-93-
פול כבר הבין שלא יוכל לסמוך על העזרה או ההגנה של אחת מסוכנויות הממשל לא של הבולשת ולא של סוכנות הביון. הכול היה נתון אך ורק בידיו.
כשחזר לבניין של טטיאנה, ברחוב 7 מזרח, נקט כל אמצעי זהירות אפשרי. דקות ארוכות עמד בצד השני של הרחוב ותצפת על הכניסה לבניין המתפורר כדי לראות אם מישהו חשוד מסתובב שם. אם רכב כלשהו חונה וממתין. הוא חיפש שברולט סַבֶּּרבֶּן שחורה רכב השטח החביב לכאורה על הצוות של גאלקין, אבל שום רכב כזה לא נראה לעין. הוא ידע שלמעשה הוא לא בקי בדברים כאלה. לא היה לו מושג מה הוא עושה. הידע שלו בריגול נרכש ממותחנים, סרטים וסדרות טלוויזיה. לא יותר מזה.
בסופו של דבר חצה את הרחוב ונכנס למבואה האפלולית, בלי שום תקלה. הוא עלה לקומה הרביעית ופתח את הדלת במפתח. "טטיאנה?" קרא. "את כאן?"
"כן," השיבה. הוא מצא אותה יושבת על הספה ומפטפטת בשקט עם גבר ג'ינג'י מאפיר: אנדריי ברזין.
חצי שעה קודם לכן היא אמרה שהיא לבדה, עם הכלב. היא שיקרה?
"מר ברייטמן," אמר ברזין.
"רק את ופושוק הקטן, מה?" אמר פול לאשתו.
טטיאנה פתחה את פיה אבל לא אמרה כלום. היא עישנה סיגריה אלקטרונית. היא פלטה את האדים מפיה. עיניה סרקו אותו.
"רק אני כאן, אף אחד אחר," אמר ברזין. "טטיאנה ואני סגרנו כמה פערים, אבל בראש ובראשונה באתי לדבר איתך. אנחנו צריכים לנהל שיחה, אתה ואני."
איש האבטחה הרוסי לבש חליפה אפורה כהה, יקרה למראה, עם חולצה לבנה מעומלנת ועניבה בצבע זהב. נעלי האוקספורד החומות שלו, העשויות עור משובח, ברקו מרוב צחצוח. שער הנחושת המאפיר שלו היה מסורק למשעי ומיוצב בג'ל, משני עבריה של פסוקת שמאלית ישרה כסרגל. טטיאנה סיפרה פעם שאנדריי ברזין הוא סוכן קג"ב לשעבר. פול מעולם לא פגש סוכני קג"ב, למיטב ידיעתו, אבל על סמך ספרים שקרא וסרטי מתח שראה, דמיין אותם מרושעים וחלקלקים, וברזין התאים לטיפוס. מי יודע, אולי סוכן קג"ב ממוצע הוא בריון גס רוח, אבל ברזין היה קר ושקול.
פול העביר את מבטו על פני החדר, אם כי לא היה לו מושג מה הוא מחפש. הוא הביט בטטיאנה. היא הניחה את הסיגריה האלקטרונית, קמה מהספה עם הכלב בזרועותיה ואמרה, "אני אדאג לנו לתה. אתם יכולים לדבר." ויצאה, אוחזת את פושקין כמו תינוק על כתפה השמאלית.
"טוב," אמר פול באי רצון ושקע בכורסה שמול הספה.
שני הגברים הביטו זה בזה רגע ארוך. האם ברזין בא כדי לתפוס אותו ולקחת אותו אל גאלקין? ואם כן, למה בא לבדו, בלי בריונים שיעזרו לו לתפוס את החתן של הבוס?
"טטיאנה ואני דיברנו על איומים שהתקבלו לאחרונה," אמר ברזין. "תקופה משונה יש באמריקה כל כך הרבה איבה כלפי רוסיה והעם הרוסי. כל העוינות האמריקאית שראינו לאחרונה."
"אתה מקבל איומים על גאלקין?"
"יש אנשים מופרעים, מעורערים, שכל הזמן מתקשרים או שולחים דוא"ל למשרדים של החברה, ומאיימים. לפעמים הם אפילו מזכירים את הילדים של מר גאלקין. הגברנו את האבטחה על הבתים שלו בארצות הברית, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים לעקוב אחרי האיומים האלה, להבין מתי הם גוברים."
"אוקיי."
"בעולם הגיוני, הייתי מעביר את האיומים האלה לבולשת, אבל זה לא עוזר לנו. הם עוינים את הרוסים לא פחות מכל אחד אחר."
"באמת?"
"הייתי אומר שהם רוּסוֹפוֹבּים. לכן אני זה שצריך לחקור ולעקוב."
"אני מבין," אמר פול, אם כי לא הבין.
"אה, תודה טטיאנה," אמר ברזין.
טטיאנה חזרה עם מגש, שעליו היו ספלים, קנקן תה עם זרבובית פגומה, וכלים עם ריבה, סוכר וחלב. וגם צלחת עוגיות. היא הגישה לכל אחד מהם ספל על תחתית. הספלים כבר היו מלאים. פושקין התרוצץ סביב רגליה. פול תהה למה היא מזגה את התה מראש, במטבח, ולא דבקה במנהג הרוסי המסורתי מזיגה לספלים בנוכחות האורחים. הוא הניח את הספל והתחתית על השולחן לצדו ולא לגם מהמשקה. באפו עלה הניחוח המעושן של תה הקרוואן הרוסי, שאביה נוהג להגיש בביתו.
"אה, פול, קניתי את העוגיות שאתה אוהב, מפוֹרְטנאם ומייסון." היא הושיטה לו את צלחת העוגיות והוא לקח אחת. הוא שם לב שהיא לא מגישה את הצלחת לברזין.
"נהדר, תודה," אמר לה פול.
ברזין לגם מהתה וכך עשתה גם טטיאנה. פול לא נגע במשקה. הפרנויה שלו עברה להילוך מהיר.
"אבא שלי נהג לשתות תה כמו פעם עם קוביית סוכר בין השיניים הקדמיות," אמר ברזין לפול. "אני מעדיף את הנוסח הרוסי המודרני, שבוחשים קצת ריבה בפנים." הוא הושיט יד אל הכלי, הוסיף שתי כפיות ריבה לספל שלו ושתה שוב את התה. "רוצה קצת ריבה? או שתשתה את התה כמו אמריקאי?"
"לא, תודה," אמר פול.
ברזין שיכל את רגליו. הוא טלטל רגל אחת באוויר בקצב אחיד. ושוב לגם מהתה.
"כדאי שתשתה לפני שזה מתקרר," אמרה טטיאנה. היא הרימה את פושקין וחיבקה אותו. פול שם לב שפניה סמוקים ולחים. אגלי זיעה בצבצו על מצחה וסנטרה. הוא לא אמר כלום. היא לקחה שוב את הסיגריה האלקטרונית ושאפה ממנה.
"אגב, רציתי לשאול אותך משהו," אמר ברזין בשלווה. "התעורר בנו חשד שלקחת מהחברה דברים שלא שייכים לך. קבצים שאתה לא רשאי לעיין בהם או להוריד אותם."
"מופרך לחלוטין," אמר פול.
"אם יש לנו טעות, אנחנו נשמח לדבר על זה."
פול הנהן. "אתם מחפשים סיבה לפטר אותי?" שאל.
ברזין חייך, בניגוד להרגלו, והמאמץ חרץ קמטים עמוקים בלחייו. "לא, ברור שלא, מר ברייטמן."
טטיאנה טפחה על פניה במפית כדי לספוג את הזיעה.
"הכול בסדר?" שאל אותה פול. "חם כאן מדי?"
"לא, אולי בגלל התה, לא יודעת." היא צחקה חלושות. "אני צעירה מדי לגלי חום, נכון? כנראה הייתי צריכה להכין תה קר."
