בירושלים יש מקום מיוחד. בית הקפה הספרותי "תמול שלשום", שמזה 26 שנים מושך אליו קהל מגוון של לקוחות ומהווה את אחד ממוסדת התרבות החינניים בעיר הבירה. אך בחודש האחרון, בעקבות התפשטות מגפת הקורונה, המציאות של "תמול שלשום" הפכה לבלתי נסבלת. כמו עסקים רבים אחרים ברחבי הארץ המקום נקלע תוך זמן קצר לחובות כבדים - וכעת הוא עומד בפני סכנת סגירה.
למצוקה החריגה הזו נוסף בחודש שעבר כאב עמוק עם מותו בטרם עת של דוד ארליך, מייסד המקום, בגיל 60. הבעלים הנוסף ושותפו מזה 23 שנים, דן גולדברג, מזהה קשר ישיר בין האירועים. "דוד ואני ישבנו יחד שבוע לפני שהוא נפטר, ואמרנו 'אוקיי, אם זה באמת הולך לאן שזה הולך, לתקופה כל כך ארוכה, ברור שבסופו של דבר לא נוכל להחזיק מעמד'", הוא אומר ומוסיף: "לא בדקנו לעומק, אבל ככל הידוע לי דוד היה איש בריא, והוא לקח את זה מאוד קשה". משום שלא בוצעה נתיחה, לא ברור ממה מת ארליך, אך גולדברג מספר כי זה קרה בשנתו ובביתו. "הוא הלך לישון - ולא קם".
"כשדוד נפטר הבנתי שזהו, הכל נהרס, וכבר הודעתי למשפחה שאני סגור", הוא אומר. אבל היו מי שאמרו לו לנשום עמוק ולהרים את הראש מעל המים. החיזוק הראשוני הגיע מצד הוריו של ארליך, ניצולי שואה בני 95, שבעודם מתאבלים על בנם, הפצירו בשותפו להיאבק על גורל המקום המיתולוגי. "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", הוא אומר. בהמשך הצטרפו גם העובדים, רובם סטודנטים צעירים, שמצאו את עצמם בחל"ת, באמצע לימודיהם. "יש לנו צוות עובדים שהוא משפחה. מלצרים, מנהלי משמרות, טבחים. לפני שעשו את ההסגר הקיצוני, באנו לפה ופתחנו בקבוק של ערק ופשוט שתינו, כי לא היה מה לעשות, ובהלוויה של דוד הם השתתפו בזום", הוא מספר. "ואז יום אחד הם צלצלו ואמרו לי: 'דן, אי אפשר לסגור את המקום. נעשה הכל כדי שהוא לא ייסגר".
וכך נולד הרעיון של מימון המונים בהדסטארט, להצלת בית הקפה, תחת הכותרת "תמול שלשום זה בית". גולדברג אומר כי הכל נעשה ביוזמת העובדים, שמקיימים מעין חמ"ל בזום, 24/7. במסגרת קמפיין המימון, הגולשים מוזמנים לתרום כסף, תמורת התשואות המוצעות. אלו כוללות בין היתר ערבים בהנחיית גיל חובב ויורם יובל (שיתקיימו לאחר שיוסרו הגבלות משרד הבראות, כמובן), סיור בעקבות הרומן "מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן ושלל ספרים חתומים, תלושים ופתרונות יצירתיים אחרים. מחוץ להדסטארט, מוצע למכירה גם פריט מפתיע במיוחד מתולדות הספרות העברית: המקטרת של יהודה עמיחי.
ההתגייסות של אנשי ספרות מהשורה הראשונה לטובת בית קפה בידיים פרטיות אינה ברורה מאליה, ומעידה היטב על המעמד שצבר "תמול שלשום" במרוצת השנים. לחלקכם מוכרת אולי האנקדוטה לפיה עמוס עוז הכריז כי "בירושלים יש מקום קדוש אחד שלא צריך להקיז עליו דם - 'תמול שלשום'". הלקוחות הקבועים מכירים גם את "הכורסה של יהודה עמיחי", המכונה כך כיוון שבימים שקדמו לפתיחת המקום, המשורר הידוען הגיע לבקר, התיישב על הכורסה שניצבה במרכז החלל וניבא ש"המקום לא יצליח", כיוון ש"איזו אימא תתן לילד שלה לשבת לשולחן, לאכול וללכלך את הספר בשומן?". עם זאת, הבטיח שאם המקום אכן ייפתח הוא יבוא לקרוא בערב הפתיחה - וכך היה. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין "תמול שלשום" ועולם הספרות הישראלי, שנמשך כבר קרוב לשלושה עשורים, וכאמור, לא נקטע גם בצוק העתים.
