פסטיבל קאן האחרון היה משופע בשמות נכבדים, מקוונטין טרנטינו ("היו זמנים בהוליווד") ועד בונג ג'ון-הו ("פרזיטים"), מפדרו אלמודובר ("כאב ותהילה") ועד האחים דארדן ("הבחירה"), אבל לצד התותחים הכבדים, בלטה והתנוססה "ג'ירפה", יצירה מטלטלת וחזקה של במאי רוסי צעיר ומבטיח בשם קנטמיר בלגוב, בן 28 בלבד.
אם היה צדק בעולם, 'ג'ירפה" היה נכלל בתחרות הראשית לצד השמות שציינתי, אבל קברניטי הפסטיבל בצעד אווילי ומקפח שיבצו את "ג'ירפה" ב"מבט מסוים", המסגרת השנייה בחשיבותה. בלגוב זכה במסגרת זו בפרס הבמאי המצטיין, וקרוב לוודאי שעם הסרט הבא שלו, הוא כבר יתחרה על "דקל הזהב". מדובר באחד היוצרים היותר משובחים ומסקרנים, שהקולנוע העולמי הצמיח בעשור האחרון.
קנטמיר בלגוב בפסטיבל קאןקנטמיר בלגוב בפסטיבל קאן
קנטמיר בלגוב בפסטיבל קאן
(צילום: AP)
בלגוב יליד קברדינו-בלקריה, רפובליקה השוכנת בדרום הפדרציה באזור הקווקז, אומנם רק בשנות ה-20 לחייו, אבל במקום לעסוק בדור שלו, או בנושאים שמעסיקים כיום אנשים צעירים, הוא בוחר בסרטיו להרחיק לתקופות אחרות במהלך ההיסטוריה. בסרט הביכורים שלו "קרבה" הוא עסק בסיפור המסתמך על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1998 - חטיפת זוג יהודי באזור צפון הקווקז. ב"קרבה" הוא לא נרתע להציג סצנות בהן משספים גרונות של חיילים רוסים (חלק מהקהל בהקרנת הבכורה בקאן עזב את האולם בזעזוע). ולמרות שהוא קברדיאני, בלגוב היטיב לתאר הווי יהודי, והתייעץ לשם כך עם רבנים ועם משפחתה היהודייה של זוגתו באותה תקופה.
ואילו את "ג'ירפה", שמגיע אלינו עכשיו, הוא מיקם בלנינגרד 1945, הסתיו הראשון אחרי מלחמת העיר השנייה. העיר מתאוששת מהקורבנות הרבים ומהמצור, סובלת מרעב וממחסור, מלקקת את הפצעים ומנסה לחזור לשגרה. "החלטתי לעשות סרט על התקופה הזאת, מאחר ומדובר בנושא שלא מתייחסים אליו בכלל", נימק בלגוב בפגישתנו בקאן את פשר ההתעניינות שלו בעידן מיד עם תום הקרבות. "אם הדור הצעיר ברוסיה יפחד מנושאים כאלה - אז מצבנו יהיה בכי רע. שאלתי את עצמי פעמים רבות איך זה שגם הסרט השני שלי לא עוסק בהווה. עניתי לעצמי באופן הבא: 'יש בי תמהיל של זמנים, וזאת משום שאני לא מנסה להפוך את העבר לסיפור, אלא להשאיל ממנו סיפורים אמיתיים. ואני באמת מאמין ששתי הנשים הניצבות במרכז העלילה של 'ג'ירפה' אכן התקיימו ב-1945".
רצית להגיד באמצעות הסיפור שלהן משהו על תקופתנו, רוסיה עידן פוטין? "לא ניסיתי להתייחס לשום דבר בר זמננו או משהו שיספר סיפור מודרני. הייתי מאוד ממוקד בלספר את הסיפור של 1945, סיפור על גורלן של נשים אחרי מלחמת העולם השנייה. זה סיפור על תקופתן - לא על ימינו. אין בו אזכורים לרוסיה המודרנית".
ג'ירפהג'ירפה
לא על מערכת יחסים לסבית. מתוך "ג'ירפה"
(צילום: Liana Mukhamedzyanova)
"ג'ירפה" שהיה הנציג הרוסי לקרב על האוסקר הבינלאומי (אבל לא הצליח להשתחל לחמישה הסופית) מתמקד באיה, ששירתה ביחדת נ"מ בתקופת המלחמה וחזרה הלומת קרב. איה עובדת בבית חולים כאחות והיא מטפלת בפצועי המלחמה. היא זכתה לכינוי ג'ירפה, בשל קומתה התמירה, והיא מגדלה את בנה הקטן של מאשה, חברתה הטובה ליחידה. הילד מת, ואז בדירתה מתייצבת לפתע מאשה, ששבה מהחזית פצועה ועקרה ורוצה שאיה תעשה לה ילד. הסרט עוקב אחר מערכת היחסים המורכבת בין השתיים, ובין היתר איה מפתחת תלות במאשה. "בניתי את איה ומאשה על פי עקרון הין והיאנג - הן שונות, אך משלימות אחת את השנייה. אגב, הסרט נקרא ג'ירפה, לא רק בגלל הגובה של הגיבורה הראשית, אלא גם בגלל העובדה שהיא מגושמת רגשית, בתוכה פנימה".