פול הרים את הספל שלו, לקח עוגיית חמאה וטבל אותה בתה. ואז גחן קדימה והושיט את העוגייה לכלב הקטן של טטיאנה, שעסק באותו רגע בגירוד אוזנו בעזרת רגלו האחורית.
טטיאנה פלטה צרחה פתאומית, משכה את פושקין לאחור והרחיקה אותו מהעוגייה. עם הכלב בזרועותיה היא קמה במהירות ויצאה בריצה מהחדר.
פול קם על רגליו בעצבים מרוטים.
לבו היה שבור לרסיסים.
-94-
ברזין צפה בהתרחשות בבהלה גלויה.
"סלח לי רגע," אמר פול לברזין. הוא לא הלך בעקבות טטיאנה אל חדר השינה, אלא פנה ויצא מהדירה. לבו דפק בפראות. ברגליים כושלות, המום, ירד במדרגות.
טטיאנה ידעה שיש משהו בתוך התה ושיתפה פעולה. אין שום הסבר אחר. אשתו בגדה בו... וגרוע מזה, היא שיתפה פעולה עם ברזין כדי... מה? להרעיל אותו?
טטיאנה ידעה מה ברזין רוצה לעשות.
אבל הרי היא הזהירה אותו: בשורה התחתונה, היא חלק ממשפחת גאלקין.
אף אחד לא ארב לו ברחוב 7 מזרח ושום רכב חונה לא המתין לו. פול פסע לאורך הרחוב אל סיינט מארק'ס פלייס. אולי ברזין לא שיקר, והוא אכן הגיע לבדו. אבל פול לא האמין בכך. בוודאי יש לו תגבורת, אנשים שמחכים בדריכות כדי לתפוס אותו במקרה שתוכנית ההרעלה לא תעלה יפה.
בשלב מוקדם יותר באותו יום קנה פול טלפון חד פעמי בחנות נידחת. בתוך כמה דקות התקין בו ווטסאפ והכין אותו לפעולה.
עכשיו כיבה את האייפון שלו. הוא חייב לצאת מתוך הנחה שאנשיו של ברזין התחברו לטלפון שלו, שהם יודעים איפה הוא נמצא בכל רגע לפי הנווטן שבטלפון. הוא קרא פעם על תוכנה שמאפשרת לממשל לשתול בחשאי רוגלה בטלפון, מרחוק, בלי לגעת במכשיר, כך שהממשל יכול לפקח על כל שיחה ולדעת איפה בעל הטלפון נמצא.
כן: מעכשיו אסור לו להשתמש באייפון שלו.
הוא נכנס לווטסאפ וביצע שיחת טלפון אל סוכן מיוחד אדיסון. הטלפון צלצל וצלצל, עד שהשיחה עברה לתא הקולי. פול השאיר הודעה ואמר לאדיסון להתקשר אליו מיד, שמדובר במקרה חירום.
במרחק כמה רחובות משם הוא הגיע אל השדרה השלישית, פסע אל תחנת הרכבת שברחוב בּליקֶר ועלה על קו 6 לרחוב ספרינג. גבר שחור ישב בצד השני של הקרון, העיף מבט לעברו ומיהר להסיט את עיניו, כאילו פול הוא משוגע שעדיף לא להתגרות בו.
גופו של פול היה מוצף אדרנלין. לבו הלם בפראות. לאחר שירד מהרכבת, פסע לאורך רחוב לאפייט. הוא הביט סביבו ולא ראה שום סימן למעקב, אבל אם הם מקצוענים אמיתיים, הם לא אמורים להתגלות, נכון?
הוא ניסה להתקשר שוב לאדיסון. חמישה צלצולים, ושוב השיחה עברה לתא הקולי.
כשהגיע לרחוב האוסטון מזרח, מצא את הבניין הלבן הצר, שבקומת הקרקע שלו היתה חנות מזכרות. הדלת למבואה היתה פתוחה. הוא עלה במעלית לקומה הרביעית.
כשהמעלית נעצרה ונפתחה, הוא ראה מולו את הדלת עם אותיות הזהב נייט והאולי, ייעוץ ביטוחי. החלון שבדלת היה חשוך, כי התריס הוונציאני שמאחוריו היה סגור.
אבל למה משרד הבולשת סגור באמצע יום עבודה? חייבת להיות סיבה לכך שהתריס סגור.
הוא מצא מתג פעמון מימין למשקוף ולחץ עליו.
כלום.
הוא התכוון ללחוץ שוב על המתג, אבל החליט לנקוש בדלת. כשנקש, הדלת נפתחה.
ריח משונה עמד באוויר: ריח עז, חמצמץ כמו נחושת.
חושך שרר בפנים כל התריסים בחלונות היו סגורים, ואורות הניאון היו כבויים. כעבור רגע התרגלו אישוניו לאפלולית, ולעיניו נגלה מראה שלא נקלט במוחו ברגע הראשון. המזכירה במבואה נראתה ישֵׁנה, ראשה היה מונח על דלפק הקבלה. ואז הבין פול מה ראה רגע קודם לכן, כשעדיין לא קלט מה הוא רואה:
דם מכל עבר.
מראה קליידוסקופי, בלתי מציאותי כמעט. דם אדום כהה על הרצפה, על הקירות. גופות שחורות על הרצפה. הוא התקרב אליהן בזהירות. נראה שחלק מהקורבנות כולל סוכן מיוחד מארק אדיסון שלפו את כלי הנשק שלהם, אבל לא מספיק מהר. נראה שחלק מהם ניסו לברוח, אבל נקצרו.
פול לא התעכב כדי לספור את הקורבנות, אבל במבט חטוף נראה לו שהיו שם שישה. הוא היה די בטוח שהסוכנת סטפני טרומבלי לא ביניהם. פה ושם צלצל אחד הטלפונים הסלולריים, עד שהצלצול נפסק.
המראה היה מחריד מכדי להיות אמיתי. פול נזכר בקטע מסרט אימה, שכלל רציחות ודם ומראות זוועה.
הוא הביט שוב באדיסון. ראשו של הסוכן היה שמוט על חזהו. בידו הפשוטה היה אקדח גלוק שחור. דם נקווה על השטיח וחלחל בין הסיבים; נתזי דם נראו על הקירות ועל השולחנות, והריח היה נורא ריח חמוץ של ירי, וריח מתקתק ומתכתי של דם, כמו כשמכניסים לפֶּה מטבע נחושת.
הוא שמע צופרים של רכבי חירום.
-95-
הדם נראה טרי. בוהק. עדיין לא התייבש.
ראשו של פול הסתחרר. הריח הנורא מילא את אפו, והתמונות המבעיתות נצרבו במוחו. הוא הביט שוב סביבו. המבואה והמסדרון שבחוץ היו חשוכים וריקים.
צופרים של רכבי חירום הלכו והתקרבו, הלכו והתחזקו.
צעקות נשמעו: "אף בי איי!"
הוא שמע אותם נכנסים לבניין. דלתות רכבים נטרקו. מכשירי קשר קרקרו. צעדים הלמו במעלה המדרגות.
הוא ידע שהוא חייב לברוח, להסתלק ממראה הבלהות הזה, כי אחרת עוד עלולים להאשים אותו במעשה, לחקור אותו, לעצור אותו ואסור שמשהו כזה יקרה. הוא רץ אל גרם המדרגות האחורי כדי לא להיתקל בכוחות החירום.
איפה טרומבלי? תהה. כנראה הצליחה לצאת בשלום, בלי פגע. אולי היא יודעת מה קרה? אולי היא יודעת איך כדאי להמשיך מכאן? הוא חייב לסמוך עליה. הרי אדיסון סמך עליה. לרגע נזכר בג'רלדין דמפסי, הבכירה הטקסנית מסוכנות הביון, אבל דווקא היא לא עוררה בו אמון.
