ערב אחד ב-1984 יצאו תושבי בניין רב קומות ברמת אביב אל מרפסות הבתים כשהם מנפנפים בדגלי ישראל, חלקם אוחזים פנסים, ומריעים. התרחיש המוזר הזה הפך לעניין שבשגרה במהלך ימי הקורונה, אבל אי אז באייטיז, הרבה לפני פריצת המגיפה והטרנדים הוויראלים שאיתה, היה מדובר בתמרון של יהודה ברקן ויגאל שילון בסרטם "המתיחה הגדולה". בסצנת הפתיחה, התבקשו דיירי הבניין לצאת אל המרפסות לא כדי להתאוורר מהסגר או להריע לצוותים הרפואיים, אלא כדי לקבל את פניה של חללית מהחלל החיצון שאמורה לנחות בקרבת מקום - כך לפחות על פי מהדורת חדשות מיוחדת שהוקראה בקולו הסמכותי של השדרן מושיק טימור.
(באדיבות סרטי יונייטד וyes קולנוע ישראלי)

המהימנות של סצינת הפתיחה של "המתיחה הגדולה" מוטלת בספק, ולא ברור אם ברקן ושילון מותחים את הדיירים או אותנו הצופים שמאמינים למה שרואות עינינו על המסך. המופע משובב הנפש של הדיירים ברמת אביב נראה מתוזמן ומאורגן יותר ממפגני השמחה הספונטניים שראינו לאחרונה בטורינו, מילאנו, פתח תקווה ורמת גן. מן הסתם השאילו ברקן ושילון את התחבולה מתסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס מ-1938 על נחיתת חייזרים בניו ג'רזי שגרם לבהלה מקומית. אז לא, סיפור הרקע אינו רעיון מקורי של הבדרנים מישראל. וגם לא המרפסות שלאורך השנים הותקנו בשלל תרחישים בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה.

