אהוד (אודי) וחגי גורדון נולדו יחד, ונהרגו באותה מלחמה. הם היו תאומים לא זהים שחלקו גורל דומה, אבל אופיים היה שונה. אהוד היה איש ספר ורוח, "האינטליגנט של המשפחה", כפי שכינה אותו אחיו התאום, או "מלך האדישים" כפי שתואר בידי חלק מחבריו בגדוד השריון שבו שירת בסדיר. חגי מצא עניין בכיוון אחר. הנער הצעיר, שחבריו העידו כי היה אדם פרקטי ובעל חוש הומור מפותח, עזב את בית הספר ובחר להתמסר לעבודת האדמה, ולאהבתו הגדולה והבלתי שגרתית - גידול דבורים.
"על הדבש". סרטה של מריאנה רסקין לזכרם של אהוד וחגי גורדון
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים גויסו השניים לחיל השריון ולחמו בחזית הדרומית, באזור החווה הסינית. באותם קרבות, שניהם גם מצאו את מותם. אהוד נהרג ב-9 באוקטובר 1973 וחגי נהרג כמעט שבועיים אחריו. "כמו שנולדו - כך נפלו", אומרת אחייניתם, תהילה גורדון.
נסיבות מותם של השניים מוכרות למעטים בלבד. אהוד נשלח למשימה שנועדה לחשוף את הטנקים המצרים במרחב. זה היה קרב כמעט חסר סיכוי, שתוצאותיו הקשות היו ידועות מראש. על הלחימה העיקשת שניהל מול סוללת הטנקים המצרית הוענק לו לאחר מותו עיטור המופת, מידי הרמטכ"ל מרדכי גור. כבוד שהוא עצמו לא זכה להתענג עליו. "הטנק שסמ"ר אהוד גורדון ז"ל לחם ממנו נשאר אחרון בשטח, לחם בטנקי האויב והצליח לפגוע בטנקים אחדים, עד שנפגע וצוותו נהרג", נכתב בטקסט הרשמי שנלווה לעיטור. "במעשה זה גילו אנשי הצוות דבקות במטרה, אומץ לב והתנהגות למופת".
חגי ואהוד גורדוןחגי ואהוד גורדון
בחיים ובמותם. חגי ואהוד גורדון
אהוד נעדר כחודש. ארבעה שבועות קשים שבמהלכם חיה משפחתו בחוסר ידיעה, נעה בין ייאוש לתקווה. "מדי פעם מישהו היה מגיע ומספר שראה אותו, שדיבר איתו", מספרת תהילה, "אבל בעצם הוא כבר היה מת".
לאחר שנודע כי אהוד נפל בקרב, חגי הועבר מן החזית שבה שירת אל העורף. בדיעבד, גם ההחלטה הזו לא הצילה אותו מהגורל הנורא. ב- 23 באוקטובר, דקות בודדות לפני שנכנסה לתוקף הפסקת האש עם האויב, החל צבא מצרים להפציץ את הגשרים באזור שבו הוצב. אחד הטילים פגע באנשי הפלוגה שבה לחם חגי גורדון, והרג עשרה מהם, ביניהם אותו. במכתב תנחומים שיצא מלשכתו של שר הביטחון דאז, משה דיין, נכתב כי "חגי היה חייל מצוין וחבר למופת. הוא היה אהוב על הכול".
מתוך "על הדבש"מתוך "על הדבש"
מתוך "על הדבש"
(דימוי: מריאנה רסקין)
התאומים גורדון, בני 23 במותם, לא הספיקו להתחתן ולהביא ילדים לעולם. הם הותירו אחריהם הורים - מרים ובנימין, ושני אחים – עמוס ועדה. חייה של המשפחה השתנו מן הקצה אל הקצה. "זה פצע שלא נסגר", מספרת תהילה, ביתו הבכורה של עמוס. "סבתא הייתה חולמת עליהם, ובבוקר מספרת לי מה אמר לה חגי בחלום, או מה היא ראתה אצל אהוד. היא לא הצליחה להסביר לעצמה איך הם נשארו שם והיא המשיכה הלאה".

"נקודת החיבור ביניהם הייתה הדבש"

חגי התאהב בחקלאות כבר כשהיה ילד, וזאת למרות שאחד המפגשים המוקדמים שלו עם הטבע היה כואב במיוחד. כשהיה בן שנה וחצי רץ בחצר בית המשפחה, במושב שדמות דבורה, ודחף את רגלו החשופה לתוך נחיל דבורים, שעקצו אותו בכל חלקי גופו, ללא רחמים. משאית שעברה במקום פינתה אותו לבית החולים בעפולה ומאז - כך על פי המיתוס המשפחתי- הוא פיתח חיסון טבעי ועמידות לארס הדבורים. בבגרותו הוא הקים מכוורת בכפר מרדכי שביישובי גדרות, שם עברה להתגורר המשפחה, והטיפול בדבורים החל לתפוס נפח משמעותי מזמנו. מפעל חייו. אהוד, שפנה לתחום אחר לחלוטין והשתלב כעובד במפעל הביטחוני אלתא שבאשדוד, סייע לו מפעם לפעם במכוורת.
