"הסאונד של קליפורניה" – טריילר
(באדיבות סלקום tv)
הזמן: 1965-1967. המקום: לוס אנג'לס, קליפורניה, וליתר דיוק: הגבעות של שכונת לורל קניון. אם מוזיקה היא לא רק עניין של כישרון אלא גם של גאוגרפיה, אין ספק שהסצנה הייחודית שהתפתחה באזור ההוא ובשנים ההן לא הייתה יכולה לפרוח במקום אחר.
החלוקה בין החוף המזרחי לחוף המערבי בארצות-הברית לא נוגעת רק לסדרות הגמר של ה-NBA או יריבויות היפ-הופ בשנות ה-90, אלא גם לרגע שבו הרוק האמריקני נולד, או יותר נכון - הפך מרוקנרול קל משקל ליצירה אמנותית שצריך להתחיל לקחת ברצינות, לא מעט בזכות סצנת הפולק שפרחה דווקא בחוף המזרחי, אבל הפכה לחשמלית בחוף המערבי. המהפכה לא קרתה רק בלוס אנג'לס, אבל להרכבים שפעלו בין הגבעות ההן, ובראשם הביץ' בויז, המאמאז והפאפאז, באפלו ספרינגפילד והבירדס, היה חותם סאונד ייחודי שקשה לנתק מהשכונה שבה קבעו חבריהם את מגוריהם. הצליל שהם יצרו היה פולק-רוק חם ועגול, שופע הרמוניות קוליות ואקורדים פתוחים שנשמעו נהדר על גיטרות ריקנבקר – בעיקר זו שאחז בידיו רוג'ר מגווין, איש הבירדס, בת 12 המיתרים.
אנדרו סלייטראנדרו סלייטר
"כל מה שעשיתי בחיי המקצועיים הוביל אותי לסרט הזה". אנדרו סלייטר
(צילום: AP)
כעבור 50 שנה, יצאו הבמאי אנדרו סלייטר וג'ייקוב דילן, איש להקת הוולפלאוורס והבן של, לנסות לגלות את סוד הקסם של המקום הייחודי ההוא, ועל הדרך לנפץ כמה מיתוסים. התוצאה היא סרט התעודה המקסים "הסאונד של קליפורניה" (Echo in the Canyon במקור), הזמין לצפייה בסלקום tv. דילן, שאביו תרם רבות לסצנה הזאת למרות שישב בצד השני של אמריקה באותן שנים, חובש בסרט שני כובעים. בראשון, הוא מראיין שניצב מול נציגי הלהקות שנותרו בחיים, ביניהם מגווין ודיוויד קרוסבי (הבירדס), מישל פיליפס (המאמאז והפאפאז), בריאן וילסון (הביץ' בויז) וסטיבן סטילס (באפלו ספרינגפילד). אך הוא לא מסתפק בהם, ומשוחח גם עם רינגו סטאר, גרהאם נאש, אריק קלפטון, ג'קסון בראון וטום פטי - שזה היה ריאיונו האחרון והסרט הוקדש לו. חלקם הגיעו אל הגבעות ההן רק לקראת שנות ה-70, אחרים קפצו לשם עוד בסיקסטיז, הושפעו ממה ששמעו והשפיעו על יושביהן בחזרה.
לא רק קנאת סופרים תרבה חכמה: גם מוזיקאים שמאזינים לתקליטים של הקולגות שלהם. בזה אחר זה מרחיבים ותיקי הרוק, רובם כבר באמצע העשור השמיני לחייהם, על ההשפעה ההדדית: וילסון מספר ש-Pet Sounds נוצר אחרי ששמע את Rubber Soul של הביטלס; קלפטון מתפעל מנגינת הגיטרה של סטילס, וזה עונה בתורו שהוא הקשיב המון לאלוהי הגיטרה הבריטי; ממרחק השנים, התחרות והריבים שהובילו לפירוק (מרבית ההרכבים האלו לא האריכו ימים) כמו נשכחה ונותרו רק הזכרונות והשירים - מהיפים שנכתבו בשנות ה-60.
מתוך "הסאונד של קליפורניה"מתוך "הסאונד של קליפורניה"
ג'ייקוב דילן ודיוויד קרוסבי מתוך "הסאונד של קליפורניה"
(צילום: באדיבות סלקום tv)
בכובע השני שלו מכנס דילן ג'וניור חבורת מוזיקאים בני דורו ובהם בק, פיונה אפל, קט פאוור, נורה ג'ונס, רג'ינה ספקטור וג'ייד קסטרינוס לקונצרט מחווה לימים ההם. בין קטעי ההופעות עם הצעירים (יחסית) לזיכרונות של הוותיקים ואישוש כמה מיתוסים (כמו הפסנתר שבריאן וילסון הציב בסלון ביתו בתוך ערימה של חול בזמן שכתב את Pet Sounds), דילן וחבריו גם מדברים על התקופה המוזיקלית הפורה ההיא, בזמן שהם יושבים בווילה מעוצבת ולפניהם שולחן עמוס בתקליטים של גיבורי הגבעות שהשפיעו על טעמם המוזיקלי. "כולם אוהבים את המוזיקה הזאת, והחלטנו לעשות מופע מחווה לימים ההם", אומר סלייטר בריאיון ל-ynet מלוס-אנג'לס. "המופע היה כמו תרגול לעשיית הסרט, זה לא היה ממש מופע שתכננו לצאת איתו לדרכים, אלא רק הצדעה לשירים ההם".