המרפסת כאפליקציית היכרויות

המרפסת המפורסמת ביותר בתולדות התרבות האנושית היא ככל הנראה זו מתוך המחזה "רומיאו ויוליה" מאת וויליאם שייקספיר. עלילתו הטרגית המתרחשת בעיר ורונה במהלך ימי הביניים מתגמדת ביחס לזוועות המתקיימות בימים אלה בעיר האיטלקית הצפונית הנגועה בקורונה. בסצנה שהפכה למרכזית ביותר במחזה שנכתב בסוף המאה ה-16, רומיאו ויוליה שוברים סוף-סוף את הבידוד שנכפה עליהם מצד משפחותיהם היריבות, והשניים מביעים את שעל לבם - יוליה ממרפסת ביתה, ורומיאו מהרחוב. המרחק הפיזי בין השניים לא מונע את ההדבקה בנגיף האהבה, שבסופו של דבר מביא למותם העגום והמיותר.
סצנת המרפסת הפכה לאירוע מכונן בעיבודים הבימתיים הרבים למחזה לאורך השנים, ביצירות האמנות השונות שנוצרו בהשראת הדמויות (כמו ציוריהם של פורד מדוקס בראון, פרנק דיקסי וג'ון פ. בייקון מהמאה ה-19) וכן בהפקות הקולנועיות שהביאו אותו למסך הגדול. "רומיאו ויוליה" של ג'ורג' קיוקור בכיכובם של לסלי הווארד ונורמן שירר מ-1936, הגרסה של פרנקו זפירלי מ-1968 עם אוליביה האסי ולאונרד וויטינג, וכמובן זו של באז לורמן מ-1996 בכיכובם של קלייר דיינס ולאונרדו דיקפריו הצעירים, בכולם כיכבה המרפסת המפורסמת.
בינתיים יש מי שמבקשים לגלם בעצמם את שני האוהבים במרפסת של יוליה - אתר עליה לרגל לתיירים בעיר ורונה, שהוא בכלל פונדק משוחזר ואין שום קשר בינו לבין המחזה של שייקספיר. טוב, היו אלה זמנים אחרים בהם רומנטיקה הייתה אין, ונגיפים אאוט. אבל המרפסות נשארו מרפסות, זאת אלא אם כן אתם מאמינים להשערות אחרונות לפיהן המילה "בלקון" כלל לא הייתה בלקסיקון של שייקספיר בזמנו, והתווספה למחזה אחרי מותו.
רומיאו ויוליהרומיאו ויוליה
המרפסת הכי מפורסמת. מתוך "רומיאו ויוליה"
המרפסת כאפליקציית היכרויות הופיעה גם במחזהו המפורסם של אדמון רוסטאן הצרפתי מ-1897 "סירנו דה ברז'ראק". העלילה הרומנטית מתרכזת בסיפור אהבתם של זוג צעירים פריזאים יפי תואר. כמו רומיאו ויוליה לפניהם, השניים חולקים תקשורת מרוחקת משהו - רוקסן ניצבת במרפסת בציפייה לדברי חנופה, בעוד כריסטיאן העילג עומד מתחת לרחוב. סירנו, שלא ניחן במראה מרשים במיוחד מספק לו שירותי תמיכה. אפו אולי ארוך, אך לשונו חלקלקה ומנפקת מרגליות. מנקודת מבטה העילית, רוקסן יכולה להתרשם מיופיו של כריסטיאן, מבלי להבחין בסירנו שמדברר את אהובה ממקום מחבואו. כמו "רומיאו ויוליה" גם מחזהו של רוסטאן זכה לשלל עיבודים בימתיים וקולנועיים. חלקם נאמנים למקור כמו "סירנו דה ברז'ראק" של ז'אן פול רפאנו הצרפתי בכיכובו של ז'ראר דפרדייה (1990), וחלקם מבוססים באופן חופשי על העלילה כמו "רוקסאן" האמריקני בכיכובם של סטיב מרטין ודאריל האנה (1987) או "אדמונד דה ברז'ראק" הצרפתי משנת 2019 על חיי המחזא.
נהיית המחזאים למרפסות בהצגות וגם במופעי אופרה טבעית ומתבקשת. המרפסת היא במה על הבמה, וזאת מבלי להיות בימתית באופן מוצהר. היא מושכת את הפוקוס של הקהל להתרחשויות המתרחשות עליה כאיזור דמדומים בין הפרטי לפומבי, ופותחת צוהר רחב למרחב האישי הנמצא מאחוריה וזאת לעיני כל מי שנושא מבטו אליה. בדרך כלל אפשר להבחין בכביסה מלוכלת תלויה מן המרפסת, ולעתים צצים בה רגעים אינטימיים שהופכים לנחלת הכלל: נער סורר שמעשן בחשאי מתחת לאפם של הוריו, מאהב שנמלט ממיטת אהובתו הנשואה, או גנב שפורץ לדירה בחיפוש אחר כמה גרושים. המרפסת רשומה בטאבו של ביתך וככזו היא משרה תחושת פרטיות מזויפת, מעקה ביטחון שהוא בגדר אשליית רואה ואינו נראה. המרפסת היא פרצה שקוראת למחזר, לגנב וגם למציצן. וגם לנער מאוהב על מרבד קסמים.
בגרסת האנימציה של דיסני ל"אלדין" מ-1992, מרפסת חדרה של הנסיכה יסמין בארמון אביה הסולטן הפכה למקום המפגש הקבוע שלה עם הנסיך עלי, שהוא בעצם נער הרחוב אלדין אותו פגשה לראשונה בסימטאות העיר. כנהוג בסיפורי אלף לילה ולילה, וכן באגדות שמרניות אחרות כמו רפונזל, נסיכות הן נכסים. רכוש ברשות אביהם המונרכים שמחפשים עבורן שידוכים ראויים מחצרות מלכות אחרות. כדי להשביח את הנכס, הנערות נכלאות בטירות ומגדלים, והדרך היחידה שלהן לתקשר עם הסביבה היא חלון או מרפסת. במקרה של יסמין היא בת מזל, שכן לא רק שיש לה מרפסת רחבה אלא שאלדין מצויד במרבד הקסמים שמטיס אותו מעלה עד אליה. הוא מצדו מצליח לכבוש את לבה של הנסיכה, לא מעט בעזרת הג'יני הכחול ששיחרר ממנורת הקסמים ומתפקד על תקן סירנו דה ברז'רק הפרטי שלו, שמייעץ ומדברר אותו ברגע המפגש המביך ביניהם משני צדי המעקה.
בגרסת הלייב-אקשן המעודכנת ל"אלדין" משנת 2019, הבמאי גאי ריצ'י עשה לא מעט שינויים מתבקשים, אבל גם פה המרפסת מארמון הסולטן נשארה מרפסת והיא מארחת את מנה מסעוד שמגלם את אלדין, נעמי סקוט כיסמין, וגם וויל סמית' המוכחל כג'יני ממנורת הקסמים.