הבניין היה צר אבל ארוך. פול הגיע אל היציאה האחורית דלת מתכת שהיתה חסומה במוט פלדה, והשלט שעליה הזהיר שאזעקה תישמע אם הדלת תיפתח. פול החליט להסתכן בכל זאת. מכל עבר נשמעו צופרי חירום. מי ישים לב לעוד אזעקה? הוא פתח את הדלת בדחיפה. שום אזעקה לא נשמעה. לפניו היתה סמטה קטנה, שהובילה אל שדרה A.
כשהגיע לשדרה, שלף את כרטיס הביקור שטרומבלי נתנה לו והתקשר מהטלפון החד פעמי שקנה באותו בוקר. קו ישיר אליה, במשרדי הבולשת, בפדרל פלאזה 26, במנהטן. קול של גבר ענה לטלפון ואמר שהסוכנת טרומבלי הועברה למטה הבולשת בעיר וושינגטון. פול ביקש שיקשר אותו עם משרדה החדש. הטלפון צלצל חמש פעמים ועבר לתא קולי. הוא התקשר למספר שהיא שרבטה בגב כרטיס הביקור שלה מספר הסלולרי שלה וגם הקו הזה צלצל וצלצל, עד שעבר לתא קולי.
כעבור כדקה צלצל הטלפון שלו. מספר לא מוכר. הוא ענה ואמר, "כן?"
קול אישה. קול רם מאוד.
"ברייטמן?"
"כן, טרומבלי?"
"איפה אתה?"
המילים התגלגלו מפיו במהירות. "ליד המשרד רחוב האוסטון מזרח ושדרה A..."
"תסתלק משם."
"את יודעת על ה...?"
"טבח!" התפרצה טרומבלי. "בדיוק ראיתי מבזק. אלוהים ישמור!"
"מי עשה את זה?" שאל פול.
"אני... אני לא יכולה להגיד לך כלום. כרגע אני יכולה רק לשער אנשי גֶה אוּ כנראה."
"באמריקה?" האם זה אפשרי, תהה, שסוכני ביון רוסים חיסלו משרד שלם של סוכני בולשת כדי שלא יחשפו את ארקדי גאלקין כסוכן הקרמלין? דברים כאלה באמת קורים בתוך גבולות ארצות הברית?
"מי יודע? פשוט... תסתלק משם, ברייטמן."
"אני זקוק להגנה," אמר פול.
היא נשמעה היסטרית כמעט. "אתה רוצה הגנה? אני רוצה הגנה."
פול נתקף צינה כשהשיחה הסתיימה.
הוא נופף למונית חולפת. המונית סטתה אל צד הכביש, ופול השתחל למושב האחורי. "לאן?" שאל הנהג.
לרגע לא ידע פול מה לומר. הוא כחכח בגרונו. "לתחנת האוטובוסים המרכזית, בבקשה."
-96-
המונית נחפזה לאורך FDR דרייב, ופול תחב את האייפון שלו לתוך החריץ שבין כריות המושב. הוא לא הצליח לדחוף אותו עד הסוף, כך שייעלם מן העין, וקצה המכשיר בצבץ בכל זאת, אבל הטלפון היה שחור וכרית המושב היתה שחורה, כך שרק במבט מקרוב מישהו יבחין בו. ואולי גם יגנוב אותו. מצוין: אנשיו של ברזין ינטרו את הטלפון ויחשבו שפול משוטט בכל רחבי מנהטן לכל מקום שהמונית תיסע אליו.
כך ייווצרו לו עקבות מדומים. בדיוק כמו כשנכנס לגוגל במחשב הנייד שלו וחיפש נכסי נדל"ן בקיטו, עיר הבירה של אקוודור, כי שיער שגם במחשב שלו שתלו אמצעי מעקב. הוא אפילו קנה ספר על אקוודור והשאיר אותו במגירת השולחן במשרד, במקום שבו ימצאו אותו בקלות. וגם קנה כרטיס טיסה משיקגו לקיטו, במחלקת עסקים, הלוך בלבד.
פול ביקש מנהג המונית להוריד אותו ברחוב 42 ונכנס לתחנת האוטובוסים המרכזית, שנחשבת למסוף האוטובוסים העמוס ביותר בעולם. במצבו הנפשי המעורער, כשהוא תשוש מרוב אדרנלין ופחד, המקום נראה פוסט אפוקליפטי כמעט.
הוא מצא מכונה אוטומטית לרכישת כרטיסים וקנה כרטיס אוטובוס לשיקגו, הלוך בלבד, באמצעות כרטיס הוויזה של פול ברייטמן. יותר ממאתיים דולר. נסיעה מפרכת כנראה יותר מעשרים וחמש שעות. במחשב הנייד שלו הוא ערך גם הרבה חיפושים של מלונות בשיקגו, לשהות ארוכה. לא היה לו ספק שברזין ואנשיו עוקבים אחרי התשלומים בכרטיס האשראי שלו. לא מסובך במיוחד. סביר גם שטטיאנה תתקשר למשטרת ניו יורק, ברגע שיתברר לה שבעלה נעלם. כך שגם השוטרים יתחילו לחקור. ולהם יש גישה לחיובים של כרטיסי אשראי ולמצלמה שבמכונה למכירת כרטיסים, שהיתה מכוונת אליו ברגע זה. כשהם יגלו שהוא קנה כרטיס טיסה משיקגו לקיטו, הם יתחילו לבנות תיאוריה.
או כך לפחות הוא קיווה.
הוא יצא מהתחנה אל רחוב 42, ולא רחוק מהכניסה ראה חסר בית יושב על המדרכה ומחזיק שלט "מכוער מדי להיות זונה, ישר מדי להיות גנב".
פול שמט דולר לכוס החד פעמית של האיש. "יופי של שלט."
"תודה על הנדיבות." האיש חייך וחשף כמה שיניים חסרות. הוא נראה בן שישים ומשהו, אבל יש לשער שהיה צעיר יותר; השחיקה נבעה מהחיים ברחוב ובמקלטים לחסרי בית.
"אני יכול לגייס אותך לעזור לי במשהו?" פול הוציא שטר של עשרים מהארנק ונופף בו.
"ועוד איך. מה אני יכול לעזור?"
"אתה יכול לקנות לי טלפון בדוכן העיתונים ההוא, שם?" הוא קרע את השטר לשניים והושיט חצי לאיש. הוא הצביע על דוכן העיתונים ואמר, "את החצי השני תקבל כשתחזור עם הטלפון. המכשיר הכי זול שיש להם. הטלפון יעלה לך תשעה עשר דולר." הוא הושיט לו עוד שטר של עשרים, שלם הפעם. "תחזור עם הטלפון ותשאיר אצלך את העודף. ואז תקבל את החצי השני של העשרים."
פול חשש שהאיש ייעלם עם עשרים הדולר. אבל האיש עצר בדוכן העיתונים וחזר עם נוקיה קטן בשקיק.
"רוצה להרוויח עוד עשרים?" שאל פול.
"אתה רוצה עוד טלפון?"
"מה דעתך לקנות לי כרטיס אוטובוס לאולבני? אתה יודע איך עושים את זה?"
"בטח."
"הנה חמישים דולר לכרטיס." הוא הוציא שני שטרות של חמישים והושיט לאיש אחד מהם. "הכרטיס יעלה ארבעים בערך. תשאיר את העודף אצלך." הוא קרע את החמישים לשניים ונתן לאיש את אחד החצאים. "כשתביא לי את הכרטיס, תקבל את החצי השני של השטר."
"אולבני? הלוך חזור? או רק הלוך?"
"רק הלוך."
"לא חוזר, מה?" אמר האיש.
פול היסס. "לצערי, לא."
חלק אחד עשר
בית המסתור
הווה
-97-
פול נעץ מבט ממושך במטיף.
רק לפני רגע, כשאמר לו ששמו פול ברייטמן, השיב המטיף, כמו שחשבתי. מה זאת אומרת? מי הוא סטיבן לוקס הזה, ואיך הוא יודע את שמו של פול?
"תיכנס לשם, ברייטמן," אמר לוקס.