"אנחנו מקבלים תגובות מדהימות", אומר גולדברג. "לקח לי המון זמן לגשת ולהרים טלפון, בדחילו ורחימו, לדויד גרוסמן למאיר שלו, לאשכול נבו ואחרים, ואף אחד מהם לא אמר לי שהוא לא מוכן. אף אחד, לא משנה למי התקשרתי. וחלקם פנו אליי בכלל". שמות נוספים שהוא מציין כוללים את אלי עמיר, אתגר קרת, יורם יובל וגיל חובב שהוזכרו לעיל, אלמנתו של יהודה עמיחי וילדיו - ולצדם, חברים רבים, לקוחות ועובדים לשעבר. כולם יוצרים קשר על מנת להביע תמיכה ולהציע עזרה. "זה פשוט לא ייאמן, מה שהצלחנו לבנות", מתפעם גולדברג. והסוד לכך, הוא משתף, טמון ביכולתו הנדירה של ארליך ליצור קשרים קרובים, ובאופיו הרגיש.
מצער אותך שדוד לא רואה את כל ההתגייסות הזו?
"איזו שאלה. אני יושב פה כל יום במסעדה הריקה, שותה כוס יין בכורסה - הכל שקט מאוד, אין מקררים - ומדבר עם הקירות. זו התרפיה שלי. ומבחינתי, אני בטוח שגם דוד צופה בנו. ולכן אני לא רוצה לסגור. לכן החלטנו להילחם".
"מבטחים לנו הבטחות ובפועל לא קורה כלום. זה מטריף אותי"
גולדברג זועם על רשויות המדינה, שלטענתו לא תומכות מספיק בבעלי העסקים העצמאיים בשבועות של ההסגר, שבינתיים הולכים ומתארכים. עד הקורונה, התקופה הדחוקה ביותר של "תמול שלשום" הייתה בימי האינתיפאדה, אך אפילו אז, הדלתות תמיד נשארו פתוחות. "גם בימים הכי קשים, לא סגרנו. לפעמים דוד היה המלצר, אני הייתי הברמן ושנינו היינו הלקוחות של עצמנו, אבל תמיד הייתה עבודה". עכשיו אפילו את המעט הזה - אין.
בסרטון הוויראלי של מוכר הפלאפל מאשדוד, יובל כרמי, הוא אינו מסוגל לצפות. "אני אתמוטט ואבכה", הוא מנמק בגילוי לב. "אני לא צריך לראות את הסרטון כדי לדעת עד כמה אני מזדהה עם הבן אדם הזה. אוכל אותי שרק מבטיחים לנו הבטחות ובפועל לא קורא כלום. זה מטריף אותי. אני פשוט לא מעכל את זה שבן אדם נורמטיבי כמוני צריך להתחנן ולרדת על ארבע, לצלצל עכשיו לספקים ולהגיד להם 'חבר'ה, אין לי איך לשלם לכם, תחכו'. הרי גם הם מסכנים ובעלי משפחות".
"אתה יודע ממה אני נעלב? עזוב את הכסף. אני נעלב שלא מתייחסים אלינו, שעובדים עלינו. זה הכי פוגע", גולדברג ממשיך. "אני מכלכל 40 משפחות, ובסוף אתם מתייחסים אליי כאילו אני כלום? כאילו, 'תפשוט את הרגל, יבואו אחרים?' איזו ראיה זו?". על הקושי שלו להתמודד עם החובות, גם כלפי הרשויות, הוא אומר בכאב: "היום אני מגיש את הידיים שלי קדימה, ואומר למע"מ, למס הכנסה ולביטוח לאומי - קחו אותי, בבקשה. תעקלו מה שאתם רוצים, תעשו מה שאתם רוצים. אני קודם כל דואג לעובדים שלי ולספקים שלי ואחר כך לכם, כי אתם לא דואגים לי. זה מה שאוכל אותי".
