לאורך יותר משלושה עשורים הקולנוענית לין סאקס מצלמת סרטים דוקומנטרים נסיוניים. יצירתה מקיפה נושאים מגוונים שלקחו אותה למקומות שונים בעולם, גם ברחבי ארצות הברית וגם במדינות כמו בוסניה, ויטנאם, ואפילו ישראל. אולם לאורך אותה התקופה, סאקס בת ה-59 המשיכה לעבוד על סרט אחד, קרוב מאוד לליבה, יצירה תיעודית אינטימית שעוסקת באביה, איש הנדל"ן איירה סאקס סניור. אחרי הקרנת הבכורה של "סרט על אבא ש..." (A Film About A Father Who) בפסטיבל סלאמדנס המתקיים בפארק סיטי שביוטה (במקביל לסאנדנס), והקפאה עמוקה שנכפתה בעקבות הקורונה, מגיע הסרט לישראל ויוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב, שיתקיים השנה במהדורה וירטואלית. "אני עובדת על הסרט הזה על אבי במשך שלושים שנה. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, אבל ידעתי שיש לו נוכחות חזקה מאוד בחיי. זו הייתה נקודת ההתחלה", היא אומרת בריאיון ל-ynet שנערך אחרי הבכורה האמריקנית.
בסרטה החדש הבמאית מספקת לקהל נקודת מבט כמעט בלתי מתווכת מתוך התא המשפחתי הגרעיני שלה, שהתרחב ואז התפזר לכל עבר בעקבות ההרפתקאות המיניות של אביה. בניסיון לפצח את דמותו של מי שהיה ידוע כיזם יוצא דופן, חובב בילויים ונופש, וגם רודף שמלות, היא מפשפשת בתוך זכרונותיה שלה, וגם באלו של אימה, המאהבות, והילדים הרבים שהביא לעולם מנשים שונות (תשעה בסך הכול), בהם אחיה הבמאי הנודע איירה סאקס ("אהבה היא מוזרה", "פרנקי"). בשילוב קטעי ארכיון ביתיים מתגבש לו דיוקן קולנועי מורכב על גבר מלא תאווה לחיים, שהיווה השראה לרבים סביבו, אך בו בעת גם פגע בהם. במבטה האוהב ומלא החמלה היא שוזרת כמה נקודות מבט של בני המשפחה הקרובים אליה, וגם אלו שגילתה על קיומם רק לאחרונה, ואוספת את רסיסי הזכרון במאמץ לגיבושה של דמות האב. הוא אמנם עדיין בין החיים, אך בגילו המתקדם סובל מבריאות רופפת וקשיים בדיבור, ומן הסתם גם בזיכרון.
"ליוויתי את המסע של הסרט הזה לאורך כל חיי הבוגרים, כך שבסופו של דבר הייתי חייבת או להשלים אותו או לשכוח ממנו", מסבירה סאקס את המניעים שהותירו אותה מחויבת לפרויקט לאורך כל כך הרבה שנים, "אם אתה לא כותב יומן, או שירה או תיעוד כלשהו, אז אתה בעצם מקדם שיכחה מכוונת. רובנו עושים זאת היטב. או שאתה מדבר על משהו או שאתה מדחיק. הדרך הקלה יותר היא להתעלם. היו לי שתי אחיות שלא הכרתי עד לפני כמה שנים, אחת מהן הייתה מאוד מעורבת בחיי אבי. הסרט מאפשר להן מקום להתבטא בו ולהביע את עצמן. לכולנו יש חצאי אחים ואחים חורגים. המשפחה הגרעינית הופכת לעניין יותר ויותר נדיר בימינו. הסרט שלי אינו על DNA אבל הוא מתחולל בחברה שסודות הוא דבר שיותר קשה לשמור עליו". כיום היא מספרת שכאשת איש ואם לשתי בנות חקירת הרקע המשפחתי שלה רק מתעצם.