פול הזדחל לתוך המחסה. מתחת לשמיכת העלים היתה קורה אופקית, שנתמכה בכמה ענפים חסונים שנקשרו זה לזה בחבל. בפנים היה המחסה מרופד במחטי אורן, בעלים ובעשבים, כבידוד. כשהרים את מבטו, ראה את הענפים שיצרו את צלעות המבנה. פקעת מתוחכמת. אביו הכין פעם משהו דומה, שאכן נראה כמו ערימת עלי שלכת וענפים. המחסה הזה היה הרבה יותר מתוחכם מזה שהוא עצמו הקים בלילה הקודם שלו ביער.
קור שרר במחסה, אבל פול ידע שחום גופו יחמם את החלל במהירות. זה היה חלק מהתכנון.
הוא שמע שלוקס אומר, "ליאון, הָאל, תארגנו תצפית ותוודאו שלא קורה כלום לאדון הזה, כן?" השניים האחרים נהמו בהסכמה, ופול שמע זרדים מתפצחים על הקרקע כשהתרחקו.
"הכול בסדר שם?" שאל לוקס.
"מאה אחוז."
"אני חייב לזוז," אמר לוקס, "אבל אני אחזור. לכל אחד מאיתנו יש מחסה משלו. גם אנחנו צריכים להסתתר."
"בסדר. ו... תודה רבה."
פול כרה אוזן לשמוע את אנשי הבולשת, שלא יהיו מסוגלים לנוע בשקט ביער. שמורת פמיג'וואסט היתה עצומה, כמאתיים דונם בלב ההרים הלבנים. ובכל זאת, אנשי הבולשת עלולים למצוא אותו.
הוא הבין שהמטיף ואנשיו הם מין אנרכיסטים שלא מוכנים לקבל על עצמם את הממשל וחוקיו, את החברה המודרנית, ולכן הם חיים ביער, מנותקים מכל שירות ציבורי, בחברה משלהם. הוא זכר שיומיים קודם לכן ראה ביער שני גברים מזוקנים שלא נראו כמו מטיילים, ועכשיו חשב שאולי הם היו חלק מהשבט הזה.
פול שרבב את ראשו מהמחסה והביט סביבו, אבל לא ראה אף אחד. גם לא שמע אף אחד. הוא יצא מהמחסה, עשה את צרכיו וחזר פנימה. הוא הקשיב ושמע רק את קולות היער. השמים התעמעמו, והשמש היורדת שטפה אותם בוורוד ובכתום.
כעבור זמן מה נבהל פתאום למשמע קול. "הכול בסדר?" הוא זיהה את קולו של המטיף.
"הכול טוב," אמר פול ושרבב שוב את ראשו.
לחייו של סטיבן לוקס היו חרושות קמטים עמוקים. פול התקשה לקבוע בן כמה הוא.
"תגיד, למה הגבת קודם כאילו אתה מכיר אותי?"
"כי אתה נראה כמו ברייטמן. אתה דומה לאבא שלך. ואתה מדבר כמוהו."
"אתה מכיר אותו?"
"לפני הרבה זמן שירתנו יחד בווייטנאם. ואז נכנסתי חזק ל'מחתרת מזג האוויר'. כמה פיצוצים נגמרו לא טוב, ונהפכתי למבוקש."
"אז אתה עבריין נמלט."
"תקרא לזה איך שאתה רוצה."
"אתה חי כאן ביער?"
"לא כאן, ולא בשום מקום. אנחנו עוברים כל הזמן. כמו האינדיאנים העמים הילידים של אמריקה. אנחנו לא בונים פירמידות ואנחנו לא מחזיקים עבדים."
"ואתה בקשר עם אבא שלי?" שאל פול בתדהמה.
"אני יודע שהוא גר ברביע עשרים ושמונה."
"איפה זה?"
"בצפון פנסילבניה. בשטח הפתוח בהאמֶרסלי, ביערות סאסקְוֵוהָנוק. העיר הכי קרובה לשם היא אוסטין."
"אוסטין... בפנסילבניה?"
"נכון. לא בטקסס."
פול יצא בזחילה מהמחסה. "איך אתה יודע שהוא שם?"
"איך אני יודע? יש לנו אמצעי תקשורת. כמו השבטים הילידים, כמו המחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה. אבל אצלנו אלה מכשירי קשר."
"הם פועלים ביער?"
"פועלים, אבל לא לטווח רחוק. קילומטר, קילומטר וחצי. נעזרים במשחזרים."
"שזה...?"
לוקס הניד את ראשו, לא שש להסביר. "מגברים אנושיים, אפשר להגיד. כמו באפגניסטן. הם קולטים את ההודעה ומעבירים אותה הלאה. הם מפוזרים על פני רוב ארצות הברית."
"אלוהים ישמור, בכמה אנשים מדובר?"
"כמעט חמישים אלף. למה אתה מתעניין כל כך?"
"פשוט אף פעם לא שמעתי..."
לוקס קטע אותו. "יש לך תוכנית? או שאתה סתם בורח?"
"אני... אני צריך להגיע אל מישהו, לדבר איתו."
"בטלפון או...?"
"חייב פנים אל פנים," אמר פול.
"איפה?"
"מערב מסצ'וסטס. ליד לֵנוֹקס."
"ואיך אתה מתכוון להגיע לשם?"
"אוטובוס," אמר פול. רכבות ירדו מהפרק: אמטראק דורשת תעודה מזהה. הוא חשש לקנות מכונית משומשת נוספת: יותר מדי מצלמות קולטות את לוחית הרישוי.
"במסופי אוטובוסים יש מצלמות, אתה יודע, בדיוק כמו בתחנות רכבת ובנמלי תעופה," אמר לוקס. "יותר ויותר מקומות משתמשים בזיהוי פנים. אתה יכול להיות בטוח שהבולשת כבר שלחה את התמונה שלך לכל תחנת אוטובוס או רכבת או נמל תעופה בארץ."
"אז מה אתה מציע?"
"רכבות משא. אם אתה רוצה להתקדם בלי שהאח הגדול ישים לב תקפוץ על רכבת משא. אני אסביר לך איך לעשות את זה כשתרצה לצאת לדרך."
"מממ." נשמע כמו דרך טובה להיהרג או להיקרע לגזרים.
"אתה מתכוון להתנתק מהחברה? לא כל כך קל, אלא אם תחיה כמונו."
פול חשב רגע. הוא הרגיש שהוא יכול לסמוך על האיש. "החלפתי את הזהות שלי," אמר. "התחבאתי די הרבה זמן."
"כמה זמן?"
"חמש שנים."
לוקס שרק בהתפעלות. "לא קל בימינו. בעידן הדיגיטלי. אני מניח שלא יכולת להשתמש בכרטיסי אשראי."
"השתמשתי בשוברי מתנה של ויזה ואָמֵקס. שקניתי במזומן."
"הצלחת לעבוד?"
"בניתי סירות."
"שילמו לך במזומן, מה?"
פול הנהן.
"ושינית את המראה שלך?"
"לא ממש. גידלתי זקן, זה הכול. אבל להרבה גברים יש זקן היום."
"וחייבים לציית לחוק. אף פעם לא לעבור עבירה."
פול משך בכתפיו.
"ולא להשתמש בפייסבוק וטוויטר."
"כמובן."
"לא היית בודד?"
פול הניד את ראשו. "לא ממש. במשך זמן מה היתה לי חברה. בחורה טובה. לא הייתי בודד במיוחד." הוא חשב על שרה וחש צביטה בלב. הוא ידע שהכול נגמר ביניהם, אבל בכל זאת קיווה שהיא בסדר.
"אז עזבת אותה?"
"זה התחיל להתמסמס עוד קודם. לא ממש עזבתי."
"אתה מתגעגע לחיים הקודמים שלך?"
"מלפני חמש שנים? ממש לא."
הצללים התארכו, האור האחרון הלך ונעלם. נראה שגם המטיף מצדו מרגיש שהוא יכול לסמוך עליו. "אני מציע שתישאר כאן הלילה," אמר לפול. "מחר נוכל להעביר אותך לקונקורד."
