בשיתוף עברית
"אני יודע שביקשת להישאר כאן לבד, אבל קורה בחוץ משהו שלא קורה כל יום."
נועם החזיק את דלת הברזל של מחסן מועדון הפוקוס חצי פתוחה ודחק רק את ראשו פנימה, עד שיוזמן להיכנס.
"מה קרה?"
הוא נכנס, סגר אחריו את הדלת, לקח את אחד מכיסאות הבר הרזרביים שנערמו ליד הקיר והצטרף אל כפיר, שישב מכונס בעצמו על כיסא זהה במרכז המחסן הקטן והעמוס.
"אמא שלי פה. אני חושב שעשר שנים היא לא טרחה לצאת מהבית בשביל לראות אותי על במה. כשניגנתי עם שמות גדולים בקיסריה זה לא עניין אותה. אבל הופעה של הגולם מפראג בפוקוס? זה כן. אישה מוזרה."
הוא פשפש בכיסיו, שלף מאחד מהם קופסת מרלבורו מעוכה ומצית, הדליק לעצמו סיגריה והמשיך: "וכמובן שהיא גם חייבת להגיע חצי שעה לפני הזמן, אז עכשיו היא יושבת לבד עם השמלת דודה שלה באמצע המועדון ושואלת אם אפשר להנמיך קצת את המוזיקה."
כפיר צחק צחוק עצבני ובקושי זיכה את נועם במבט.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג", מאת אריאל הורוביץ
עטיפת הספר "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג", מאת אריאל הורוביץ
עטיפת הספר "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג", מאת אריאל הורוביץ
(עיצוב עטיפה: טליה בר)
רוצים לקרוא את הספר בגרסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד.
כפיר מיהר להסתגר במחסן מיד אחרי הבלנס שתחילתו היתה מבטיחה: הוא הצליח לכבוש את התרגשותו מעצם העמידה על הבמה המכובדת של הפוקוס — מועדון שהרבה לבלות בו בשנות נעוריו בהופעות של גיבורי הרוק הישראלי, שהוא שתה בצמא כל צליל שניגנו. שלושתם — הוא, נועם וקובי — הרכיבו וכיוונו את הכלים. הם ניגנו את השירים באופן מושלם וזכו לשבחים מעודדים מצדו של גפני, הסאונדמן הוותיק של הפוקוס, שכבר שמע וראה הכול. אבל אז, לקראת סוף הבלנס, הגיע התאורן והתחיל לכוון את הפנסים. עוצמת האורות המסנוורים שהוא לא מורגל בהם הפתיעה את כפיר והוציאה אותו מריכוז. הוא שכח לגמרי את המילים ואת תפקיד הבס בשיר האחרון שניגנו, והחרדה מהאפשרות שבלקאאוט כזה עלול להתרגש עליו לעיני הקהל גרמה לו למהר ולהסתגר במחסן כדי לשנן מחדש את כל המופע.
"מה קורה, גולם, מה ברחת הנה?"
"לא יודע. הרגשתי שאני לגמרי בשליטה עד שהתאורן התחיל לכוון עלי את הפנסים שלו. זה תמיד ככה? לא רואים כלום. יש מה לעשות עם זה, תגיד?"
נועם הביט בכפיר בעיני הקטיפה החומות שלו, שזיק הפגיעות של מבען עמד בסתירה מפתיעה לנגינה האגרסיבית שלו ולנחרצות שבה חיווה את דעתו על כל דבר ועניין.
"מתרגלים לזה עם הזמן, אבל אתה תראה שכבר היום, כשהקהל יֵשב באולם, זה לא יזיז לך. האדרנלין מסדר אותך. אתה נכנס למצב של 'פייט או פלייט', ואז זיכרון השרירים מכל החזרות שעשינו מתחיל לתפקד ופתאום, דווקא בזמן אמת, אתה לא שוכח כלום."
כפיר חייך ופנה להביט בנועם: "מה עושה מי שאצלו במשפחה 'פייט' ו'פלייט' זה אותו דבר?"
נועם צחק: "זה דווקא רעיון טוב. תשכח מכל מי שיושב בקהל ותשיר לאבא שלך, או שתזכור שאף אחד אחר לא כתב את השירים שימלאו היום את המועדון הזה ופשוט תהיה אתה."
כפיר חייך שוב. "כן, השאלה היא רק 'מי אני?'"