בלגוב מעיד שהוא כתב, יצר ובנה את הדמויות, בהשראת הספרות הרוסית. "השתמשתי בספרות כדי לפתח את מערכת היחסים שלהן, בספרים של סבטלנה אלכסייביץ, שכתבה ספר המכיל מונולוגים של נשים סובייטיות שלחמו בחזית ואנדריי פלטונוב. לכן היה לי חשוב שהשחקניות יקראו דווקא את הספרים שלהם, כדי שיבינו את הטון הנחוץ לדיאלוגים ולהבנת החיים באותה תקופה".
התגובה של מאשה למות בנה קצת מוזרה, לא? האם היא מגיבה באדישות כזאת, בגלל הטראומה? "מדובר באישה שבמשך שנים הייתה מוקפת במוות והיא התרגלה אליו. כמו כן צריך גם להבין שהיא עוד לא התרגלה לילד - היא נתנה אותו לאיה כשהוא היה קטן".
ג'ירפהג'ירפה
מגושמת גם בפנימיות. "ג'ירפה"
(צילום: Liana Mukhamedzyanova)
החברה הרוסית מאוד הומופובית, וכך גם השלטונות. לא חששת מהתגובות לסצנות אינטימיות, בעלות אופי לסבי? "זה שהחברה הרוסית היא הומופובית זה נכון, אבל יחד עם זאת לפטור את היחסים בין מאשה ואיה כלסביים זו הפשטה גסה שלהם. הנושא המרכזי של הסרט הוא קודם כל זה שלאדם יש צורך באדם אחר. אודה רק שפחדתי שמישהו מהצוות יגיב לא נכון לסצנה של מאשה ואיה, אבל שום דבר בסגנון לא קרה".
אתה יכול לדמיין את העתיד של שתי הנשים הללו? "שאלה טובה. אני חושב שהן יגיעו למסקנה שהפצעים שהן נושאות לא ניתנים לריפוי - ויחד עם זאת הם מזינים אותן".
למה החלטת להשאיר את הקומוניזם והסטליניזם מחוץ לסרט? "ראשית משום שאני לא תומך בשום צורה בסטלין. ושנית, לדעתי קולנוע צריך להיות על-זמני ועל-מקומי".
נתקלת בקושי לעשות את הסרט, בהתחשב בזה שהוא פוגעני כלפי גיבורי האומה? "לא, משום שלא קיבלנו כספים מהמדינה ומימנו את הסרט באופן פרטי".
בחרת גם לא להציג את ההריסות של לנינגרד, והעדפת להראות בניינים יפים או חללים פנימיים. "90 אחוז מלנינגרד לא נפגע. העיר נפגעה, אך לא הרבה, ומי שנפגע היו דווקא האנשים. המטרה הייתה להראות את הטראומה הצבאית לא דרך המרחב אלא דרך הפנים".
כדי לשחזר את אווירת התקופה, בלגוב ושתי השחקניות-תגליות המדהימות שלו, ויקטוריה מירושניצ'נקו ווסיליסה פרליגינה, להן הסרט חב חלק נכבד מההצלחה שלו, ערכו תחקיר מקיף. "פגשנו אנשים שחיו באותה תקופה, נעזרנו בארכיונים ובהיסטוריונים. השחקניות התייעצו אפילו עם נשים האם היה נהוג אז לגלח רגליים ומה היו הסטנדרטים של ההיגיינה. היה חשוב לנו הדיוק".

קנטמיר בלגוב בפסטיבל קאןקנטמיר בלגוב בפסטיבל קאן
עם השחקניות בפסטיבל קאן 2019
(צילום: AP)
חלק מהסצנות מוארות באור נר בלבד, כאילו אנחנו נמצאים בתוך ציור. עשית גם שימוש גדול בצבעי אדום וירוק בעיצוב התפאורה והתלבושות. תוכל להסביר את הבחירות של התאורה והצבע? "אם ב'קרבה', הצלם ואני שאבנו השראה מהקולנוע הדוקומנטרי, הרי שמקור ההשראה ל'ג'ירפה' היה דווקא האמנות. הניגוד בין הצבעים מסמל את הטראומה של איה הלומת הקרב. אגב, הפעם לקחתי את קסניה, צלמת שהיא רק בת 24. קסניה הכניסה לתוך הסרט משהו שאף גבר לא היה מעניק לו".
איך הרגשת כשסיימת את עשיית הסרט, שהוא כל כך תובעני ומאתגר? "הרגשתי בבת אחת הקלה, אך גם איזה חשש פנימי שהיה אפשר איפשהו, משהו, לעשות טוב יותר".