"למה קונקורד?"
"רכבת המשא הכי קרובה. היא תיקח אותך ללנוקס, במסצ'וסטס. באזור ההוא יש לנו אנשים שיוכלו לעזור לך. אתה זקוק לעזרה. כדאי שתצטרף אלינו."
"לחיות ביער? לא, תודה. לא מתאים לי. אני מעדיף חיים רגילים, מצטער."
"החיים שאתם קוראים להם 'רגילים' ואני קורא להם מטריקס נשלטים לחלוטין, בדרכים שאתם לא מתחילים להבין בכלל. זאת אומרת, אנשים לובשים חולצות עם כל מיני סיסמאות, שאמורות להעיד שהם לא הולכים עם הזרם, אבל כל החברים שלהם לובשים בדיוק אותה חולצה. אותן משאיות מביאות אספקה לכל המסעדות שאתם אוכלים בהן. כל הבנקאים לובשים אותן חליפות עם עניבות, שמיוצרות על ידי אחד משבעה יצרנים, וכולם שורצים כל היום בתוך תאי עבודה. כולם עבדים של המדינה. ולא אכפת לי אם תקרא לזה מדינת ניו יורק או גולדמן זקס."
"פשוט צריך לציית לחוק ו..."
"בטח," אמר המטיף, "המדינה דורשת ציות בכל נושא חשוב. כבר בגן הילדים מלמדים אותך לציית. מלמדים אותך להיות תלמיד טוב. לשבת בשקט על הכיסא! לעשות מה שהמורה אומרת. למלא טפסים ולקבל משכורת. אז לדעתי, זאת לא חירות. זאת עבדות במסווה של חירות. גם השבטים הילידים הוזמנו פעם להיעלם בתוך המערכת הדומיננטית של המתיישבים, כלומר, של אמריקה והם אמרו 'לא, בשום פנים ואופן לא.' הרבה מהם נהרגו מפני שהם סירבו להיטמע, כי הם ידעו שהמחיר יהיה גבוה מדי."
"כולכם חיים ביערות?"
"אנחנו קוראים לעצמנו 'אנשי היער'. אתה יודע שכמעט תשעים אחוז מהשטחים בארצות הברית עדיין לא מיושבים? אזורי טבע, שאף אחד לא ביית אותם. מכוסים יערות כמו לפני אלף שנים. אם תנעץ סיכה באקראי במפה של ארצות הברית, רוב הסיכויים שהיא לא תיתקע בסקרמנטו או בסנט לואיס, אלא במקום שאנשים קוראים לו שממה. זה המקום שלנו. בארץ הזאת יש יותר שממה ממקומות מיושבים."
"אז אתם שַׂרדָנים."
המטיף הניד את ראשו. "רוב השרדנים בונים קהילות. אבל הממלכה שלנו נמצאת בתנועה מתמדת. כמו אומות הילידים."
"אז אתם מין שבט כזה."
"אין אצלנו שום מעמדות, אין שליטים..."
"אבל... נראה שאתה הבוס."
"כמו רבים אחרים. אני רק מתָאֵם. אין לנו מדרג חשיבות. אף אחד לא מקבל מספר."
פול הנהן ושתק. איש מהם לא דיבר. לבסוף אמר פול, "זה לא מתאים לי."
"אולי בהמשך," אמר המטיף. "אף פעם אי אפשר לדעת. בכל מקרה, אני אשלח הודעה, אגיד להם לפקוח עין ולחפש את אבא שלך."
-98-
פול שיער שהמטיף צודק, שהתצלום שלו הופץ בכל מסופי האוטובוסים. אבל הוא לא התכוון לקפוץ על רכבת משא. היתה לו תוכנית פשוטה וטובה יותר.
סטיבן לוקס הציע ללוות אותו לקונקורד, העיר הגדולה הקרובה ביותר בניו המפשייר, במרחק כמאה קילומטר. אבל ההליכה לשם תארך ימים רבים, ופול לא רצה להתעכב כל כך.
הוא היה חייב להגיע בהקדם אל השגריר ג'ון רובינסון ג'ילט האדם היחיד שיוכל לעזור לו, כך האמין. לשגריר ג'ילט יש קשרים ענפים בחלונות הגבוהים של הממשל, ובגלל הבן שלו, ג'יי אר, הוא חייב טובה לפול.
עד הצהריים כבר הגיעו פול והמטיף אל "מרכז המבקרים" תחנת המנוחה בכביש I 93 דרום. כמה משאיות חנו מחוץ למבנה המרכזי, מעין מרכז מידע לתיירים בתוספת מעדנייה ופיצרייה. אחד הנהגים פסע בחזרה למשאית שלו, עם כוס קפה גדולה וכריך עטוף בנייר לבן, ופול ניגש אליו. הוא הציע לו חמישים דולר בתמורה לכך שיסיע אותו לבוסטון, שהיתה בלאו הכי יעדו של הנהג, כך שהסכום היה תוספת מבורכת מבחינתו.
בבוסטון, בתחנת האוטובוסים העמוסה, ביקש פול מחסר בית לקנות לו כרטיס ללנוקס שבמסצ'וסטס, ובתמורה נתן לו עשרים דולר.
בזמן הנסיעה באוטובוס הוא הרהר בשגריר ג'ילט. בנו של השגריר, ג'יי אר, למד עם פול במכללה ושר איתו בהרכב אָ קפּלה של המכללה. פול פגש את האב כמה פעמים, כשבא לבקר את בנו במכללת ריד, ופעם אחת אפילו ישבו יחד בפאב, אחרי הופעה בעיר וושינגטון.
בשנה הראשונה במכללה ג'יי אר עבר משבר נפשי. דיכאון פתאומי שיתק אותו, הוא לא יצא מהמיטה, ורק ישן או ניסה לישון. הוא לא הגיע לשיעורים ופיגר בחומר הקריאה. ופול גרר אותו, פיזית כמעט, למרפאה של שירותי בריאות וייעוץ. הוא השיג לו תור לאותו יום, חיכה איתו בחדר ההמתנה, והמשיך לחכות עד שיצא מהטיפול. ג'יי אר אובחן כדו קוטבי וקיבל מרשם לתרופות, ופול דאג שהוא ייקח אותן. כעבור שבוע התאושש ג'יי אר במידה ניכרת. כעבור שבועיים הוא חזר לעצמו באופן מלא. פול ניגש איתו אל דיקן הסטודנטים ועזר לו לקבל את האישורים הדרושים כדי שלא יקבל ציון נכשל בכל הקורסים.
אביו רב העוצמה של ג'יי אר היה אסיר תודה לפול על הטיפול שהעניק לבנו. האב היה פעם ראש הבולשת, אחרי שכיהן כשופט בבית הדין השמיני לערעורים. במשך כמה שנים שירת גם כמנהל סוכנות הביון, ולפני כן היה שגריר ארצות הברית בהולנד. האדם המקושר ביותר שפול הכיר. בקי להפליא ביחסים בינלאומיים, אדם נבון ושקול, ששימש יועץ לשישה נשיאים. קרוב לכל הצַלחות הנכונות.
ולנוכח העבר של פול עם בנו, הוא יעזור. פול היה בטוח בכך.
לעת זקנה פרש השגריר לבית גדול וישן בפאתי לנוקס, שבמערב המדינה. הוא פרש לשם כי הוא אהב את טַנגלווּד בית הקיץ של התזמורת הסימפונית של בוסטון. כמי שגדל בבּיקון היל שבבוסטון, ג'ילט ביקר רוב חייו בקונצרטים בטנגלווד.
פול ידע את כתובתו של ג'ילט, אבל לא את מספר הטלפון שלו. אבל זה דווקא התאים לו. הוא רצה להפתיע את האיש ולא לתת לו הזדמנות לטמון לו מלכודת, כמו שלואיס וֶסטינג עשה.