נועם בהה ברצפת המחסן המטונפת ונשף אל חללו הקטן את עשן הסיגריה שלו. "נראה לי שהתשובה על זה אצל כולם היא 'תלוי מתי', אחי. פה מולך — אני המפיק המוזיקלי המנוסה של הלהקה שלך. עוד שנייה אני אצא מפה, אראה את אמא שלי יושבת באמצע המועדון ואהפוך להיות ילד נבוך בן ארבע. אבל יש בכל זאת אמת אבסולוטית שנכנסתי להפריע לך כאן בשביל להזכיר לך אותה והיא — שבזכות השירים שלך, אתה לגמרי ראוי לבמה הזאת." הוא הניח את ידו על כתפו של כפיר: "יאללה, אני אשאיר אותך קצת לבד כמו שרצית. ניפגש על הבמה. אני אכוון לך את הבס וקארין תקרא לך כשעולים."
נועם סגר אחריו את הדלת וכפיר קם והחל להתהלך לאורכו ולרוחבו של החדר הקטן. ניכר שהשיחה לא הרגיעה אותו כי לצד גופו פעם אגרוף ידו הימנית בתנועה בלתי–רצונית של כיווץ והרפיה שאמו נהגה לכנות "הטיק המוזר שסידרתי לכפיר". מקורה של העווית הזאת בשמונה–עשר באוקטובר, שנת 73', כשדלת המקלט הכבדה נפתחה ואמו נקראה החוצה. כפיר בן השלוש שכב על מזרן ועליו שמיכת צמר, שהוא עדיין זוכר את מגעה המגרד ואת צבעה הכחול. הוא גם זוכר בבירור ששיחק עם הדגם העשוי מגומי של מטוס בואינג של חברת פאן–אם שקיבל במתנה מאביו, נתן הלוי, שמטוס הסקייהוק שלו נפגע באותו יום מאש נ"מ מעל הדלתא במצרים.
בשנים הבאות לא הרפה כפיר הקטן ממטוס הפאן–אם שלו. הוא היה שותפו הנאמן למסע, שהחל ביום שבו אמו החליטה לנסות להתחיל מחדש, לעזוב את קיבוץ יפעת הסמוך לבסיס רמת דוד ולעבור לדירת שניים וחצי חדרים ברחוב בילטמור בתל אביב, הרחק מהחיבוק החונק של החברים מ"טייסת העמק". מטוס הפאן–אם הלך עם כפיר לגן, ובערבים, לפני השינה, הוא אהב לאחוז בו באגרופו הקטן ולראות איך קווי האורך הכחולים בסמל הגלובוס שעל זנבו מתרחבים כשהוא מוחץ אותו. כשעלה לכיתה א' החליטה אמו שצריך לעשות לזה סוף. היא הכריחה אותו להיפרד ממטוסו הממורט במשך שעות היום, וכך הוא למד שבניגוד לסידור שהיה לו בגן, שם הוציא אותו מהתיק רק לעתים רחוקות, דווקא בהיעדרו המוחלט היה יכול להיאחז בו לנוכח כל פורענות.
הוא ניסה לחזור ולהריץ את המופע בראשו מא' ועד ת', אבל מעבר לדלת היה אפשר כבר להרגיש בתכונה של המועדון המתמלא, והיא הסיחה את דעתו ומנעה ממנו כל אפשרות לשנן את מילות השירים ואת תפקידי הבס שלו. ככל שניסה להתרכז בהם כך הם היטיבו לחמוק ממנו. נחמתו היחידה היתה העובדה שהשביע את אמו שלא תעז להגיע. מגיע לה הרבה יותר מאשר לראות אותו מתבזה ככה. מוזיקת הרקע, שקשוקי הכוסות, הלהג הבלתי–פוסק והתפרצויות הצחוק התגברו פתאום כמו משב מקפיא של רוח פרצים כשהדלת נפתחה שוב. קארין נכנסה וסגרה אחריה את הדלת בבעיטה נמרצת, בגלל שתי הכוסות שהחזיקה בידיה.
"גולם, הנה הקפה השחור והערק שביקשת רבע שעה לפני שעולים."
"תודה! איך זה נראה שם?"
היא הניחה את הכוסות בזהירות על כיסא הבר שנועם ישב עליו קודם. "אתה לא מבין! כל העיר פה. אווירה מ–טו–ר–פת! כנראה לאנשים נמאס מהאֵבֶל והם רעבים לקצת נורמליות."
