מאריתה פרנקלין ועד קארדי בי: 2018 במוזיקה

שנת 2018 לא הייתה שנה מרעישה במיוחד בעולם המוזיקה, לא צמח פה ז'אנר יוצא דופן, לא עלה לגדולה אמן שלא ראינו כמותו ולא יצא אלבום שהרעיד את עולמנו. הפופ, ההיפ הופ וה-EDM עדיין שולטים בכיפה, ועכשיו הם גם יכולים לנפנף בפרס פוליצר. ובכל זאת היו כאן כמה אירועים חשובים, וזאת מבלי להתייחס לסערות של עולם המוזיקה הישראלית כמו הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון או מותו של יגאל בשן - אותם נשמור לסיכום העברי.

עונת סיכומי סוף השנה במוזיקה בעיצומה ובמסגרתה המגזין "וניטי פייר" הכריז רשמית על שובם של הקליפים למרכז הבמה. בתהליך שקרם עור וגידים כבר בשנה שעברה עם טיילור סוויפט ו-Look What You Made Me Do, השנה יצאו כמה קליפים סנסציוניים במיוחד, שהפכו את הווידאו הנלווה למוזיקה לחשוב לא פחות ממנה - כמו בתור הזהב של MTV. הקליפ של צ'יילדיש גמבינו לשיר This Is America הרעיד את עולם המוזיקה השנה, כשהיוצר דונלד גלובר צולם בשוט ארוך כשהוא מפזז, מזמר ומעביר ביקורת חריפה על המציאות האמריקנית. הוא גרר אחריו מיליוני צפיות, אינספור פרשנויות, ורפליקציות בכל העולם. אמנים שונים בחרו בפורמט של גמבינו כדי להעביר ביקורת על המדינה שלהם. גם כאן בארץ, אחרי שחיכינו זמן רב, זכינו החודש להומאז' מוצלח של צמד הברינקX עם אמיר אבו שהצליחו גם להשחיל ביקורת מושחזת וגם לייצר קליפ איכותי.

אבל לא רק גמבינו עשה כותרות, גם הקרטרס, הזוג המלכותי של עולם הפופ - ביונסה וג'יי זי, הציתו דיון עם הקליפ שלהם ל-Apeshit, לכבודו סגרו את מוזיאון הלובר. גם הוא לא חסך ביקורת, בין היתר על היחס לשחורים, ודמותם של הזוג בחליפות פסטל על רקע המונה הליזה נותרה צרובה בזיכרון.

בחודש האחרון היה זה הקליפ של אריאנה גרנדה ל-Thank U, Next בו שיחזרה סצנות מוכרות מסרטי נוער אייקונים כמו "לא רק בלונדינית" ו-"ילדות רעות", ששבר שיא צפיות ביוטיוב ב-24 השעות לצאתו. הוא גם יצר שרשורי ענק בטוויטר וסימן את שובה של ההמתנה והציפייה - משום שרבים המתינו להקרנת הבכורה שלו. זהו רגע מהותי בעולם שכבר מזמן עובד על תכני On Demand, הוא מזכיר תורים ארוכים מחוץ לחנויות תקליטים בימים רחוקים - אולי אין כמו להיות שם ברגע הנכון. ואיך אפשר לדבר על קליפים מבלי להזכיר את אתגר הקיקי שצמח כולו מקליפ של דרייק.

בטקס פרסי הגראמי לשנת 2017 שנערך בינואר השנה, קנדריק לאמאר הפסיד את הפרס הגדול לברונו מארס. אבל כמה חודשים מאוחר יותר הוא עשה היסטוריה במוזיקה הפופולרית וזכה בפרס גדול הרבה יותר - הפוליצר. הייתה זו הפעם הראשונה מאז ניתן הפרס בתחום האומנויות והמוזיקה בשנת 1943 שזכה בו ראפר, ולא מוזיקאי ג'אז או מוזיקאי קלאסי. הענקת הפרס ללאמאר התכתבה עם הנסיקה שלו בארצות הברית. רבים החשיבו את אלבומו DAMN לפורץ דרך והוא הוכתר כגיבור בזכות הטקסטים השנונים והבלתי מתפשרים שלו והעובדה שצמח מלמטה ובנה את עצמו.