לין סאקסלין סאקס
לין סאקס
(צילום: Abby Lord)
הדינמיקה המשפחתית סביב אביך מאוד מורכבת ורוויית רגשות שונים מצד בני המשפחה, וגם מהצד האישי שלך. "לרוב אני עושה סרטים תיעודיים נסיוניים שלא הולכים בהתאם למסגרות השגרתיות. עשיתי סרטים שבוחנים את העולם סביבי. יש סרטים שעשיתי שבהם אני חלק במפגש עם המציאות אבל לא עומדת במרכז. פה החוויה שונה לחלוטין. ניסיתי לפענח את טביעת האצבע הזאת של ההורים שלנו, בין אם הכרנו אותם באמת או שלא, בין אם הם מעורערים או מורכבים, בין אם הם היו נוראים והתנתקת מהם בבגרותם, או אם היה להם השפעה חיובית על חייך. בשבועות האחרונים, אחרי השלמת הסרט, הגעתי למקום שבו הבנתי שהתבנית של התבוננות על חיי אנשים אחרים פותחת דלת פנימה לתוכם, ואני הרגשתי שאני צריכה שהדלת תסתובב בכיווני כאילו כדי לאזן ולחוש איך זה מרגיש כשמתבוננים בך, גם כשאני בעצם מתבוננת בעצמי ובמשפחתי. זה מיוחד לקולנוע. כשאתה נושא מצלמה בציבור, כולם מסתכלים חזרה אליך".
איך מאזנים בין העמקה לחוויה המשפחתית האינטימית לבין חדירה מציצנית לפרטיות? "נקודת המבט של הרכילות מאיימת עלי, ואני מקווה שבגילי אני כבר יכולה להתמודד עם זה. העורך ואני ניסינו לזהות ולנפות את הרגעים שהיו בעיקר רכילותיים. ולתוך כל זה נכנס העניין של MeToo. אני רציתי לסבך את הייצוג של הגברים המבוגרים בחברה שלנו, והמטען שהם מביאים איתם, אבל פתאום נדרש ממני לייצג תמונת מצב של השחור והלבן וכל הגוונים של האפור בין לבין. בתוך החבילה הזאת יש צדדים אוהבים ומלאי חמלה, ואחרים שהם אנוכיים ובעייתיים. רציתי שהסיפור ימשוך אנשים לתוכו, ויגרום להם לחשוב מה זה אומר להיות בת של מישהו, ומצד שני לשקול את ההיבטים השונים של גבריות. במיוחד כשמדובר בגברים מבוגרים ופגיעים, כשהם חושבים על הבחירות בחייהם, שעל חלקן הם בוודאי מתחרטים. גיליתי שהסרט מעודד אנשים לדבר על הסוגיות האלה בפתיחות גדולה יותר מאשר לפני עשור. כך הסיפור הופך למכליל יותר. הוא מהדהד סיפורים של כולנו".
איירה סאקסאיירה סאקס
איירה סאקס
(צילום: Lynne Sachs)
הסרט מתעד את תהליך ההזדקנות של גבר פעיל, נמרץ וחזק שנחלש ודועך בהווה. זה לא פשוט לחוות את זה. "קולנוע מאפשר לנו גישה לעבר בדרך ששום מדיום אחר לא מצליח לעשות. אבא שלי מזדקן לאורך הסרט, אבל כך גם אני, וכל אחד אחר שבתוכו. כולנו בני אדם שמזדקנים. לרוע המזל, בחברה שלנו נהוג להגיד: 'לא רואים עליך את הגיל', וזה הפך להיות סממן להצלחה. אבל האמת היא שהם כן מזדקנים. הקולנוע משגר אותך כמו טיל קדימה ואחורה לתוך חיים של מישהו אחר, או לחיים של עצמך, חיים מקבילים או בתקופות נפרדות. אבי שברירי עכשיו, והוא מתקשה לדבר, אבל לא רציתי להרחיב בכך כי ניסיתי להימנע מהסרט להיות עליו באופן מובהק, ובמקום זאת להתמקד בגישה לזיכרונות או לרתיעה מהם".