רבע שעה אחר כך, כשכפיר צעד בעקבות שמלת המיני הכסופה שלה במסדרון הצר המוביל לבמה, הוא איחל בלבו תליינית כמוה לכל מי שנגזר עליו לעלות לגרדום. נועם וקובי כבר היו על הבמה. נועם סיים לכוון לכפיר את הגיטרה והניח אותה על הסטנד שלה, בלב עיגול האור שיצר אחד הזרקורים. גיטרת הבס שלו, זו שקיבל מאמו לבר–מצווה, זהרה כמו כלה ביום חופתה. קארין נעמדה על קצות האצבעות, הדביקה נשיקה על לחיו ולחשה: "בהצלחה, גולם!"
כפיר עלה על הבמה לקול תשואות אדיר, בצעד שהשתדל להיראות בוטח, וגילה, שכפי שחשש, הוא לא רואה כלום. אורות הבמה סנוורו אותו לחלוטין והפכו את הקהל לגוש שחור של חוקרי גסטפו עלומים, שעמדו לעקור ממנו אות אחרי אות ותו אחרי תו את סודותיו הכמוסים ביותר. נועם, שהגיטרה שלו כבר היתה תלויה עליו, התקרב אליו, קרץ ואמר בשקט: "I got your back!"
כפיר הסתובב אל קובי, שותפו לדירה, שעמד גם הוא בפני טבילת האש הראשונה שלו: הופעה אמיתית. בלב תל אביב. אחרי שהאלבום כבר בחנויות וכל הקיץ רץ להיט ענק ברדיו, שכל העיר הגיעה כדי לגלות מה שווה הלהקה שחתומה עליו. קובי זרק לו מעל לתופים חיוך עוויתי ומתוח שאי–אפשר לשאוב ממנו עידוד. כפיר לקח את הגיטרה ותלה את הרצועה על כתפו. הבס הישנה והמוכרת, צור משענתו בעולם, נצמדה אליו וחצצה בינו לבין חוקריו. הוא נשם עמוק ופרש בכוח את אצבעות אגרופו הקפוץ כדי לשמוט את מטוס הפאן–אם. אחר כך הסתובב שוב לקובי כדי לסמן לו שהוא מוכן. קובי התכנס לרגע בעצמו ואז הזדקף והקיש ארבע פעמים במקלות שלו כדי לסמן את הקצב.
מערבולת הפתיחה האינסטרומנטלית של השיר הפותח, "הגולם לא מת", החלה לגעוש מסביבם, וכפיר הרגיש כאילו לא הוא מנגן את תפקיד הבס. זה כנראה זיכרון השרירים שנועם דיבר עליו. לקראת סוף הפתיחה הסוערת, הוא החל להתקדם לעבר הילת האור שהקיפה את המיקרופון שלו. הוא צלח את הדרך שבאותו ערב אורכה המדויק היה שלושה מטרים ועשרים ושש שנים ובסופה שמע קול זר בוקע מגרונו ושר את המילים הנכונות: "החוקרים חלוקים ביניהם מתי הוא נהרג/ הגולם מפראג/ מעטים מסתכלים מסביבם לראות את האמת/ הגולם לא מת/ מי מסדר בלילה את בנייני המשרדים?/ מי מנקה בחושך אחרי היהודים/ צייתן ואילם בלי בעיה?/ הגולם לא מת — הוא עשה עלייה..."
זיכרון השרירים הציל אותו בכל החלק הראשון של המופע. נִשְמתו, שהרגישה שהגוף נתון במצב חירום, כאילו ריחפה קצת מעליו וחככה בדעתה אם כדאי לשוב אליו. בערך בשיר הרביעי הוא החל להרגיש שהקהל איתו, להירגע ואפילו לזהות פה ושם קצת פרצופים בחושך. השיר החמישי היה "בלוז מברשת השיניים". נועם התווכח איתו לפני המופע וטען שלא נכון לשבץ את הלהיט היחיד של הלהקה כל כך מוקדם בסדר השירים.
"אתה תראה שאחר כך יהיה לך בור. תהיה נפילת אנרגיה. להפך, שים אותו אחרון ותבנה את כל המופע אליו."
אבל כפיר לא רצה לבנות את המופע לקראת שיא שהוא לא יותר מבדיחה בעיניו והתעקש: "אני רוצה לגמור עם זה ולהמשיך הלאה, לא שזה יצבע את הכול."
"בלוז מברשת השיניים" היה מונולוג משועשע של רווק תל אביבי שמבקש מאהובתו שלא תביא לדירתו את מברשת השיניים שלה: "רק דבר אחד אבקש אותךְ/ לפני שאת הדלת אפתח/ מברשת השיניים הוורודה שלך שלא תבוא איתךְ/ אחרי המברשת תרצי גם מפתח/ הרי לא אנעל אותך כאן/ אני אתפתח אצלי לאורח/ וזה כבר מצב מסוכן/ מברשת שיניים תביא תוצאה/ שאני לפחות לא חפץ בה/ לכן את בבוקר מול המראה שלי/ תעשי 'בקשה עם האצבע..."