הסצנה הזו, מאלבום הזיכרונות הפרטי של משפחת גורדון, עומדת בלב סרטון אנימציה קצר שיצרה לזכר התאומים המאיירת מריאנה רסקין, כחלק מפרויקט ההנצחה "פנים. יום. זיכרון" של בית אבי חי. מנהלת המיזם, יטבת פייראיזן וייל, מספרת שבחירת הקו המנחה של הסרטון לוותה בהתלבטויות רבות: "לא רצינו לדבר על מותם, אלא על מי הם היו, ולנסות לחזור לילדות שלהם, לתשוקה הגדולה שלהם, ולנקודת החיבור ביניהם, שהיא הדבש".
מתוך "על הדבש"מתוך "על הדבש"
מתוך "על הדבש"
(דימוי: מריאנה רסקין)
המאיירת ובני המשפחה השכולה אמורים היו להיפגש במעמד חשיפת הסרטון, כפי שנהוג בכל שנה במסגרת הפרויקט, אך הפעם הדבר נמנע בשל הריחוק החברתי שכופה התפשטות הקורונה. לפני מספר ימים אף נודע כי על בני המשפחות יאסר לבקר את קברי יקיריהם, וכי טקסי הזיכרון יתקיימו השנה במרחב הווירטואלי בלבד. בשבוע שעבר קיבלה תהילה את הסרטון וצפתה בו בביתה. "הייתי עם דמעות בעיניים", שיתפה כמה דקות אחר כך, "אני שמחה מאוד שהנציחו אותם בדרך הזאת. אני רואה דמיון בין הציורים לבין דמותם. הצלחתי לראות בהם את חגי. הרגשתי שהוא נמצא בתנועה, שאלה הפנים שלו".
המאיירת, מריאנה רסקין, מסבירה כי ביקשה להדגיש את הצד הנוסטלגי של הסיפור, שמלווה את המשפחה מזה כחמישה עשורים, ואת החיבור בין שני האחים, על אף השוני באופיים. "הסיפור מאוד מרגש וטרגי, מעולם לא שמעתי אותו לפני כן", היא אומרת. "זה דבר גדול עבורי ליצור עליהם סרט, ולנסות לספר משהו על החיים שלהם".
במשך שנים רבות שמרה המשפחה את האבל לעצמה, בד' אמותיה. שש שנים אחרי האסון נולדה תהילה, והוריה החליטו לקרוא לה על שם השיר "אחיי גיבורי התהילה", שכתב דודו וברק ושמזוהה עם מלחמת יום הכיפורים. לאחותה הקטנה, שנולדה בסמוך לתאריך נפילתם של אהוד וחגי, קראו ההורים חגית, על שמו של הבכור מבין השניים. שתיהן גדלו בצל האבל המשפחתי המתמשך. "כל חיי אני תוהה איך זה היה אילו הם עדיין היו איתנו, לגדול בנוכחותם. בטח החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, שלמים ומאוזנים יותר", תהילה אומרת.
תהילה גורדון בבית העלמין גדרות, יום ההולדת של אהוד וחגי 14.4.20תהילה גורדון בבית העלמין גדרות, יום ההולדת של אהוד וחגי 14.4.20
"מנסה לדבר מגרונה של סבתא". תהילה גורדון
(צילום: אלדד אלוני)
לאחרונה, תהילה ואביה עמוס החליטו להביא את הסיפור לידיעת הציבור. "סבא וסבתא היו אנשים מאוד צנועים ומאוד פרטיים ונושא החשיפה לא היה קל להם", היא אומרת, "אבל בשנותיה האחרונות סבתא החלה לדבר על הטרגדיה, ואני מנסה לדבר מגרונה. להמשיך את הזיכרון שלהם".
דבר אחד מתוק במיוחד נותר על כנו גם לאחר האסון. המכוורת של חגי, שנותרה פעילה גם לאחר מותו, ממשיכה לזמזם. "סבא שלי המשיך להפעיל אותה ומינף אותה, והיא הפכה למקור הפרנסה העיקרי של המשפחה באותו זמן", אומרת תהילה. וגם כיום, 47 שנים לאחר נפילתם של התאומים, היא ממשיכה לייצר דבש.
כל הסרטונים בפרויקט "פנים. יום. זיכרון" זמינים לצפייה באתר האינטרנט של בית אבי חי