מגיבור מעמד הפועלים של שנות ה-60, לגיבור מעמד הפועלים של 2018 - נדמה שאחרי שבשנה שעברה הוענק פרס הנובל לבוב דילן, הגבולות בין אמנות גבוהה לפופולרית היטשטשו במקצת, וגם מי שיושב במגדל השן מבין את החשיבות של יצירה שמתכתבת עם המציאות. חותמת האיכות הזו על היצירה של לאמאר מצטרפת להערכה הגוברת שלה הוא זוכה, השנה הספיק גם להיות חתום על פסקול סרט גיבור העל השחור הראשון "פנתר שחור", ואם לשפוט לפי מועמדויותיו לטקס הגראמי הקרוב, גם שם הוא צפוי לצאת עם שלל רב.

בין זוכי הפוליצר הנוספים, היו חושפי פרשת הארווי ויינשטיין שבמידה רבה סימנו את תחילתה של תנועת MeToo והכיוון החדש של התנועה הפמיניסטית בעולם כולו. השינוי שעובר על העולם בשנה האחרונה מהכיוון הזה מגובה גם בשינוי בעולם המוזיקה - יותר דגש על נוכחות נשית ודיונים על היעדרו הוא חלק מכך. פסטיבל המוזיקה פרימוורה לדוגמה, חרט על דגלו ייצוג שווה לנשים (גם אם עשה זאת במחיר ליינאפ פחות מושך) וכינה זאת - הנורמלי החדש, וסיכומי השנה מכילים יותר ויותר אלבומים של נשים. נכון שעיקר הפרשות של התנועה יצאו מעולם הקולנוע והטלוויזיה, אבל יש יסוד להאמין שגם בעולם המוזיקה עוד צפויה להיפתח תיבת פנדורה, וכבר עכשיו אפשר לסמן לפחות שתי נשים כסמל של המהפך הזה בעולם המוזיקה - הראשונה היא ז'אנל מונה ששחררה השנה את אלבום הקונספט Dirty Computer שלווה בסרט קצר ועסק במיניות, רובוטים ומשטרים דורסניים ונשיות. כאישה שחורה פאנסקסואלית היא ביטאה במוזיקה שלה יותר מכל את הצייטגייסט.  

השנייה היא קארדי בי שהצליחה לשבור שיאים חדשים עבור נשים. הראפרית שהחלה את הקריירה שלה כחשפנית, והשתתפה בסדרת ריאליטי שהפכה את הסרטונים שלה לוויראליים, הוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה Invasion of Privacy ושברה שיאים בזה אחר זה - הוא נכנס ישירות למקום הראשון בבילבורד, שבר שיאי השמעה, בי הפכה לאישה הראשונה שהחזיקה בכמה שירים בראש המצעדים ובהמשך נכנסה לרשימת האנשים המשפיעים בעולם של מגזין "טיים". האלבום זכה לביקורות מהללות, ומופיע בראש רשימות סיכומי השנה. בי נמצאת בשיא הקריירה שלה, רגע אחרי הפריצה הגדולה וגם אוחזת בת ראשונה. השבוע זיכתה אותנו בקליפ חדש ופרובוקטיבי ואין ספק שהיא תמשיך להעסיק אותנו בשנים הבאות. 

