דקה לפני שהתחיל הסגר השני, הוזמנתי לצפות ביצירה החדשה של אוהד נהרין, "יאג". כן, ממש לצפות – באולם מופעים, עם רקדנים בשר ודם שרוקדים מולך, ותחושה שכמעט אפשר להתכרבל בעולם אסקפיסטי, שאינו שלך. חלום. אבל אז כל הקלפים נטרפו, המדינה נסגרה ו"יאג" עברה עיבוד מיוחד למסך, והועתקה אל המרחב הווירטואלי בקופסה של יצירת וידאו. לינק, סיסמה, הקלקה וניסיון להיכנס אל עולם אחר בתוך הבית.
הטריילר של הסרט "יאג"
או בעצם בתוך בית של מישהו אחר. יאג" הוא סיפורה של משפחה: אבא, אמא וסבא מתים ושלושה אחים. הם נקלעים לעין סערה המהולה בגעגוע, ומתפלשים בשברים של עוגיות מזל מרוסקות על הבמה. פעם אחר פעם כל דמות מביאה את הנרטיב שלה, לא רק בתנועה אלא גם במילים, ומספרת לכאורה את אותו סיפור, רק מנקודת המבט שלה - על המשפחה.
נהרין מתיר לרקדנים שלו להשתמש לא רק בשפת התנועה, אלא גם בשפת הדיבור, והמילים הכתובות צפות על המסך באנגלית בכל פעם שאחת הדמויות מציגה את הסיפור. המילים ביצירה של נהרין כמו מניחות את המסגרת ליצוק לתוכה את השפה העוצמתית של התנועה. הן מצד אחד מצמצמות את שדה הפרשנות של הצופה - ברור מי היא כל דמות ותפקידה ואין מקום לתהיות - ומצד שני יוצרות איזושהי מסגרת של ודאות, שמאפשרת לצופה לצלול אל העולם המורכב והמשפחתי הזה. לו רק הייתה לנו את אותה ודאות מנחמת, שהייתה מאפשרת לצלול אל העולם המשפחתי המורכב בקורונה.
מתוך "יאג"מתוך "יאג"
חודר ללב. מתוך "יאג"
(צילום: אסקף)
זו לא ההתכתבות היחידה בין שפות ביצירה. "יאג" לא מתיימרת להיות רק יצירה מצולמת, אלא דיאלוג בין שפת המחול לשפה הקולנועית. אבל בפועל תנועות המצלמה בה מינימליסטיות, אין כמעט קומפוזיציות מתוחכמות של הפריים, או חיבור מעניין מאוד בין שוטים שמספר סיפור משלו. על המחסור בתנועות המצלמה מפצות תנועות הרקדנים, ואת הקומפוזיציות יוצרות הקומפוזיציות התנועתיות והתזוזה במרחב. החיבורים המעניינים, שמספרים סיפור, שייכים לרקדנים על הבמה ואת הסלואו-מושן והפאסט-פורוורד מייצרת האיכות התנועתית המעולה של רקדני בת שבע שמייתרת את האפקטים הקולנועיים. אין ספק איזה מדיום במרכז ומיהו משרתו, ולא תמצאו כאן ריקוד שוויוני שזור בין העולמות.
מתוך "יאג"מתוך "יאג"
המצלמה מתגלה כיתרון. מתוך "יאג"
(צילום: אסקף)
היתרון המרכזי שיש כאן לצילום הוא היכולת להתקרב. "יאג" בגרסתה המצולמת אפופה בקרבה מטרידה. פלאי הקלוז אפ מאפשרים לראות זיעה ושערות בית שחי ולהתקרב לאיברים אינטימיים. השיא מגיע במה שנראה כתקיפה מינית בתוך המשפחה בין האב לאחת האחיות, ומלווה ברעד וזיעה שרק קרבת המצלמה מצליחה להביא בעוצמות מטרידות כאלו. אחר כך מגיעה סצנת האב העירום השוכב מת תחת דלת ארון, ששימשה עד לא מזמן כמחיצה שהפרידה בין בני הזוג. הוא מזיע וספק צוחק ספק בוכה. כמה אירוני שדווקא חולשתה של היצירה, המתקיימת במרחק מהקהל, הפכה ליתרונה. את קרבה שמספקת המצלמה, אף צופה בקהל לא יכול ליצור לבדו.
מתוך "יאג"מתוך "יאג"
מתגעגעים ורוקדים. מתוך "יאג"
(צילום: אסקף)
המחול של אוהד נהרין מצליח להפנט גם דרך קירות המסך, ושובר קירות של בדידות וסגר. ואף שאין תחליף למפגש באולם "ורדה" במרכז סוזן דלל, הוא הרבה יותר מנחמה פורתא בימים אלה - ומצליח לחדור ללב ביצירה פשוטה.
לאורך כל היצירה חוזרות ואומרות הדמויות: "פעם המשפחה שלי אהבה מאוד מאוד לרקוד", ולא יכולתי שלא לתהות על האירוניה - הרי אתם מתגעגעים, אבל רוקדים ברגעים אלו. אם עושים זום-אאוט, זו אולי האמירה הכי מדויקת כרגע על עולם המחול בימי קורונה: מתגעגעים ורוקדים.