עוד במוזיקה:

עבור סלייטר, הסרט מתאר את ההד שיצא מקליפורניה בתקופה מאוד מסוימת וניסה לתת מענה אמריקני לביטלס. "כל המוזיקאים שהשתתפו בסרט צפו בזמנו ב'לילה של יום מפרך' של הביטלס", הוא מסביר, "הם ראו את ההצלחה שלהם ורצו להקים להקות באותו סגנון. הם הגיעו ללורל קניון, הקימו שם הרכבים והשפיעו אחד על השני. ההדים של הרעיונות שלהם חצו בסופו של דבר את האוקיינוס והשפיעו גם על הביטלס, שאז שינו בעצמם את הסאונד שלהם באלבומים הבאים". על פי סלייטר, קליפורניה של אז ייצגה חופש ותחושת הגשמה עצמית, ולכן גם הגבולות של המוזיקה נמתחו שם. "אני לא בטוח שבניו-יורק זה היה קורה באותה צורה", הוא מציין. "הסצנה של מוזיקת הפולק שם הייתה אחרת. אנשים רצו לשמוע שם שירים ארוכים וסיפורים עם הקשר חברתי עמוק יותר".
מתוך "הסאונד של קליפורניה"מתוך "הסאונד של קליפורניה"
גם רינגו פה
(צילום: באדיבות סלקום tv)
השירים המדוברים בסרט נכתבו לפני כחצי מאה, אבל הם מלווים את סלייטר עד היום. "גדלתי בקווינס ושמעתי את המוזיקה הזאת ברדיו", הוא מספר. "אני זוכר שנדהמתי כששמעתי לראשונה את 'California Dreamin. הרעיון שיש מקום מיסטי כזה בקצה השני של המדינה בו השמש תמיד זורחת והרים שיורדים אל המים, כולם נמצאים בחוף הים והבנות לבושות בביקיני - זה היה נשמע כמו מקום שחייבים להגיע אליו". עד לסרט זה, סלייטר כלל לא היה קולנוען. הוא החל את דרכו המקצועית בשלהי שנות ה-70 כמבקר מוזיקה וכתב בין היתר ל"רולינג סטון" ו"פיפל מגזין". באמצע שנות ה-80 הוא חצה את הקווים ועבד עם סטיבי ניקס מפליטווד מק ובהמשך הפך למנהל של הביסטי בויז, לני קרביץ, דון הנלי וג'יינז אדיקשן. בסוף שנות ה-90, במקביל לקריירת ניהול האמנים, הוא החל להפיק אלבומים ועבד עם וורן זבון, הוולפלאוורס, פיונה אפל ומייסי גריי. ב-2001 הוא קיבל את אחד התפקידים החשובים בתעשיית המוזיקה האמריקנית - נשיא ומנכ"ל חברת התקליטים קפיטול, תפקיד שהחזיק למשך שש שנים. סלייטר מעולם לא בחן את הקריירה שלו לאחור, אבל אין ספק כי כתיבה על מוזיקה הייתה הקשה ביותר עבורו. "לנסות ולכתוב את המחשבות שלך על מוזיקה שאחרים יצרו היה דבר מאוד מאתגר", הוא אומר, "למעשה כל מה שעשיתי בחיי המקצועיים הוביל אותי לסרט הזה והוא חיבר בין כל התחנות בחיי: ככותב לשעבר ידעתי איך לגשת לתסריט וכמפיק אלבומים וכמנהל אמנותי - הוא אפשר לי לקשר את המוזיקה לסרט ולדעת את מי להזמין לריאיונות".