המרפסת הפוליטית

יש מי שיוצא למרפסת כדי לנשום קצת אוויר צח, להאזין לציוץ הציפורים או לנדנוד המחזרים. כך לפחות אצל רומיאו ויוליה מאיטליה של ימי הביניים או אלדין ויסמין מהמזרח התיכון. ואילו בימינו מנהיגים מחפשים במרפסת דווקא את תשומת הלב של ההמונים שצופים בהם. אקסהיביציוניזם ותיאטרליות הן תכונות שמיוחסות לא רק לכוכבי קולנוע ושחקני תיאטרון, אלא גם לפוליטיקאים - מהקיסר נירו לבניטו מוסוליני, מבנימין זאב הרצל לבנימין נתניהו. מנהיגים אוהבים לשמור על נראות ציבורית, ובימים עברו, לפני הרשתות החברתיות, ואפילו לפני השקת מערכת החלונות של מיקרוסופט, היו אלו המרפסות ששימשו את ראשי המדינות להפצת מסרים, הרחבת שדה הראייה, ואפשר גם להודות - לטפח תחושת עליונות מורמת מהעם.
מנהיגים נדרשים לפעילות מאחורי הקלעים ובה בעת לראות ולהיראות בציבור שלהם. ב"מדריך ההישרדות למנהיגים" שחיברו ב-2002 רונלד חייפץ ומרטי לינסקי מאוניברסיטת הרווארד הם מכנים את התהליך הזה כ"מעבר מרחבת הריקודים למרפסת". מי שהביאה את רחבת הריקודים למרפסת היא אוויטה, אשת המנהיג המהולל של ארגנטינה חואן פרון - כך לפחות על פי המחזמר של אנדרו לויד וובר, וגם בעיבוד הקולנועי של אלן פארקר "אוויטה" מ-1996 בכיכובה של מדונה.
לרוע המזל, אדולף היטלר הצטיין על "רחבת הריקודים" כמצביא במאורת הזאבים החשאית שלו, ובמקביל ניהל קמפיין תעמולה מעל במות ומרפסות בערי גרמניה. במאית הבית לני ריפנשטאל הייתה הראשונה לזהות זאת ב"ניצחון הרצון" מ-1935. בסרטה התיעודי הנודע לשימצה, ריפנשטאל וצוותה ליוו עם מצלמותיהם את ביקורו של היטלר בנירנברג לרגל כנס הענק של התנועה הנאצית. הפיהרר הוא המנהיג העליון בהגדרה וגם מוצב ככזה כשמעריציו נושאים מבטם מעלה כדי לצפות בו בעיניים משתאות - כשהוא יורד מהשמיים במטוסו ונוחת בעיר, כשהוא מצדיע במועל יד ממכונית השרד, כשהוא נואם מעל במה שנבנתה במיוחד בשבילו. אולם ברגע חטוף אחד, כשהוא מנופף לקהל ממרפסת המלון, נראה כי הקהל שלו מאבד את עשתונתיו. בניגוד למפגני הכוח המבוימים, דווקא רגע ספוטני אחד הביא להתפרצות הרגשות האדירה. "כשהוא הופיע במרפסת לרגע, הם נראו כאילו הם חזו במשיח", דיווח העיתונאי וויליאם שירר ששהה במקום.
מתוך: "ניצחון הרצון"

ריפנשטאל היטיבה להמחיש זאת בסרטה, שהפך השראה למנהיגים וגם לקולנוענים, בהם ג'ורג' לוקאס שהציב את מנהיג הרפובליקה המושחת פלפטין במרפסת בעודו צופה בצבאו יוצא למלחמה ב"מלחמת הכוכבים: מתקפת המשובטים" (2002). להתבונן מלמעלה על ההמון הנשמע לפקודתו היא הנאה צרופה לכל מנהיג ואישתו (כפי שראינו במקרה של אוויטה), במיוחד במקרה של משטרים פשיסטיים שממריאים מכוח התאוצה של הקהל תחתיו, במיוחד בשעות חירום - ערב מלחמת האזרחים שפרצה לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה-רחוקה, או מול נגיף הקורונה היום על כדור הארץ.