עם כל צעד, למד פול משהו חדש.
הנסיעה ארכה כשלוש שעות. הוא ירד מהאוטובוס ברחוב ווֹקֶר, והלך ברגל לביתו של השגריר.
בסוף המאה התשע עשרה נהגו עשירי בוסטון וניו יורק לפרוש בקיץ לאזור לנוקס, כשחיפשו מקום שקט יותר מניופורט. הם בנו אחוזות מפוארות בלנוקס, בגרייט בֵּרינגטון ובסטוקברידג', ורבים מהם העניקו לביתם שם ייחודי. רוב האחוזות האלה נהפכו מזמן למרכזי בריאות, למוזיאונים או למטות של ארגונים שונים. אבל חלק מהן נותרו בידיים פרטיות, כמו ביתו של השגריר ג'ילט, שנקרא קולווֹרת הול. בית האחוזה שלו נבנה בסגנון אנגלי, כלל עשרים ושניים חדרים, וכמאה וחמישים דונם של מרחבים ירוקים השתרעו סביבו. הבית היה בבעלות משפחת ג'ילט מיום שאביו של השגריר, התעשיין, קנה אותו מצאצאי הבעלים המקוריים, בשנות החמישים של המאה העשרים. פול ביקר שם פעם אחת, עם ג'יי אר, בתקופת הלימודים במכללה.
בכניסה לקולוורת הול היה שער ברזל גדול, בין שני עמודי אבן. על העמוד הימני היו מצלמת אבטחה ותיבת אינטרקום. פול שקל את האפשרויות העומדות לפניו. אם ילחץ על הכפתור, אולי יהיה לו מזל, והוא יוכל לדבר בווידיאו עם השגריר.
ומה הוא יגיד לשגריר? "אני חבר של הבן שלך ואני צריך לדבר איתך?" אין ספק שהשגריר יגיד, "חכה רגע," ומיד יתקשר אל בנו וישאל על מישהו ששמו פול ברייטמן, והבן יגיד לו שפול ברייטמן נעלם לפני חמש שנים, כנראה נרצח בהוראת אוליגרך רוסי בשנים שקדמו למלחמה באוקראינה, כאשר ניו יורק עדיין היתה אחד ממגרשי המשחקים שלהם. זאת היתה התיאוריה הרווחת. פול ידע זאת, כי הוא חיפש את עצמו בגוגל.
ואולי השגריר יזמין אותו להיכנס וידאג להעסיק אותו עד שהבולשת תשלח צוות מאולבני כדי לעצור אותו. פול לא רצה להסתכן בצורה כזאת. לכן הגיע למסקנה שעדיף לו להפתיע את האיש בהנחה שהשגריר לא איבד את צלילותו לעת זִקנה ולבקש ממנו עזרה. עצה.
הוא התרחק ממצלמת האבטחה ופסע הלאה, לאורך גדר המתחם של קולוורת הול. הוא היה די בטוח שימצא כניסת שירות, ואולי שם לא תהיה מצלמת אבטחה. אולי כך יוכל להיכנס בלי שיבחינו בו.
השעה היתה חמש אחר הצהריים בערך, והשמש עדיין לא שקעה. פול עבר כמאתיים מטר, פנה מעבר לעיקול הגדר וראה שער כניסה אחורי... שגם בו היתה מצלמת אבטחה.
אבל היתה אפשרות נוספת.
הוא יצלצל באינטרקום, ואם יוכל לדבר ישירות עם השגריר, יציג את עצמו ויראה איך האיש מגיב. אם יהיה משהו חשוד בתגובה שלו, הוא פשוט יסתלק משם וזהו.
פול חזר אל הכניסה הקדמית וצלצל באינטרקום. חצי דקה עברה. ואז צצה דמות על מסך האינטרקום. אישה ג'ינג'ית, כבת חמישים, בשמלת מדים שחורה עם צווארון לבן. "במה אפשר לעזור?"
"אני צריך להיפגש עם השגריר ג'ילט," אמר פול. "אני חבר של הבן שלו."
"אני מבינה. תוכל לחכות רגע?"
"כמובן."
מסך הווידיאו נעשה כחול אפור. היא העבירה אותו להמתנה.
כאשר צצה שוב דמות על המסך, היו אלה פניו של השגריר ג'ילט. הוא נראה זקן הרבה יותר מאותו גבר נמרץ שהיה בן שבעים ומשהו כשפול פגש אותו בתקופת המכללה. גם אז הוא היה מבוגר במידה ניכרת מהאבות של שאר התלמידים בכיתה, ובינתיים השנים עשו את שלהן.
"אה, מי זה?" שאל השגריר. "אתה חבר של ג'יי אר?"
"כן. ממכללת ריד. האמת שנפגשנו כמה פעמים, אתה ואני."
"סליחה, מי אתה...?"
"פול ברייטמן."
"לא יכול להיות. פול ברייטמן מת." כלומר, השמועה כבר הגיעה אליו.
"עוד לא, אני לא מת," אמר פול. "לכן אני צריך לדבר איתך."
"מה... מה הספורט שהבן שלי הכי אוהב?"
"ספורט?" התפלא פול. "הוא שונא ספורט."
"איפה הוא גר בשנה הראשונה שלו ללימודים?"
"במקינלי."
עיניו של השגריר נפערו. "אלוהים ישמור! חשבתי שהבריונים של ארקדי גאלקין הרגו אותך. תיכנס, תיכנס."
המסך הכחיל שוב, ושער הברזל נפתח כלפי פנים. פול שמע את המהום המנוע החשמלי שמפעיל את השער.
הוא פסע לאורך שביל הגישה הלבן, המרוצף, לעבר בית האחוזה. קולוורת הול היה יפה להפליא. בית אבן, שמהגג שלו הזדקרו ארובות וגמלונים. מדשאה ירוקה עצומה הקיפה אותו, כמו מגרש גולף, ומול הבית בעבעה מזרקת שיש.
בדיוק כשהגיע אל האכסדרה שבחזית, נפתחה דלת הכניסה הכפולה, שהיתה מגולפת מעץ אגוז כהה. בפתח עמדה סוכנת הבית בשמלת המדים השחורה.
"ברוך הבא," אמרה. "השגריר בספרייה. תרצה לשתות משהו?"
"לא, תודה רבה," אמר פול, אם כי בהחלט נזקק למשקה.
השגריר ג'ון רובינסון ג'ילט היה מרותק לכיסא גלגלים עכשיו. "פול ברייטמן?" אמר.
"כן."
"תיכנס, תיכנס. שב, בבקשה. אמרת לנורין מה תרצה לשתות? אני שותה מרטיני. נורין מכינה מרטיני מצוין. אפשר להציע גם לך?"
"ויסקי עם קרח יהיה מצוין," אמר פול.
כיסא הגלגלים החשמלי של השגריר חנה לפני אח מבוערת גדולה, עשויה אבן מסותתת. הרצפה היתה רצפת עץ מהגוני ממורק. גם הקירות היו מחופים בעץ. קורות חשופות נמתחו לאורך התקרה.
השגריר ג'ילט היה כבר בן תשעים, ונראה כמו בן אצולה. המבטא שלו היה שילוב בין אנגלי לאמריקאי, ושערו וגבותיו הכסופים בלטו במיוחד על רקע עורו הכהה.
"אתה באמת פול ברייטמן?" שאל.
"בהחלט." האם השגריר סובל מקיהיון? או שהוא עדיין בוחן אותו?
"למיטב זיכרוני, הייתם יחד גם בהרכב א קפלה."
"נכון מאוד."
"איך קראו לה?"
"הֵרוֹדוֹטוֹנס."
ג'ילט חייך. כן, זה היה מבחן נוסף. "מר ברייטמן, כמו שאתה יודע, אני אסיר תודה לך על העזרה שהושטת לג'יי אר במכללה."