מתוך "הסאונד של קליפורניה"מתוך "הסאונד של קליפורניה"
דילן עם קט פאוור, בק ורג'ינה ספקטור
(צילום: באדיבות סלקום tv)
לדבריו של סלייטר, הסרט נולד במקרה, לאחר שהוא ודילן צפו בסרט הנשכח Model Shop מ-1969 של הבמאי הצרפתי ז'ק דמי, שאת השפעתו ניתן לראות גם בבירור בסרטו של קוונטין טרנטינו "היו זמנים בהוליווד". "את המקומות שראינו בסרט ההוא אנחנו מכירים מהיומיום שלנו בלוס אנג'לס, אבל שם הם נראו כל כך תמימים", אומר סלייטר, "Model Shop אמנם יצא ב-1969, אבל הוא הזכיר לי את המוזיקה שנוצרה בעיר בשנים 1967-1965, ואמרתי לג'ייקוב שתיכף יציינו 50 שנה לאלבום הראשון של הבירדס, ואולי כדאי שננסה לעשות אלבום מחווה לשירים האלו. חשבנו על זה עוד, ובסוף הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לצאת למסע בעקבות המוזיקה שנוצרה אז באזור".
ב"הסאונד של קליפורניה" משולבים מספר פריימים מסרטו של דמי, המשתלבים בשיחזורים שדילן עצמו מעניק להם, כמו ביקור בחנות מוזיקה ונסיעה במכונית מוסטנג נטולת גג. לדברי סלייטר, הבחירה בדילן הייתה טבעית. "מה שהדהים אותי בריאיונות שהוא ערך לסרט זה שהייתה שם שיחה אינטימית בין שני אמנים. כשעיתונאי מראיין מוזיקאי זה יוצא אחרת, כי הוא לא תמיד יספר לו הכל, אבל כששני מוזיקאים משוחחים ביניהם יש פתיחות רבה יותר – קצת כמו שיחה עם חבר. מאחורי כל שיר יש סיפור שלא תמיד סופר כי הכותב לא רוצה לחשוף את הרעיונות שלו, ומעדיף שכל מאזין ייקח את זה למקום האישי שלו. כמו כשבריאן וילסון מגיע לאולפנים בקפיטול רקורדס ומספר כיצד נוצר Good Vibrations של הביץ' בויז. זו סצנה שתדבר לכל מי שאוהב מוזיקה".
מתוך "הסאונד של קליפורניה"מתוך "הסאונד של קליפורניה"
אנדרו סלייטר וסטיבן סטילס, מתוך הסרט
(צילום: באדיבות סלקום tv)
"הסאונד של קליפורניה" עשיר בראיונות עם אגדות מוזיקה, אבל דמות אחת ומרכזית נעדרת ממנו. "רצינו לראיין את ניל יאנג", סלייטר מודה. אפילו תאריכים לצילום עמו כבר נקבעו, אבל נפלו ברגע האחרון. "לדעתי זה יצא לטובה, כי אם הוא היה משתתף היה יוצא לנו סרט אחר לגמרי", הוא מוסיף. לקראת סיומו של הסרט, סטיבן סטילס מספר לדילן כי כל אותם הרכבים מוזיקליים קמו לאחר שחבריהם צפו ב-1964 בהופעה האיקונית של הביטלס בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית של אד סאליבן, ומאותו הרגע הבינו שהם לא מוכנים להתפשר על הרעיונות המוזיקליים שהאמינו בהם. "סטילס מספר שם על השיר Expecting to Fly, וראיתי בו דרך מצוינת לחתום בה את הסרט ואת עידן התמימות ההוא", אומר סלייטר. "הוא סיפר שכשהם עבדו על השיר באולפן הוא ראה בו מעין אזהרה לכך שיאנג עומד לפרק את הלהקה. לקראת סצנת הסיום, אתה רואה את הסרט רץ לאחור, ובסוף יאנג מנגן לבדו את השיר עם סולו גיטרה פסיכדלי, ובעצם מצדיע לתקופה הבאה שהתרחשה באזור, עם הדורז ושאר ההרכבים הפסיכדליים יותר".
מתוך "הסאונד של קליפורניה"מתוך "הסאונד של קליפורניה"
הסרט הוקדש לו. טום פטי עם דילן ג'וניור
(צילום: באדיבות סלקום tv)
הסרט שלך עוסק בלידת הרוק האמריקני, יש לך הסבר לאן הוא נעלם בשנים האחרונות? "אני לא חושב שאפשר להגיד שהרוק מת, אבל בניגוד לעבר, שבו המוזיקה הזאת הגדירה את התקופה והיה קשר בין הרוק לתרבות האלטרנטיבית, כמו בימי נירוונה או פרל ג'ם, ראית השפעה גם על האופנה ועל אמנויות נוספות. לפני 20 שנה זה קרה שוב עם הסטרוקס והווייט סטרייפס, אבל משהו נשבר בקשר הזה שבין הרוק לתרבות".
ולמה זה קרה לדעתך? "כי מוזיקת הפופ עלתה, בזכות תוכניות כמו 'אמריקן איידול', המוזיקה האלקטרונית פרחה ותרבות הרחוב היום מושכת לכיוונים אחרים. הרוק עדיין פופלרי, רק שהוא כבר לא במיינסטרים".