויקי. "אני מעריצה גדולה שלך. המשפחה שלי ואני היינו חסידות נלהבות של התוכנית שלך. המשפחה שלנו כולה הפסיקה כל פעילות אחרת כדי לצפות בה בימי רביעי."
"זה ממש מתוק מצד כולכן," אמרה קיטי. "ובאמת נעים גם לי מאוד להכיר אותך. מה תכננתן להיום?"
"עכשיו דיברנו על נסיעה לשפת הים," השיבה אבי.
"טוב, אז אניח לכן להמשיך."
היא הלכה, ואבי הביטה באחותה בלי לדעת אל נכון מה לעשות.
"קיטי," אמרה קלרה שהדביקה אותה במדשאה שבין הבקתה לבית. אבי יצאה אחריה והצטערה שלבשה את החולצת עם ההדפס של גארפילד ולא משהו אחר. "רצית לדבר?"
"הבנתי שאתן רוצות," אמרה קיטי במעין ריחוק מוזר.
"כן," אמרה קלרה. אם היא הבחינה במוזרות של קיטי היא לא הגיבה. אבי בינתיים נתקפה בחילה מהמבוכה. "נשמח לדבר."
"טוב," אמרה קיטי. "אני מניחה שכדאי שכבר נגמור עם זה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