חמש שנים המתינו מעריצי ארקטיק מאנקיז לחזרתה של אחת מלהקות הרוק המצליחות של המאה ה-21. השנה סוף סוף החליטו אלכס טרנר ושות' להעניק קצת נחת למעריצים שלהם וחזרו עם אלבום שזכה לביקורות מעורבות. ככה זה כשמחכים יותר מדי ונוחתים היישר לעידן שבו כל טוקבקיסט הוא מבקר. אלבומם השישי של המאנקיז הוא אלבום קונספט - וכך אנחנו זוכים בקאמבק כפול (הרי היום כבר לא מוציאים אלבומים, שלא לומר אלבומי נושא). בין אם אהבתם אותו ובין אם התאכזבתם, חייבים לזקוף לזכותה של הלהקה הבריטית את ההחזרה של רוק חם וטוב לכותרות. המאנקיז הוכיחו שבעידן שבו הרוקנ'רול הוא אנדרדוג, עדיין יש טרובדורים שהקהל מחכה למוצא פיהם. מבלי לשחרר ולו סינגל אחד לפני האלבום המלא, ועם הייפ מופרז, Tranquility Base Hotel & Casino הוכיח שגם כשמוותרים על הגיטרות, מתמסרים לפסנתר ונמנעים מיצירת להיטים, עדיין אפשר להגיע לפלייליסטים וכל זה עם שיער משוך בג'ל - שאפו.

שובם של הקופים אינו הקאמבק היחיד השנה, שיר אחד, להיט מתקתק משנת 1982, חזר אל הכותרות השנה במפתיע - Africa של להקת טוטו. איך כל זה קרה? מעריציה של להקת וויזר (לא חדשות מרעישות בעצמה) הציבו לה אתגר לנגן את השיר, הלהקה בתגובה ביצעה שיר אחר של טוטו. אבל אחרי שטוטו ניגנו שיר שלהם בהופעה - וויזר התרצו והקליטו גרסה מחודשת ללהיט הגדול של האייטיז. תאמרו שמדובר בעיסוק תפל של קליקת מעריצים סגורה, אבל העניין הפך ויראלי עד כדי כך שהשיר התנגן שוב ושוב, זכה לרמיקס וקאברים חדשים, ממים ברשתות, השמעות לאורך 12 שעות רצופות בבית קפה ואפילו מערכון בסאטרדיי נייט לייב. הלהקה טוטו זכתה לקהל מעריצים חדש בקרב המילניאלים והיא לא יודעת להסביר את זה. אז מה יש בהמנון הסינת'-פופ הזה שמושך אותם? לא מעט כתבות בחודשים האחרונים ניסו להסביר, אולי רק לאפריקה הפתרונים.

גם סר פול מקרטני חזר אלינו השנה בקול תרועה, עם האלבום Egypt Station שלא באמת הביא בשורה חדשה, אבל מסע היח"צ שליווה אותו היה מעניין יותר. אם מדובר באירוח שובה הלב ב"קרפול קריוקי" בתוכניתו של ג'יימס קורדן, ניסיון כושל לייצר "אתגר קיקי" משלו דרך קליפים של מעריצים, ועד הקליפ האחרון והנהדר שלו עם אמה סטון. מקרטני גם חזר לבמות ונמצא בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי (מישהו מוכן להחזיר אותו לכאן כבר?), ובל נשכח שהשנה גם חגג יום הולדת 50 לאלבום המופת של הביטלס, האלבום הלבן.

אחרון וחביב מאוד בגזרת הקאמבקים השנה, הוא זה של פרדי מרקורי ולהקת קווין. נכון, הפוקוס היה קולנועי יותר ממוזיקלי, אבל הסרט "רפסודיה בוהמית" השיב את ההיסטריה שליוותה בעבר את הרביעייה הבריטית. הרבה ביקורות חטף הסרט הזה, ואלו היו קשורות בעיקר להיעדר נאמנות להיסטוריה האמיתית של מרקורי ולהקתו. אבל חובבי מוזיקה נהנו ממנו ואלבומי הלהקה נמכרו כמו לחמניות חמות. בשנה הבאה אנחנו צפויים לראות גם סרט עלילתי על אלטון ג'ון שאולי יצליח לשחזר את הטירוף.

שנת 2017 הפכה בזיכרון חובבי המוזיקה הישראלית לאחת השנים הפוריות בגזרת מהופעות מחו"ל בארץ. מאז שנות ה-90 לא נראתה כאן רכבת אווירית מוזיקלית כזו מכובדת. מה גדולה הייתה האכזבה כאשר קיץ 2018 הסתמן במקום אחד של ישיבת קבע בפארק הירקון - לכזה של ביטולים וצל מלחמה. ראשונה בגל הביטולים של השנה הייתה הזמרת לורד שזמן קצר אחרי שהודיעה על הגעתה, נכנעה ללחץ של ה-BDS וביטלה את ההופעה. בתמורה היא זכתה לקיתונות של ביקורת, וכניעתה לתנועה אחראית במידה לא מועטה על הקיץ השחון שלנו.

