ב-22 בנובמבר, 1995, התרחש מאורע היסטורי: "צעצוע של סיפור" בהפקת אולפני פיקסאר, יצא לבתי הקולנוע. היה זה הסרט הראשון באורך מלא שנעשה בטכנולוגיה של אנימציה ממוחשבת והופץ באופן מסחרי, והיה זה הסרט הראשון באורך מלא של פיקסאר. יציאתו סימלה מהפכה שמעטים הצליחו לנחש עד כמה תהיה דרמטית (לפחות בזמן אמת) ומעטים הבינו שהיה זה, למעשה, אקורד הסיום של האנימציה הקלאסית - לפחות ברמת הקולנוע המסחרי.
באופן סמלי, הייתה זו חברת דיסני שהפיצה את הסרט, וכך שמה קץ למנדט ההיסטורי שלה על ז'אנר סרטי האנימציה שהיא עצמה יצרה 58 שנה קודם לכן עם "שלגייה ושבעת הגמדים". השנים הבאות יראו מלחמה שערה שינהלו מול דיסני אולפנים מתחרים כמו דרימוורקס (סרטי "שרק") ובלו סקיי (סרטי "עידן הקרח"), שרשרת הצלחות כבירות שתנפק פיקסאר, וכן קשיי לידה של מחלקת האנימציה הממוחשבת החדשה של דיסני, שלראשונה מצאה את עצמה רודפת אחרי המתחרים. ההתאוששות של החברה והבנתה את המציאות החדשה - תהליך שנמשך כמעט עשור - החל ב-2006 כאשר דיסני רכשה את פיקסאר תמורת שבעה מיליארד דולר והציבה בראש מחלקת האנימציה שלה את הבוס של פיקסאר, ג'ון לאסיטר.
"צעצוע של סיפור" - טריילר
באופן סמלי לא פחות, לאסיטר החל את דרכו כאנימטור בדיסני. אחרי שניסה להציע לחברה פרויקט של סרט באורך מלא שנעשה באנימציה ממוחשבת - עיבוד קולנועי לסיפור הילדים "הטוסטר הקטן והאמיץ", פוטר לאסיטר מדיסני והחל לעבוד בחברת לוקאספילם של ג'ורג' לוקאס. שם, ב-1986, ייסד את פיקסאר, ועוד באותה השנה נרכשה החברה על ידי מייסד אפל, סטיב ג'ובס. ג'ובס העניק ללאסיטר חירות מלאה ליצירה וגב כלכלי איתן, ופיקסאר החלה לנפק סדרה של סרטים קצרים על מנת להדגים את כוחה של הטכנולוגיה והאפשרויות שהיא מציעה. ב-1988 הגיעה גושפנקא ראשונה למאמציו, כשלאסיטר ופיקסאר זכו באוסקר לסרט הקצר על "צעצוע פח" – פרויקט בן 5 דקות המתאר את מאמציו של צעצוע פח קטן לחמוק מתשומת ליבו ההרסנית של פעוט מתוק. כן, כל מי שתר אחר ה-DNA של "צעצוע של סיפור" ימצא אותו בדיוק כאן.
מתוך "צעצוע פח" (1988)מתוך "צעצוע פח" (1988)
מתוך "צעצוע פח" (1988)
(צילום מסך)
עכשיו דיסני כבר לא הייתה יכולה להתעלם מהחבורה הצעירה, הכישרונית והנלהבת בראשותו של לאסיטר, אשר פיתחה טכנולוגיה מהפכנית. ב-1991 חברה דיסני לפיקאסר במטרה ליצור את "צעצוע של סיפור", סרט האנימציה הממוחשבת הראשון באורך מלא, שהגו לאסיטר ושותפיו בפיקסאר: פיט דוקטר, אנדרו סטנטון וג'ו ראנפט. הסיפור המקורי של הארבעה עסק בחברות הנרקמת בין וודי, בובת פיתום, וטיני - גיבורו של "צעצוע פח". בתוצר הסופי הפך וודי לבובת קאובוי, ואת טיני החליפה דמות חדשה בשם באז שנות אור - צעצוע חדיש הרוקם ידידות אמיצה עם וודי, אחרי יריבות ראשונית מרה.
