זו השנה הרביעית ברציפות שבסמוך לתאריך מותו של דיויד בואי, מתקבצים מוזיקאים מבית מדרשו (כאלה שניגנו איתו ואחרים שהושפעו ממנו) ומעלים הופעה במטרה לחגוג את חייו ויצירתו של האיש שנפל לכדור הארץ. המופע A Bowie Celebration כשמו כן הוא - שעתיים משיריו של האמן המנוגנים בצורה הקרובה לשלמות ובשבוע הבא הוא גם יגיע לארץ.
Space Oddity מתוך המופע
(צילום: שירית גל)
מסע ההופעות נפתח השנה באמסטרדם, שבוע בדיוק לאחר יום השנה הרביעי למותו. החבר'ה הגיעו לעיר ההולנדית יומיים לפני המופע והתאמנו עשר שעות כל יום. חלקם ניגנו ושרו יחד בעבר, במסגרת העבודה עם בואי או בחגיגה לכבודו בשנים הקודמות, לחלקם זהו שיתוף פעולה ראשון. אך המשותף לכולם זו האהבה הגדולה לאיש ולגוף העבודה שלו.
השעה היא שמונה וחצי בערב ואולם הפרדיסו היפהפה שהיה בגלגולו הקודם כנסייה, מלא מפה לפה. כשהאורות יורדים, נשמע קולו של השחקן גארי אולדמן, חברו הקרוב של בואי: "ערב טוב. אנחנו פה הערב לחגוג את המוזיקה של דיויד יחד עם רבים מהאומנים שהקליטו והופיעו איתו במהלך הקריירה שלו". המסר ברור, לא מדובר בלהקת קאברים, אלא בדבר האמיתי, באנשים שניגנו, חוו ועבדו איתו. "בוגרי בית הספר למוזיקה של בואי" - כפי שהם מכנים את עצמם.
A Bowie CelebrationA Bowie Celebration
A Bowie Celebration
(צילום: שירית גל)
האחראי להרמת הפרויקט בכל שנה מחדש הוא הקלידן, מייק גרסון, שהופיע עם בואי ביותר מאלף הופעות והקליט איתו כ-16 אלבומים - יתר החברים מכנים אותו בחיבה "הסבתא". ברור לכולם, שאם בואי היה המנהיג הרי שגרסון הוא שמשיט את הספינה כרגע. לצדו ניתן למצוא את הגיטריסט האגדי ג'רי לאונרד שניגן באלבומים Heathen ו-Reality (וגם הפיק את סיבוב ההופעות שלו). את הבסיסט קרמיין רוחאס, שניגן באלבום Let's Dance והשתתף במספר סיבובי הופעות עם בואי ואת המתופף אלן צ'יילדס שהופיע בסיבוב ההופעות Glass Spider ב-1987.
מייק גרסון עלה לבמה ראשון ותפס את מקומו מאחורי הקלידים, אחריו עלו יתר חברי הלהקה. הערב נחלק לשניים, חציו הראשון הוקדש לאלבום Diamond Dogs - אלבומו השמיני של בואי שיצא ב-1974 והפגיש את "1984" של ג'ורג' אורוול עם גרסת גלאם רוקיסטית לעולם פוסט אפוקליפטי. לא מדובר באלבום קל לנגינה חיה אולם למרות הקושי הלהקה מפליאה בביצועו. שלושת הווקאליסטים, קורי גלובר (מייסד להקת ליבינג קולור), מיסטר הדסון הבריטי (ששיתף פעולה עם ג'יי זי וקניה ווסט) והזמרת סאס ג'ורדן (שעבדה עם הרולינג סטונס, פו פייטרס וארוסמית') תופסים כל אחד בתורו את מרכז הבמה ומביאים את עצמם לתוך השירים, הם לא מנסים לחקות את בואי וטוב שכך - כי הרי אף אחד לא באמת יכול. כשגלובר מבצע את הלהיט הגדול של האלבום "רבל רבל" - הקהל כבר נסחף לגמרי. ג'ורדן עם קולה המחוספס והחזק הפליאה לבצע את "רוק אנד רול וויט מי" והדסון הפציץ עם "1984".
Heroes
(צילום: שירית גל)
A Bowie CelebrationA Bowie Celebration
ביצועים מצמררים, קולות פנומנליים
(צילום: שירית גל)
חלקו השני של הערב, שהוקדש לחומרים מכל התקופות, נפתח עם "ספייס אודיטי" הענק בביצוע מצמרר של הדסון. הקהל מצא עצמו מרותק שיר אחרי שיר - ג'ורדן ניצחה על "מונייג' דיידרים", הדסון ביצע בתיאטרליות את "סטארמן" ו"לייף און מארס" האלמותי וקורי גלובר שלח כל שיר לחלל עם קולו הפנומנלי. כל זמר הביא את התשוקה, ההבנה והאינטרפטציה שלו למוזיקה וכך הם גרמו לשירים לעבוד - למרבה הפלא, זה לא פגע בהופעה, רק המחיש כמה קסם יצר מוזיקאי אדיר אחד וכמה הוא חסר לכולם.