סיפורו האישי של איירה סאקס סיניור פתלתל ומלא תפניות עוד מילדותו. הוא נולד להורים אמריקנים ממוצא יהודי, וגדל עם אימו ואביו החורג שהתנצרו אחרי מלחמת העולם השנייה. בבגרותו נהג לקדם פרויקטים של בנייה עבור משקיעים רבי ממון, אך הקפיד לשמור לעצמו זמן פנוי לבילויים בחיק הטבע ובמועדונים. הוא נישא לאשתו הראשונה שהייתה לאם שלושת ילדיו הראשונים בהם לין ואיירה הצעיר. תוך כדי הנישואין ולאחר גירושיו ניהל מערכות יחסים עם נשים רבות, חלקן אף נכנסו להריון והביאו לעולם צאצאים נוספים ברחבי המדינה. לא מדובר במודל של אב למופת בערכים משפחתיים אמריקנים, ולבטח לא יהודיים. עם זאת, סאקס מספרת שהזהות היהודית של המשפחה הייתה נוכחת וקיימת מגיל צעיר, ובהשראתה אף יצרה מספר סרטים כמו A Biography of Lilith מ-1997 ו-The Last Happy Day מ-2009. לצד העשייה הקולנועית, נקשרה סאקס לישראל באופן אישי בדרך לא שגרתית דרך בתה הצעירה לה קראה נועה - על שם נועה בן ארצי-פילוסוף (היום רוטמן), נכדתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין.
(הסרט הקצר "נועה, נועה" מ-2006 )
"כמו מיליוני צופים ברחבי העולם גם אני חזיתי בנועה עת הספידה את סבה יצחק רבין בסתיו 1995", נזכרת סאקס, "הרצח של רבין סימן את מות אחד מאנשי השלום הגדולים במאה ה-20. מהעמדה שלי כיהודיה אמריקנית, חשתי במצוקה של נועה, האובדן שלה והפגיעות שלה. זה אולי נשמע מוזר היום, אבל זה נכון - להיות יהודי בעולם בו אנו חיים זה להיות פוליטי. הנערה המתבגרת האמיצה והרהוטה הזאת נחשפה שם קבל עם ועדה על רקע האובדן של סבה האהוב. אבל מעבר לרגע הקשה הזה, חזיתי במוות של רגע, החנק האיטי של אפשרות לשלום. נועה לא הייתה ידוענית במובן הקלישאתי של המילה, אבל באותו הרגע היא הייתה סמל של אדם עם הגינות, חמלה ואומץ".
ומצאת את עצמך מתחברת לרגע ההיסטורי הזה באופן מאוד אישי. "כשצפיתי בנועה במהלך ההלוויה מאוד התרגשתי וראיתי שיש לה קשר עמוק עם סבא שלה ותקווה אדירה לשלום. בנוסף השם שלה הרגיש לי נפלא, זה שם שלא מוגדר מגדרית וגם לא בהכרח יהודי. באותה התקופה הייתי אם לילדה קטנה בת כמה חודשים וקראתי לה מאיה. שנה לאחר מכן הייתי בהריון עם בתי השניה. בעלי מארק סטריט ואני הסכמנו מוקדם מאוד ששמה יהיה נועה, וזאת על מנת לתת לה ולנו קשר לכל החיים עם אישה שאפילו עכשיו, יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, מפיצה את דבר השלום שסבה ייחל למדינה שלו, למזרח התיכון ועבורנו בתפוצות. איכשהו זה לא מפתיע אותי שהיום בגיל 22, נועה סטריט-סאקס נלחמת על העקרונות שלה בתחום הצדק החברתי. במסגרת לימודיה באוניברסיטת ווסליאן בקונטיקט היא התנדבה בתוכנית השכלה בבתי כלא, ועכשיו לאחר שסיימה את לימודיה היא עוסקת בחקירת תקריות של אלימות משטרתית בעיר ניו יורק".