עבור פיקסאר היה זה עניין של חיים או מוות – גם לאור הגב הכלכלי שנתן ג'ובס, החברה טרם רשמה רווחים והייתה קרובה לפשיטת רגל. דיסני, מצדה, אחרי שנים של דשדוש ואכזבות קופתיות, חוותה באותה תקופה את תחילת רנסאנס האנימציה הגדול שלה עם ההצלחה של "בת הים הקטנה" ("אלאדין" ו"מלך האריות" היו ממש מעבר לפינה). וכך, מצאו את עצמם אנשי פיקסאר בחדר עם ג'פרי קצנברג, ראש חטיבת סרטי האנימציה של דיסני ואיש שזכה למוניטין של מפיק מעורב ואגרסיבי, שדוחף להגשמת חזונו גם על חשבון היוצרים. "כולם חושבים שאני רודן", הכריז קצנברג במהלך הפגישה, "אני באמת רודן. אבל אני בדרך כלל צודק".
מכאן, החלה מערכת יחסים מורכבת, לעיתים מתוחה, פה ושם אף דרמטית ממש, בין אנשי פיקסאר ודיסני. בפיקסאר גם כך התמודדו עם משימה כמעט בלתי אפשרית, מכיוון שהטכנולוגיה ליצירת הסרט הראשון שלהם לא הייתה קיימת, והחברה נדרשה לפתח אותה בעצמה – משימה הרקוליאנית שדרשה אינספור שעות עבודה והשקעה כלכלית מאסיבית (Renderman ו-MENV, צמד תוכנות ליצירה ורינדור של אנימציה, היו התוצאה). במקביל, קצנברג הפעיל לחץ משמעותי בגזרת התסריט ודחף לשינויים, כגון הקצנת חלק מתכונות האופי של הדמויות כמו וודי הקאובוי (בקולו של טום הנקס), אותו רצה לראות כטיפוס קנאי ואגרסיבי יותר בכל הנוגע לגישתו כלפי באז שנות אור (בקולו של טים אלן). קצנברג גם הציע שהסרט יהפוך למחזמר בתבנית של סרטי דיסני הקלאסיים, וירד מהרעיון בעקבות ההתנגדות העזה בפיקסאר. עם זאת, אנשי פיקסאר כן אימצו את עצתו של קצנברג לצפות ב-Buddy Movies, סרטים שבהם נוצרת חברות בין שני טיפוסים הפוכים באופיים, למרות אנטגוניזם הדדי ראשוני.
(צילום: DreamWorks Animation)
ועדיין, ב-19 בנובמבר 1993 הגיע הפיצוץ, אשר נודע מאז בקרב חוגי פיקסאר כ"יום שישי השחור": לאסיטר ואנשיו הקרינו בפני קצנברג וצוותו גרסה ערוכה של "צעצוע של סיפור", עליה עבדו כמעט שנתיים. התגובה של דיסני הייתה מזועזעת. "שום דבר לא עובד פה!", הכריזו באוזני לאסיטר, וראש מחלקת האנימציה של דיסני דאז, פיטר סניידר, חידד: "חבר'ה, לא משנה כמה תנסו לתקן את זה, זה פשוט לא עובד". קצנברג הורה על הקפאת הפרויקט באופן מיידי. כמה ימים עברו, ולאסיטר חזר אל קצנברג והתחנן שיאפשרו לו להמשיך. קצנברג נעתר, אך הקציב לכך שבועיים בלבד. ג'ובס הזרים עוד כסף מכיסו הפרטי ולאסיטר הביא את התסריטאי ג'וס וודון, שעוד לפני תהילת "באפי קוטלת הערפדים" שלו, נודע בהוליווד כ"רופא תסריטים" שנשכר על מנת לתקן ולשייף פרויקטים. וודון הגיע, הוסיף דמויות (כמו רקס, הדינוזאור הנוירוטי) וערך שינויים מפליגים בכל הנוגע לדמותו של באז שנות-אור (הרעיון כי מדובר בצעצוע שאיננו יודע שהוא צעצוע, הגיע ממנו). התוצר החדש הוצג בפני קצנברג, שהתלהב ואישר. בפברואר 1994 החלה העבודה המחודשת על הסרט, ובחודש מרץ הובאו המדבבים, ביניהם טום הנקס וטים אלן, כדי להקליט את קולותיהם לפי התסריט החדש.