בחלק האחרון של השיר עצרה הלהקה את הנגינה וכפיר הכריז: "ועכשיו ביידיש," ונתן את האות למקהלת גברים ששרה שוב ושוב עד לסיום: "בִּיטֶה מעכען מיט דֵיין פינגער."
מיד עם פתיחת השיר געש האולם. כל מועדון הפוקוס שר איתו כל מילה, והקתרזיס הגדול הגיע אחרי ה"ועכשיו ביידיש", כשהשירה נהפכה לשאגות של ממש.
2 צפייה בגלריה
אריאל הורוביץ
אריאל הורוביץ
אריאל הורוביץ
(צילום: גל-חן אורן)
לימינו של כפיר עמד נועם, שהביט בו תוך כדי שירה ונגינה במבט המשועשע והאוהב של אב שבנו טס לראשונה בחייו לחוץ לארץ והוא נהנה לראות איך הילד נצמד לחלון המטוס וחוקר את מראה העננים מלמעלה. התאורן, שראה שהקהל נהיה פעיל, פתח קצת את אור האולם, ונועם החווה בראשו לכיוון הקהל כאומר לכפיר: "יגעת ומצאת תאמין", אלא שבאופן מוזר, האקסטזה שאחזה בקהל לא גרמה לו שום תחושת ניצחון. הוא הרגיש ששירת ההמון הופכת את ההומור שבשיר לגרוטסקה. הרתיעה המפתיעה הזאת מאהבת הקהל גרמה לו לאבד את שרידי הפחד שאחז בו לפני העלייה לבמה, והוא החל לסקור בעיניים פקוחות את המועדון.
סביב השולחן הקרוב אליו ביותר הוא זיהה את חבריו למשחקי הכדורגל בימי שישי בספורטק. הם הניפו מולו את כוסות הבירה שלהם ואיימו על יכולתו להתרכז בנגינה והוא מיהר להסיט מהם את מבטו. בשולחן שלידם בלטה בבדידותה בחורה בעלת צרור תלתלים ג'ינג'י שעיטר פנים יפות, עדינות ואינטליגנטיות. היא סקרה את הקהל המשולהב סביבה במבט נבון וספקני שגרם לו לחשוד שאולי היא תיירת שלא מבינה עברית. "בלוז מברשת השיניים" נגמר וזכה למפל של מחיאות כפיים סוערות ושריקות, וכפיר, בגלל שגיאה של טירון, מיקם ישר אחרי להיט הפופ המצליח את השיר הכי שקט באלבום, "כה אמר הנהר", שאליו גם היה הכי קשור רגשית. הוא כתב אותו אחרי האזכרה השנתית לאביו, בהשראת רוח הדברים שסיפרו עליו חבריו לטייסת. התאורן השאיר את האור באולם גם במהלך השיר הזה ואִפשר לו לראות את מלוא חומרת הטעות האמנותית שעשה: הקהל עדיין החליף רשמים נרגשים מהביצוע של "בלוז מברשת השיניים" ולא הפסיק לפטפט בקול, בזמן שכפיר שפך את לבו. רק התיירת הג'ינג'ית נדרכה, הזדקפה בכיסאה והחלה לנוע לפי הקצב כגבעול ברוח עדינה ולשיר איתו את כל המילים. כשמבטו פגש את עיניה הירוקות היא חייכה בביישנות, חיוך שאיים להעלים את כל שאר באי המועדון, הרכינה את ראשה אבל המשיכה לשיר עד סוף השיר.
אחרי ההדרן התייצבו הוא במרכז, נועם לימינו וקובי לשמאלו בקדמת הבמה והודו לקהל שקם על רגליו, שרק והריע. כפיר לא גרע את מבטו מהתיירת הג'ינג'ית. הוא קיווה לרמוז לה בכך להישאר, כדי שיוכל לצאת אליה כשהמועדון יתרוקן, או לגרום לה איכשהו להבין שהיא מוזמנת לעשות את דרכה אליו. זרם המברכים שנדחק לחדר האמנים לא פסק שעה ארוכה, והוא מצדו האזין לדבריהם בחצי אוזן, מהנהן ומחייך בעודו משקיף מעבר לכתפם על הדלת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"סיבוב ההופעות של הגולם מפראג", אריאל הורוביץ, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 335 עמודים.
בשיתוף עברית