המרפסת מחפשת משמעות

יש גברים שמוצאים את עצמם כדיקטטורים על המרפסת, ומולם יש כאלה בודדים שהולכים לאיבוד דרכה. שלמה ארצי שר על כך בעבר, ואסי דיין אף כתב אף עשה על זה סרט. בדרמה המקברית "ד"ר פומרנץ" מ-2012, שהפכה ליצירתו האחרונה של התסריטאי והבמאי המבריק, דיין מגלם פסיכולוג שמציע לפציינטים הדכאוניים שלו טיפול לא שגרתי. משהו אקסטרה. בתמורה לתשלום צנוע, הוא מאפשר להם לקפוץ ממרפסת ביתו במעלה בניין גבוה ופשוט לסיים עם הכל. וכך אחד אחרי השני, המטופלים בגילומם של שלמה וישינסקי, רבקה מיכאלי, שמיל בן ארי ואחרים, עולים לרגל עד לקומה ה-12 בבניין הדירות התל אביבי רק כדי להתרסק על המדרכה תחתיו. המרפסת כמקפצה אל המוות אינה המצאה חדשה, אבל ד"ר פומרנץ ידע איך למנף אותה כעסק מניב, ואילו דיין ידע איך להפיק ממנה תכנים קודרים ומשעשעים בו זמנית. גבהים אמנותיים חדשים לפני שהלך לעולמו שנתיים לאחר מכן.
התאבדות היא פעולה נוראית ולרוע המזל מרפסות היו מקפצה לסיום חייהם של לא מעט אנשים לאורך ההיסטוריה האנושית. איכשהו השנינות המחוכמת של דיין איפשרה לנו לצחוק מהדמויות המזנקות אל מותם. במקרה של "שם למטה" של הבמאית שנטל אקרמן, קשה לצחוק. למעשה, צפייה בסרט האמנותי של הקולנוענית הבלגית המוערכת עלולה לגרום לצופים לשים יד בנפשם. אקרמן, שהתגוררה בישראל כמה חודשים ב-2005, הציבה מצלמה בחלון דירתה התל אביבית וקלטה את שמתרחש במרפסות הבניינים הסמוכים, בין אם אלו אנשים ששותים קפה או קשישה שמתבוננת מטה אל הרחוב. קריינות שמלווה את המראות המשמימים במשך 78 דקות אמורה להעניק להן משמעות, במידה והגיגים אקזיסטנציאליסטים במבטא צרפתי הם בגדר חוכמה באוזניכם.

ואפשר גם סתם לצחוק מלמעלה

אפשר רק לדמיין מה היה לסטטלר ו-וולדורף להגיד על "שם למטה". שני הברנשים הלא חביבים המוכרים לכם כ"הזקנים מהחבובות" נוהגים לזלזל וללעוג לכל מה שמתחתיהם. מונולוג של קרמיט, סטנד-אפ של פוזי הדוב, קטע היאבקות של מיס פיגי או אפילו הופעה של ברברה סטרייסנד - הכל נראה עלוב בעיניהם. מנקודת מבטם העילית בבלקון שביציע התיאטרון, הם יכולים להרשות לעצמם להרים את האף ולהתנשא לכל מה שלמטה. משם הכל נראה קטן בעיניהם, גם נגיף זעיר גדול כמו הקורונה.
לזכותם של הישראלים יאמר, שכשמדובר במרפסות, אף אחד לא מתנשא מעל אף אחד. במקום זה כולם מתמזגים יחדיו לצרמוניה אחת גדולה. מפגן אחדות רועש, מבטל פרטיות, אבל עם המון כוונות טובות. כשרותי השכנה מהבניין שממול צועקת לבעלה מנשה שלא ישכח להביא מלפפונים מהמכולת רגע לפני שהוא נכנס למכונית שלו; כשאופיר מקומה ארבע זורק שקיות מים לעבר החברים שלו שמשחקים כדורגל למטה; או כשכל הדיירים בשכונה יוצאים עם דגלים ומחיאות כדי לעודד אחת את השני ולפרגן לכוחות ההצלה האמיצים, או לקבל את פני החייזרים של יהודה ברקן. וכשבחור מאוהב שר סרנדות ללאה סטייל רומיאו ויוליה, מן הסתם תהיה לו היענות. אם לא מצד אהובתו, אז משוכני כל המרפסות האחרות באיזור. הם יפתחו בפניו את התריסים, וגם את הלב. שלא לדבר על הפה. ככה זה, כל ישראל ערבים זה לזה, גם כשלא צריך, כפי שהמחישו לנו חברי החמישיה הקאמרית במערכון המוזיקלי הבלתי נשכח "מגדלור".