ג'ון לאסיטרג'ון לאסיטר
ג'ון לאסיטר
(צילום: AP)
למרות שהבעיות לא תמו כאן – במהלך הדרך הצוות גדל מ-24 איש ליותר מ-100 ואיתו התנפח גם התקציב, וכן הקרנת המבחן שנערכה בחודש יולי, חודשים ספורים בלבד לפני מועד יציאת הסרט, הניבה תגובות פושרות בלבד – ב-22 בנובמבר, 1995, יצא הסרט למסכים וזכה לקבלת פנים נלהבת. בקופות, תפס "צעצוע של סיפור" את המקום הראשון במשך שלושה שבועות רצופים, אחרי רווחים של 29.1 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו. עד תום תקופת ההקרנה שלו בבתי הקולנוע גרף הסרט 373.6 מיליון דולר ברחבי העולם (התקציב עמד על כ-30 מיליון דולר, ובתוספת עלויות שיווק והפצה, כ-60 מיליון), ונרשם כסרט המצליח ביותר בארצות הברית באותה השנה, כשהוא עוקף את "באטמן לנצח", "אפולו 13" ו"פוקהונטס" – פיצ'ר אנימציה קלאסית מאת אולפני וולט דיסני, אם כבר דיברנו על סמליות. גם המבקרים, מצידם, התמוגגו. "קלאסיקה מיידית" הכריזו ב"הוליווד ריפורטר", "הקומדיה היצירתית ביותר של השנה", סיכמו במגזין "טיים". לסרט יצאו שלושה המשכונים במרוצת 24 השנים האחרונות, האחרון שבהם ב-2019. כולם התקבלו בהתלהבות רבה וכולם עשו הון – ארבעתם יחד גרפו יותר מ-3 מיליארד דולר בקופות הקולנוע בלבד.
מתוך "צעצוע של סיפור"מתוך "צעצוע של סיפור"
מתוך "צעצוע של סיפור"
(צילום מסך)
עם השנים, המעמד של "צעצוע של סיפור" רק הלך והתעצם – גם בשל הבשורה הטכנולוגית שהביא עמו וגם בשל המהפכה שחולל במדיום, אבל גם בגלל האופן שבו ניגשו יוצריו לסיפור שבבסיסו. "Story is king", הסלוגן הרשמי של פיקסאר, הוא מונח שטבע אד קאטמול, אחד ממייסדי האולפן. "מכיוון שלא ניתן לשום דבר – לא הטכנולוגיה, לא השיווק והמוצרים – להפריע לסיפור שאנחנו מספרים", כתב בספרו ".Creativity, Inc", "התגאינו בעובדה שהמבקרים דיברו בעיקר על האופן שבו 'צעצוע של סיפור' גרם להם להרגיש, ולא על היכולות הטכנולוגיות אשר עזרו לנו להביאו אל המסך. האמנו שזו תוצאה ישירה של שמירת הסיפור כאור המנחה שלנו". וכך עשתה פיקסאר מאז, כשהיא מנפקת שרשרת חסרת תקדים של הצלחות קופתיות וביקורתיות ומשמרת את מעמדה הראשוני כמובילת תחום סרטי האנימציה הממוחשבת.
הסיפור של "צעצוע של סיפור", סרטה הראשון של החברה, מהווה את התבנית של כל השאר: מתוק וחכם, משעשע וסנטימנטלי, ובעיקר, מרגש; מרגש באמת ובתמים, באופן שאיננו תלוי גיל, באופן אוניברסלי. ויותר מכך, כמו בסיפורים הטובים ביותר, קיים בו גם מימד אלגורי-סימבולי. הרי בבסיסו, עוסק "צעצוע של סיפור" בהחלפת משמרות. וודי הקאובוי - צעצוע ישן, אהוב אך משומש ומעט מרוט - צריך ללמוד לקבל את באז שנות אור, צעצוע חדש, מבריק ומשוכלל יותר, המסמל את העתיד. בפרויקט הראשון והתקדימי הזה, ששינה את פני הקולנוע, מתגלם קונפליקט זהה בין האנימציה הקלאסית לאנימציה הממוחשבת. "צעצוע של סיפור" קשר את כל אלה – את הסיפור המתרחש בסרט לסיפור שמאחורי עשייתו, את המסורת המפוארת עליה נשען לעתיד המלהיב שהוא מבשר, את הצורה לתוכן – ועשה היסטוריה. "אל האינסוף ומעבר לו!" הוא הקאץ'-פרייז של באז. ובכן, לגמרי.