(נועה בפרויקט חדש של אמא לין במהלך ימי הקורונה Girl In Presence )
לצד החיבור האינטואיטיבי העמוק לנועה ובשורת השלום שהביאה, סאקס מצאה עצמה נקשרת בסיפורה של אישה ישראלית אחרת, רויטל אוחיון שנרצחה עם שני ילדיה הקטנים על ידי מחבל פלסטיני בפיגוע טרור בקיבוץ מצר ב-2002. הסיפור הטרגי, שמבטא דווקא את התקווה שהכזיבה, הוביל ליצירת הסרט "מצבים של חוסר שייכות" (States of UnBeloging) שגם יוקרן בדוקאביב.
כתבה על המקרה בניו יורק טיימס הצית את העניין של הבמאית האמריקנית באישה שמצאה את מותה בצד השני של העולם. תהליך שסאקס עצמה מגדירה כאובססיה. כך היא יוצרת את הדיוקן המופשט של אוחיון על המסך במקביל לחלופת המסרים שלה עם סטודנט ישראלי בשם ניר זץ. בעוד היא נשאבת אל דמותה של אוחיון ממקום מושבה בניו יורק, זץ מספק לה מראות וקולות מישראל. בין השאר מתראיינים לסרט אחיה של רויטל ובעלה לשעבר אבי אוחיון. בסופו של דבר סאקס מוצאת עצמה נמשכת לא רק לחייה של מושא הסרט אלא גם לנופים שבהן היא חיה, פעלה ויצרה. בסופו של תהליך היא עושה מעשה ומגיעה לישראל ומתמודדת עם הקשר המורכב שלה עם המדינה.
"אני הייתי כל כך אובססיבית לגביה", נזכרת סאקס ומגלה כי רויטל והנושאים שבסרט עולים בראשה עד היום, "אני זוכרת שהתקשרתי לאבי אוחיון שוב ושוב ושוב עד שהוא הסכים לענות לי. נראה לי שהוא חשש לדבר איתי. המון דברים קרו. איתרתי את אח שלה בניו יורק והוא זה שמסר לי את כל חומרי הווידאו הביתיים. הוא אפילו לא צפה בהם אף פעם. זה היה טראומתי מדי עבורו. אני לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. הדבר היחיד שאכזב אותי בתוך הסחף לסיפור שלה זה שלא התחברתי לסרטים שהיא עשתה. זה ממש טרד את מנוחתי במשך ימים ספורים - אמרתי לעצמי שאני חייבת לאהוב את העבודה שלה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר כי היא יותר מורה לקולנוע מקולנוענית וזה בסדר כי גם אני מלמדת קולנוע. ובכל מקרה אי אפשר לצפות שהכול יתאים. בכל מקרה הייתי כל כך עטופה בצורך להתבונן בעולם דרך עיניה".
מתוך: מצבים של חוסר שייכותמתוך: מצבים של חוסר שייכות
מתוך: מצבים של חוסר שייכות
(צילום מסך)
דרך הסרט את מפתחת נקודת הזדהות חזקה מאוד עם רויטל, אבל היא אינה נשאבת לזעם יוקד שהיה מנת חלקנו הישראלית באותה התקופה של האינתיפאדה השניה, ונמנעת מביטויי שאיפות נקם במחבל סירחאן סירחאן שביצע את הפשע הנתעב. "יש בי זעם גדול כלפי כל הרוצחים באשר הם, אבל לא באופן ספציפי כלפיו", היא מסבירה, "אנשים פועלים כחלק מקבוצה והם עושים דברים כאלה ואחרים בשמה. אני חושבת שמה שהוא עשה זה דבר אלים נורא ומזעזע, אבל המציאות שבה הוא חי היא אלימה באופן נורא ומזעזע. לא השקעתי זמן בלחשוב עליו יותר מדי. יש המון אנשים שמבצעים פעולות כאלה בשני הצדדים. ייתכן שאני צריכה למצוא דרכים לבטא את הכעס שלי".