"הוא היה חבר שלי," אמר פול. "ולמען האמת, לא נעים לי שמאז לא הייתי בקשר איתו." מובן שבמשך חמש השנים האחרונות לא היה יכול להסתכן ביצירת קשר עם חבר מהמכללה. "מה שלומו?"
ג'ילט משך בכתפיו. "כבר היו תקופות טובות יותר. אמנם הוא מצליח להחזיק מעמד בעבודה, אבל אני עדיין חושש לו."
"צר לי לשמוע. תמסור לו דרישת שלום חמה, בבקשה."
"היית חבר נהדר בשבילו. ואני מניח שיש לך עכשיו סיפור שאתה רוצה לספר לי."
"כן, אדוני. ואני רוצה גם לבקש את עזרתך."
"טוב, אני לא יודע איך אני אוכל לעזור. כבר מזמן פרשתי. אבל אעזור לך כמיטב יכולתי."
פול ידע שג'ילט לא פרש לגמרי, והוא עדיין משמש כיועץ לנשיאים. אלא שהוא כבר לא טס אליהם לוושינגטון. הם מתקשרים אליו ללנוקס.
נורין נכנסה עם מגש שעליו שתי כוסות מלאות. השגריר העדיף לשתות מרטיני בכוס גבוהה.
פול לקח את הוויסקי והודה לנורין.
ואז סיפר לשגריר את סיפורו.
-99-
עצב נראה בעיניו של הישיש. "אתה שואל למה הבולשת רודפת אחריך?" אמר. "אני לא יודע. אבל אני כבר לא בעניינים."
"אתה מכיר את הבולשת."
"כן, כמובן, אבל... תשמע, כמו שאתה יודע, שימוש במספר ביטוח לאומי של אדם אחר נחשב לגניבת זהות, וזאת עבירה קלה או חמורה, תלוי איפה בדיוק היא מתבצעת. החוק שונה בכל מדינה. אבל רק בשביל זה לא היו שולחים צוות של הבולשת כדי לתפוס אותך. אם הסיפור שלך מדויק, וצוות כזה אכן חיכה לך בניו המפשייר, משהו כאן לא מסתדר. זאת פעולה מוגזמת לגמרי כשמדובר בגניבת זהות. ואתה לא עבריין נמלט. אני, כמנהל, לא הייתי מאשר מעצר במקרה שלך. כנראה יש כאן דבר אחר לגמרי."
"כמו מה?"
"אולי הקשר שלך לאוליגרך רוסי, וגם ההיעלמות שלך לאחר מכן."
אולי אני מבוקש גם בגלל המוות של ניומן, חשב פול. הריגה של אדם שבא להרוג אותי.
"תראה," אמר פול, "לפני חמש שנים נכנסתי למשרד של הבולשת וגיליתי שכל הצוות נרצח על ידי סוכנים רוסים. כנראה כדי להגן על אותו אוליגרך. ועכשיו נראה שהבולשת מנסה לתפוס דווקא אותי! אני רוצה לדעת מה קורה כאן. כלומר, אני כמובן יכול להסגיר את עצמי, אבל לא לפני שאבין על מה אני מבוקש."
"טוב, אין לי מושג כמובן..."
"אתה יכול לעשות כמה שיחות טלפון ולברר?"
"אני מניח שאני יכול, כן."
האש פצפצה כמו המדורה ביער, בלילה הקודם. אבל כאן היתה האש גדולה הרבה יותר, והלהבות צבעו את פניו של ג'ילט בגוונים כתומים. ריח נעים של עשן עצים מילא את החדר. כמו אש חיונית מאוד בלילה קר בשממה.
"השם פנטום אומר לך משהו?" שאל פול.
השגריר הניד את ראשו. "לא מעבר לפירוש הרגיל של המילה. לא זכור לי שום דבר כזה."
פול התאכזב, אבל המשיך. "אני רוצה להראות לך משהו, ואולי תוכל להגיד לי מה זה יכול להיות." הוא שלף את ההחסן הנייד וחיבר אותו למחשב של השגריר. כשהקשקוש המוכר עלה על המסך, הסביר פול לשגריר איפה מצא את הקובץ, איך אחסן אותו בסאונד קלאוד, ורגע לפני שנטש את חייו כפול ברייטמן, הוריד אותו להחסן נייד חדש, שאותו טמן בהמשך בכספת בלינקולן, אחרי שנהפך לגרנט אנדרסון.
"אתה מבקש ממני לנחש מה זה?"
"נכון."
ג'ילט חייך. "מובן שאין לי מושג. אני לא בקי בטכנולוגיה, כפי שאתה בוודאי מתאר לעצמך. אבל יש לי השערה. אתה יודע שבמאפיה מתַעדים תמיד כמה שילמו למי ומתי?"
"אתה חושב שאולי זה תיעוד של אלה שנמצאים בשליטתו של ארקדי גאלקין וכמה הוא שילם להם?"
"אולי. זה יכול להיות יעיל כקומפּרומָט. זאת מילה ברוסית. חומר שיכול לשמש לסחיטה, שיכול לאפשר שליטה באנשים."
"כן, אני יודע." חום האש התחיל להעיק על פול, והוא חש שזיעה זולגת במורד עורפו וגבו.
"אולי ככה גאלקין שולט באנשים. אני מניח שההחסן הזה ככה קראת למכשיר? מכיל עדות לכך שגאלקין שיחד סוכנים בכירים בבולשת שמות של סוכנים מיוחדים ואפילו מנהלים בבולשת, שעובדים למענו. שנמצאים אצלו בכיס. אולי מספרים של חשבונות בנק. ומישהו רוצה לקבל את זה בחזרה. מישהו ששמו מוזכר אולי כאן."
"ואולי השחיתות התפשטה גם אל מחוץ לבולשת?" שאל פול. "אל סוכנויות ביון נוספות?"
"ייתכן בהחלט. למה לא? סוכני ביון יכולים להיות מושחתים בדיוק כמו סוכני בולשת."
"ופוליטיקאים?"
"בוודאי. בדיוק כמו שהאוליגרכים עשו באנגליה." השגריר ג'ילט זע בכיסא הגלגלים. "חלק גדול מלונדון נמצא כיום בבעלותם של אוליגרכים רוסים. קוראים לזה לונדונגְראד. רוב אזור נייטסברידג' הוא שלהם. כל כך הרבה נכסים באיטון סקוור נמצאים בבעלותם, שקוראים לכיכר הזאת 'הכיכר האדומה'. המיליארדרים הרוסים האלה נותנים מיליוני לירות שטרלינג למפלגה השמרנית. הרי בן של מרגל קג"ב יושב בבית הלורדים!"
הוא המשיך: "לפני המלחמה באוקראינה, האוליגרכים האלה היו מגיעים מרוסיה עם שקי מזומנים וקונים בתים מפוארים, ואז הם היו שוכרים עורכי דין שילבינו את המיליארדים שלהם, וגם יחצ"ן בריטי שילבין את המוניטין שלהם וירכוש להם חברים בפרלמנט. הם נתנו מתנות ענקיות לאוניברסיטאות ולקרנות צדקה. או הקימו קרן משלהם. כמה מהעיתונים הגדולים ביותר באנגליה עדיין בבעלותם. וכמה מהפוליטיקאים הבולטים ביותר. ככה הם מצליחים להשתחל למעמד השולט. אפילו לארמון בקינגהאם. הילדים שלהם מתקבלים לבתי הספר הפרטיים היוקרתיים ביותר. תשים על השולחן עשרה מיליון לירות שטרלינג, ואתה מקבל תושבות קבע. הם מסנוורים אותנו בבתים מפוארים וביאכטות ענקיות שהם רוכשים, אבל במבט מקרוב תראה בובות על חוטים."
"חוטים שמובילים ישר לקרמלין."
השגריר הנהן. "ברגע שהם מעזים לפצות פה נגד מוסקבה, הם נרצחים. ובדאונינג 10 לא נוקפים אצבע. אתה יודע שארבעה עשר רוסים נרצחו על אדמת בריטניה עד כה? ויהיו עוד כאלה בהמשך. האוליגרכים גם סיפקו את המימון להתרחשותו של הברקזיט, שניתק את בריטניה מאירופה. אסון מבחינתה של אנגליה."