גרסון לקח את הזמן בין השירים על מנת לספר על הניסיון האישי שלו כשעבד עם בואי באולפן ההקלטות. הפסנתרן המחונן, שרק הביצוע שלו 'לייף און מארס' שווה את מחיר הכרטיס - סיפר איך בואי אהב להתנסות עם המוזיקה על מנת ליצור משהו מקורי לחלוטין, כזה שעמד במבחן הזמן. "המוזיקה של בואי צריכה להתנגן לעד ולהיות מושרת על ידי ווקאליסטים אדירים על מנת לשמור על המורשת שלו בחיים", אמר. לילה כזה של מוזיקה בלתי נשכחת, היה עדות נהדרת לדבריו.
בשבוע הבא הלהקה (שהרכבה משתנה בין הופעה להופעה) תגיע לארץ לשתי הופעות: ב-30 בינואר בהיכל התרבות בתל אביב (המופע הפותח את פסטיבל החורף ה-3) ויום לאחר מכן באודיטוריום בחיפה. הם יארחו את מיי פיינגולד ויתמקדו בלהיטיו הגדולים של בואי עם שיר או שניים מהקטלוג העמוק יותר. במפגש אינטימי, מלא בזיכרונות, צחוקים ודמעות שהתקיים לפני המופע באמסטרדם, הסביר ג'רי לאונרד כי המופע נולד מתוך געגוע לבואי. "התחלנו לעשות את זה כי כשדיויד נפטר נוצר לכולנו מן חור ענק בחיים, הרגשה של חוסר, והרעיון מאחורי ההופעה היה שתהיה לקבוצת חברים ותיקה הזדמנות להיפגש ולעשות את מה שהיינו רגילים לעשות עם דיויד - לנגן את המוזיקה שלו, וזה דבר קסום. ברגע שהבאנו את המוזיקה בחזרה לקהל, זה הפך למשהו מאוד אמוציונלי ומספק. אנחנו משנים את החומרים, משנים חלק מהלהקה, מהדמויות, אבל מרגיש לנו שזה הדבר הנכון לעשות כדי לכבד אותו ולהשאיר את המוזיקה שלו בחיים".
מייק גרסוןמייק גרסון
מייק גרסון
(צילום: Steve Rose)
סטיב רוזסטיב רוז
ג'רי לאונרד
(צילום: Steve Rose)
הדברים מעוררים הזדהות עמוקה בקרב הנוכחים, הם מהנהנים בהסכמה ורוחאס מוסיף: "בדיוק, אנחנו לא רוצים לאבד אותו. כשאנחנו מנגנים את המוזיקה של דיויד אנו משאירים אותו איתנו". "בשנתיים הראשונות שהופענו", גרסון תורם את חלקו, "הרגשתי ממש את הרוח של דיויד, את הנוכחות שלו איתנו על הבמה. עכשיו אני מרגיש שהוא ממשיך הלאה. עובר למקום אחר. ההופעות האלה, הן הדרך שלנו להשאיר אותו איתנו עוד".
"בסיבוב ההופעות של ה'גלאס ספיידרז' טרם נפילת החומה", סיפר המתופף צ'יילדס, "בברלין 1987, הופענו ליד החומה מחוץ לרייכסטאג וכשניגנו את 'הירוז' דיויד ביקש לכוון חלק מהרמקולים לצד המזרחי של העיר ולנו אמר לנגן יותר בשקט. פתאום בפזמון יכולנו לשמוע את האנשים מעבר לחומה שרים. זה היה רגע שלא אשכח לעולם. כולנו בכינו. וכשהלהקה מנגנת בהופעה את 'הירוז', זה זורק אותי חזרה לברלין".
Starman
(צילום: שירית גל)
ובאמת כשהערב הנוסטלגי הסתיים בביצוע משותף וסוחף של גלובר והדסון ל"הירוז", על שפתיו של צ'יילדס נפרש חיוך גדול ועיניו היו עצומות. נדמה שכל אחד מהנגנים, כמו הקהל, חיים מחדש את הרגעים המיוחדים והאינטימיים שחלקו עם המוזיקאי המנוח והיצירה שלו. באותו הרגע ברור כי אין מקום מתאים יותר להופעה הזו מאשר כנסייה ישנה, בה כל הנוכחים הם חסידים של דת אחת - המוזיקה של דיויד בואי.