למרות שסאקס נוהה אחר האישי, הסרט שלה נתפס באופן בלתי נמנע גם כחלק מההקשר הפוליטי הכללי, שבו אנשים שונים ציפו ממנה לייצג צד שונה בסכסוך בין ישראל לפלסטינים. "בעקבות הסרט הייתי בכמה פאנלים בנוגע ל-BDS, ואיתי ישבו כמה אמנים יהודים-אמריקנים שהעמדה שלהם הייתה שצריך להחרים את ישראל באופן מוחלט. אני לעומת זאת ניסיתי לחפש את המקום בו אפשר לקיים דיאלוג, ולבקר בישראל כדי לשוחח עם אנשי השלום במדינה", היא מספרת, ומבהירה שלמרות שמצאה את עצמה מזדהה עם רויטל שנרצחה בידי פלסטיני, היא כהרגלה חיפשה את המורכבויות. "כשהתחלתי את העבודה על הסרט הייתה ציפייה שיהיה מדובר במפגן מחאה נגד טרור שמופנה כנגד ישראל", היא מסבירה, "אבל יש כמה סוגי טרור. יש טרור של רובים, ויש טרור צבאי שהוא ממוסד והוא גדול בהרבה. אבל ניסיתי להימנע מכך".
זה בוודאי גרם לבלבול אצל לא מעט אנשים. "כשהגשתי את הסרט לפסטיבל הקולנוע בירושלים, הייתי צריכה לתאם את המשלוח של העותק. התקשרתי למשרד ושוחחתי עם חבר בצוות הפסטיבל שאמר לי שאף אחד משופטי התחרות לא יאהב את הסרט. וכשתהיתי למה הוא אמר: 'ברור שזה סרט ציוני מאוד, והם ממש לא ציונים'. וכששאלתי אותו למה הוא חושב שמדובר בסרט ציוני בהכרח הוא אמר שזה בגלל שאני מתמקדת באישה שנרצחה בפיגוע. כשהסברתי שאני מנסה להסתכל עליה באופן יותר מורכב, אז הוא אמר: 'טוב, אז אולי הם יאהבו את הסרט'. לו עצמו היו כבר דעות קדומות בנוגע ליצירה שלי. ואז כשהגעתי לפסטיבל ב-2006 הייתי נרגשת מאוד, אבל אז התחילה מלחמת לבנון השנייה. אני זוכרת ששמעתי קולות נפץ והמארגנים אמרו לי: 'אל תדאגי, אלו רק זיקוקין דינור לרגל יום הבסטיליה. חוץ מזה הלחימה היא במרחק 240 קילומטרים מפה'. ברגע ששמעתי את זה, ארזתי את חפצי ולקחתי מיד מונית לשדה התעופה. זה היה כל כך מאכזב".
לרוע המזל, שוב לא יעלה בידי סאקס לסגור מעגל ולהגיע לישראל. אז היה זה הפחד המשתק מטרור ומלחמה, ועתה זוהי הקורונה. "אחרי שחוויתי מקרוב את אסון התאומים בניו יורק, חשבתי עדיין לא בנוח לצאת למסע למקום אחר על הגלובוס שבו מתחוללת אלימות רבה כל כך. בכנות, פחדתי", היא מודה, "אז שכנעתי את עצמי שאוכל להבין את המקום השברירי הזה מרחוק. זה היה מאמץ לעשות סרט אנטי-דוקומנטרי. לא רציתי לראות, לשמוע או להריח בעצמי, אלא לסמוך על הדמיון שלי. בסופו של דבר, התמסרתי לדוקומנטריסטית שבי וב-2005 טסתי לתל אביב כדי להשלים את הצילומים משם. עכשיו, התחושות מישראל הותירו את רשמיהן העמוקים בהוויה שלי, כך בין השאר לראות כל כך הרבה חיילים צעירים ברחובות והקולות של המואזין מהמסגד. בסרט ניסיתי לקלוט באופן קולנועי את רגעי הגילוי הללו. תצפיות על חברה שיש בה מתיחות בצל מלחמה ושהבדלים תרבותיים הם חלק מחיי השגרה. זה הצריך ממני לנסח את החוויה הבוסרית שלי שנסמכה על אמצעי התקשורת".