פול הביט בתדהמה בשגריר. הוא היה חד כתער, כמו אדם צעיר. "הם שולטים בפוליטיקאים בלונדון, בפריז, בברלין, ואלוהים יודע איפה עוד."
"גם כאן, אני משער."
ג'ילט הנהן. "ועוד איך. באמצעות כסף שחור הם שולטים בחשאי בכמה סנטורים ואנשי קונגרס." הוא נקב בכמה שמות, ולסתו של פול נשמטה.
"אבל חשבתי שמאז תחילת המלחמה באוקראינה הטילו מגבלות על רוב האוליגרכים," אמר פול. "החרימו להם את היאכטות וכל זה."
"נכון."
"אז מה אני אמור לעשות? לתת לבולשת לעצור אותי? אני מניח שזה עדיף על האפשרות שאחד הסוכנים של גאלקין ימצא אותי."
"אף אחת מהאפשרויות לא תביא לתוצאה נעימה."
"מי עוד יכול לעזור לי? עולה על דעתך? אולי אתה מכיר מישהו שעשוי לדעת מה קורה כאן?"
השגריר ג'ילט שתק רגע ארוך. "אתה מכיר את השם פיליפ הורְגֶן?"
"נשמע מוכר."
"אני חושב שכדאי לך לדבר איתו. אם הוא יסכים. לא בטוח שהוא יסכים. פיליפ הורגן היה בכיר בסוכנות הביון, ופיטרו אותו כי הוא ניסה להדליף מידע מסווג. הוא מעין עריק, אפשר לומר. טיפוס משונה קצת. שפכו עליו הרבה דיו ב'וושינגטון פוסט'. הוא חי במנאסֶס שבווירג'יניה. הוא קצת מטורלל, אבל הוא יודע הרבה, גם על הדרגים הגבוהים. לכן כל כך הרבה אנשים חששו כשהוא התפטר והתחיל לדבר."
"מותר לי להשתמש בשם שלך?"
ג'ילט צחקק. "עדיף לך להימנע מזה. יש לשער שהוא רואה בי חלק מהמנגנון האפל שפיטר אותו. אני מניח שהוא שונא אותי מתוך עיקרון."
"אז אולי תוכל לדבר עם מישהו בתוך הבולשת כדי שירדו ממני?"
"כן, אני יכול לדבר עם 'מישהו'," אמר השגריר בחיוך מלוכסן, וסימן מירכאות באצבעות ידיו נפוחות המפרקים. "חכה רגע."
ג'ילט הסיע את כיסאו אל שולחן הכתיבה הכבד, העשוי עץ אלון, והרים את שפופרת הטלפון הנייח. הוא נקש סדרת מספרים. ואז אמר בשפופרת, "תגיד למנהל שג'ון ג'ילט רוצה לדבר איתו."
כמה שניות חלפו, ואז אמר ג'ילט, "ככל שאפשר לצפות בגילי, ביל, תודה על ההתעניינות. נמצא איתי אדון שטוען שהבולשת מחפשת אותו, ואנחנו מנסים למצוא את דרך הפעולה המוצלחת ביותר." הוא שתק והקשיב. "אה הה. אה הה. שמו פול ברייטמן. אני מכיר אותו ויכול לערוב לו."
פול נמלא בהלה. למה הוא אמר את שמו למי שנמצא בצדו השני של הקו? למה הוא הסגיר את שמו? בכוונה? או מתוך רישול?
"כן, הוא כאן איתי. הוא... באמת? מה אתה אומר... ומי מנהל את היחידה הזאת...? אה. והיא...? אני מבין. סוכנות הביון, אתה אומר?" הוא שרבט משהו על בלוק כתיבה צהוב. "כן, גם הוא הזכיר את המילה הזאת. בסדר, נדבר בקרוב. כן." הוא סגר את הטלפון ונסע בחזרה אל פול, עם בלוק הכתיבה.
"מוזר ביותר," אמר הישיש והניד את ראשו. "בדרך כלל, כשאני מבקש עזרה מבּיל, הוא יוצא מגדרו לעזור לי... מובן שאני לא מתקשר לעתים קרובות. הוא אמר לי שאתה רמאי ערמומי, שמהווה סכנה לביטחון הלאומי. יש צו מעצר נגדך."
פול צחק בתדהמה. "אני? באמת?"
"כן, לצערי. אני לא מאמין לאף מילה, אבל זאת ההגדרה הרשמית של הבולשת. ברור שמשהו רקוב בממלכת דנמרק, כמו שאומרים. אין ספק שמישהו הטעה את העומד בראש. אלא אם אתה בעצמך עובד עלי עכשיו."
פול הניד את ראשו. "על מה צו המעצר?"
"לכאורה, על גניבת מידע מסווג שקשור לביטחון המדינה."
"מה? ואיך היתה לי גישה למידע מסווג?"
"אין לי שום מושג." השגריר הרחיק את בלוק הכתיבה מעיניו הלחות וקרא שוב את הדברים.
"אז אתה לא יכול להוריד אותם ממני?" שאל פול.
"אני חושש שלא. כנראה יש בידיך משהו שהם רוצים."
"הקבצים של הפנטום."
"כנראה."
"למה זה בוער להם בעצמות כל כך?"
השתיקה התארכה. פול שמע את תקתוק השעון. נראה שהשגריר ג'ילט מתלבט מה לומר. לבסוף אמר, "פנטום הוא שמו של פרויקט סודי בסוכנות הביון."
"אז למה הוא היה בידיו של גאלקין?"
הקשיש פלט את האוויר מריאותיו והניד את ראשו. "אולי תשאיר את זה אצלי, ואני אשמור על זה ואדאג שזה יגיע לאנשים הנכונים?"
פול הביט בג'ילט רגע ארוך. עד כה הוא סמך על האיש הזה, אבל עכשיו כבר לא. ממש לא. "מצטער, אני לא יכול."
"יש לי כספת ממש טובה. דרגה שש, עם אישור של מנהל השירותים הכלליים. מתוצרת מוֹסלֶר, סֶקיוּר סֵייף חמשת אלפים. רמת האבטחה הגבוהה ביותר, ככה אמרו לי."
"אני לא יכול. מצטער."
"אתה מבין, מנהל הבולשת חייב לציית כיום למנהל המודיעין הלאומי. זה המצב מאז האחד עשר בספטמבר. עד כדי כך. אני לא חושב שביל יכול לעשות משהו, גם אם הוא היה רוצה."
"מסרת לו את השם שלי."
"אני כבר לא חד כמו פעם. ככה זה כשמזדקנים."
אבל פול לא האמין שזאת היתה פליטת פה מצדו של השגריר. הוא הבין מה הוא עשה. האיש היה צלול לגמרי למרות גילו. גם אם הוא ניסה להסתיר זאת.
תאורת החוץ של קולוורת הול נדלקה פתאום באור יקרות.
השגריר נראה נבוך. הוא הביט בפול במבט מתנצל. "באמת כדאי שתלך עכשיו. ברגע זה יוצא מסוק של הבולשת מספרינגפילד. והם יודעים שהם יכולים לנחות בשטח שלי. יש כאן הרבה מקום."
"אוקיי," אמר פול. השגריר ג'ילט הסגיר את המיקום שלו, אבל נראה שהוא מלא נקיפות מצפון. לפחות הוא טרח להזהיר אותו. "שלום."
"פול," קרא הקשיש.
"מה?"
השגריר התכוון להגיד משהו, אבל שתק במבט מיוסר. "לא... פשוט תלך וזהו."
פול יצא במהירות מהבית, ירד במדרגות האבן אל השביל, ומשם המשיך אל שער האחורי. מרחוק שמע את טרטור המסוק המתקרב.
הוא המשיך ללכת, אם כי השתוקק לרוץ.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
