על פסל החירות בארה"ב עדיין חקוקות מילות השיר המבקשות מכל בניה "היגעים, העניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין" להתקבץ תחת לפידה של מדינת המהגרים. אבל בחיים עצמם, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר קיבל אישור מהקונגרס לבנות את החומה על גבול מקסיקו, ולאחרונה גם חיסל את ההתנגדויות האחרונות בבית המשפט העליון. במקביל, הזרוע המבצעת של הממשל, ICE (יחידת אכיפה, מכס והגירה) - זו שאחראית על גירוש מהגרים לא חוקיים, מניחה את כל כובד משקלה על דוושת הגז.
טריילר "מדינת הגירה", באדיבות נטפליקס
"מדינת הגירה", סדרת הדוקו שעלתה אתמול (ב') בנטפליקס מכוונת את הזרקור שלה אל השינויים שחלו בתקופתו של טראמפ במדיניות הטיפול ב"בעיית ההגירה" של ארצות הברית. אני יודעת, יש קוראים שנרדמו עוד לפני שסיימתי את המשפט הזה, וכן, היוצרים של "מדינת הגירה", כריסטינה קלוסיאו ושאול שוורץ, לקחו על עצמם משימה לא פשוטה - לאתגר את הצופה עם סיקור תלאות המהגרים הלא חוקיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. היה להם סוג של מזל כש-ICE הסכימה לאפשר לצוותי הצילום שלהם ללוות את הסוכנים שלה כשהם מבצעים מעצרים של מהגרים, מעבירים אותם למתקני כליאה, ובאופן כללי מיישמים את המדיניות של טראמפ. את צילומי הסדרה, המחולקת לשישה פרקים, הם החלו פחות משנה אחרי שטראמפ נכנס לבית הלבן, וצילמו במשך שלוש שנים. כל פרק עוסק בהיבט אחר של פעולות נגד מהגרים, וכן, מדובר במראות קשים - אז קחו הרבה אוויר לפני שאתם צוללים פנימה.
העובדה שמישהו ב-ICE האמין שחשיפה של אופן הפעולה של היחידה יעניק לה נקודות יחסי ציבור, מעידה יותר מהכל על הניתוק שלה מחללית האם ואובדן הקשר שלה למציאות. צוות הצילום לא צריך להוציא אף מילה, כיוון שהתמונות (ולא פעם סוכני ICE עצמם) מדברות בעד עצמן. בפרק הראשון יוצאים הסוכנים למבצע ללכידת מהגרים ("הסרת מטרות" בז'רגון של היחידה), והם מתדפקים על הדלתות בנימוס אמריקני ומבצעים מעצרים. ICE היא סוכנות ממשלתית, אבל הסוכנים מזהים את עצמם כשוטרים למרות שהם לא כאלה. אסור להם להיכנס לבתים ללא רשות, אבל איש אינו מיידע את המהגרים על הזכות שלהם לסרב. הם חסרי אונים גם כשילדיהם, חלקם לא דוברי אנגלית, מופרדים מהם ללא הסברים ונלקחים למקלט לילדים (איך נראה מקלט לילדים בני שלוש, למען השם?).
מתוך "מדינת הגירה"מתוך "מדינת הגירה"
מתוך "מדינת הגירה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מדיניות ההתמודדות עם מהגרים לא חוקיים בארצות הברית היא לא חדשה. גם ממשלים קודמים עצרו וגירשו מהגרים כאלה, אבל ממשל טראמפ ללא ספק העלה את הפעילות לדרגת אמנות. אם בעבר ההוראה הייתה לגרש רק מהגרים לא חוקיים שביצעו פשעים, היום מגורשים גם כאלה שביצעו עבירות קלות ולפעמים גם כאלו שלא ביצעו עבירות כלל. במקביל לעלייה החדה בסטטיסטיקה ננקטים גם צעדים דרסטיים – הפרדת הורים מילדיהם, שנמצאת במרכזו של הפרק הראשון, היא עניין חדש שזכה להתנגדות ציבורית כבדה והביאה בסופו של דבר לביטולו. קלוסיאו ושוורץ יודעים שהעובדות היבשות לא יחצו את סף הרגש של הצופה, ולכן הם הופכים כל אבן בדרך להעברת המסר. לצד התיעוד הלקוני של המעצרים, שמשאיר את הצופה לפענח לבד את האכזריות שרוחשת תחתיו, מופיעים בפרק תיאורים מוחצי-לב של מהגרים על האופן בו הילדים נקרעו מהם, או תיעוד מדמיע של האיחוד המחודש באופן שגובל במניפולציה רגשית. אבל כל האמצעים כשרים בדרך אל המטרה - להביא את הצופה אל האנשים שמאחורי המספרים.
התכליתיות האמריקנית הנקייה והאופן בו (בעיקר המפקדים) לא רואים במהגרים בני אדם מזכירים משטרים אפלים. הסוכנים עצמם מודעים לדמיון, מה שלא מונע מהם לחזור שוב ושוב על המשפטים "אני רק ממלא פקודות" או "אנחנו רק פועלים לפי החוק". אבל הסדרה לא מכוונת אליהם, אלא כמובן הרבה יותר גבוה – אל ממשל טראמפ. "המערכת בנויה ככה שהיא מפוזרת בין כל כך הרבה מבצעים, שכל אחד מהם מרגיש שהעבודה שהוא עושה היא שולית", מאבחנת אחת המרואיינות בסדרה, "רק האנשים שנמצאים למעלה ומנהלים את המערכת מודעים לכל הטראומה והאימה שהיא מייצרת". "מדינת הגירה" ממצבת את עצמה כשיקוף מבעית של מה שקורה כשהחוק הוא מעל האנושיות, למרות שאנשים הם אלה שהמציאו את החוק מלכתחילה.
מתוך "מדינת הגירה"מתוך "מדינת הגירה"
מתוך "מדינת הגירה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אי אפשר להדגיש עד כמה הצפייה ב"מדינת הגירה" מייאשת. בעידן הקורונה, שממילא לוקח את כולנו אל הקצה, אי אפשר שלא לתהות על האפקטיביות של סדרות וסרטי דוקו מסוגה, המציבים זכוכית מגדלת על הייסורים האנושיים ודוחפים את הצופה עוד קצת אל ים העצב הגדול, כמעט מבלי להציע שביב של תקווה. ככל שהעולם מתכנס אל גבולות הכפר הגלובלי יותר ויותר, אינפורמציה על עוולות מכל העולם מגיעה אל משתמשי הקצה, שמתבקשים להכיל את הכאב בעקבות חשיפה לסבל האנושי. האם זה הופך אותנו לאנשים טובים יותר, או רק מדגיש את חוסר האונים שלנו? כמה סבל יכול אדם להכיל? איפה המידע הזה מפסיק לטפח את היכולת האמפתית שלנו ומתחיל להקהות אותנו? "מדינת הגירה" מהלכת על חבל דק במובן הזה, אבל היא סימנה לעצמה מטרה ברורה: הבוחר האמריקני. ואני בהחלט מאחלת לה בהצלחה.