אלאניס מוריסט(צילום: רועי עידן)

רינגו סטאר בהופעה בישראל(צילום: יובל חן)

גם לנה דל ריי ביטלה במהלך השנה את הופעתה בפסטיבל מטאור וגררה אחריה מבול של ביטולים מאמנים שהיו אמורים להופיע בפסטיבל הבינלאומי - מה שיצר כאוס ימים ספורים לפני קיום הפסטיבל בספטמבר בפעם הראשונה. ממש לאחרונה הלחץ של ווטרס כמעט וביטל את מופע המחווה הבריטי לפינק פלויד שכן יגיע לארץ בסופו של דבר. בין המבטלים היו גם מארק אלמונד, הראפרים טייגה ופאט ג'ו, גרנדמאסטר פלאש ואחרים.

את מי בכל זאת הספקנו לראות השנה? ובכן, בעיקר אמנים שכבר היו כאן, עברו את השיא או פועלים במחוזות ה-EDM והמטאל. בין היתר רינגו סטאר, אלאניס מוריסט, אלט ג'יי, אנריקה איגלסיאס, קאמל, הבקסטריט בויז, אמריקה, דיוויד גואטה, אליס אין צ'יינס, בריאן ווילסון, קלין בנדיט ועוד. נותר לנו רק לקוות ש-2019 תביא איתה יותר הופעות ופחות ביטולים, הסנונית הגדולה הראשונה היא כמובן בון ג'ובי שחוזרים להנעים את זמננו, מי עוד פנוי?

עולם המוזיקה כולו נאלץ להתמודד השנה עם אבידה כבדה במיוחד, עם מותה של אריתה פרנקלין, כוהנת הסול הגדולה. בגיל 76 הלכה לעולמה לאחר מאבק בבעיות בריאות שונות מי שהפכה לאגדה בגיל צעיר. מוזיקאית אדירה (ולא רק זמרת כפי שנהוג לחשוב לעיתים), שהובילה מאבקים למען זכויות אדם בכלל ולמען זכויות נשים בפרט באמצעות המוזיקה ועשתה מהפכה עבור נשים יוצרות. כמו חייה הגדולים והאקסטרווגנטיים, מלכת הסול זכתה לפרידה הולמת ונאספה אל דור הולך ופוחת שעוזב את עולם המוזיקה בשנים האחרונות בקצב מסחרר.

במילייה האלקטרוני נאלצו להיפרד מדמות מרכזית כאשר אביצ'י (טים ברגלינג) הלך לעולמו מוקדם יותר השנה. לעומת פרנקלין שהלכה לעולמה בגיל מבוגר ואחרי קריירה עשירה, אביצ'י היה רק בן 28. מותו המוקדם סימל עבור רבים עד כמה העולם בו פעל דרש ממנו להקריב והזכיר לנו שוב שזה לא הכל ריקודים ופאן, ויש מי שמשלם את המחיר.

אביצ'י לא היה האמן הצעיר היחיד שעזב בטרם עת, גם הראפר XXXTenacion הלך לעולמו השנה והוא רק בן 20. אולם הסיפור שלו צמרר משום שהוא חווה חיים אלימים מאוד, והפנה את האלימות הזו כלפי זוגתו וזרים, בעיקר נשים. המוזיקה שלו הכילה את אותה גישה אלימה ומיזוגנית ואת מותו הוא מצא לאחר שנורה במהלך שוד, לא לפני שמצא את עצמו מחוץ לספוטיפיי וחברת התקליטים שלו זנחה אותו. אחרי מותו יצא אלבום שטיפס אל המקום הראשון והמורשת האלימה שלו ממשיכה לחיות אצל מעריצים רבים.