כשגלן באלארד, מוזיקאי ותיק החתום על להיטים כמו Man In The Mirror של מייקל ג'קסון ו-Ironic של אלאניס מוריסט ובמקביל גם יוצר ג'אז מוערך, נכנס לסוויטה של מלון ברלינאי טרנדי ומעוצב - קשה שלא להתמקד בליפסטיק האדום המדגיש את שפתיו או בלק הלבן המעטר את ציפורניו. "זו המהות של הג׳אז, מותק", אומר באלארד, ומנופף באצבעות ידיו, כשהוא קולט את המבט המופתע שלי מתביית על הציפורניים הלבנות.
זה לא יותר רוקנ'רול? "לא כרגע. עכשיו זה לוק הג׳אז שלי", מסכם באלארד את הסוגיה.
גלן באלארד ביום הולדתו של רינגו סטארגלן באלארד ביום הולדתו של רינגו סטאר
גלן באלארד - ליפסטיק ולק זה לוק ג'אז
בשבוע שעבר המוזיקאי שמאחוריו ניצבת קריירה מפוארת, חגג יום הולדת 67, אבל הוא לא מפסיק ליצור. בשישי הקרוב למשל, תגיע לנטפליקס הסדרה העלילתית שיזם וכתב לה את המוזיקה. היא נקראת "מועדון בפריז" (The Eddy), ומגוללת את סיפורה של סצנת הג'אז העכשווית של בירת צרפת בשמונה פרקים. "הרעיון לסדרה עלה אצלי לפני 12 שנה", הוא מספר, "רציתי לכתוב מקבץ שירי ג׳אז, אבל הבנתי שצריך להיות עדין כשאתה זורק על העולם 20 שירים חדשים. הסדרה עוסקת בעתיד של הג׳אז, ולא במה שהיה, ולכן האתגר - במיוחד כשמדובר בצעירים - היה למשוך את הקהל פנימה. חייבים לעשות את זה בעדינות.
"זו סדרה על אנשים שרודפים אחרי הדבר הזה שנקרא ג׳אז, אבל הוא כבר לא מה שהיה פעם. העניין הוא לא להסתכל אחורה ולא לשחזר את מה שהיה. הסדרה עוסקת במה הג׳אז הפך להיות. לא קל לנגן את המוזיקה הזאת אבל קל להקשיב לה. אתה לא צריך לדעת שום דבר על ג׳אז, לפחות כך אני מקווה, כדי להעריך את הסדרה. היא לא שיעור היסטוריה".
למה לדעתך יש הרבה אנשים שלא אוהבים ג׳אז? "לצערי הרבה אנשים לא אוהבים ג'אז, עבור מרביתם הוא קשור לעבר. הם חושבים שאם אתה לא יודע את ההיסטוריה של הג׳אז אתה לא יכול באמת להעריך אותו. אבל זה לא העניין".
The Eddy – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"מועדון בפריז" שאת חלק מפרקיה ביים דמיאן שאזל, האחראי לסרטים "וויפלאש" ו"לה לה לנד" מקבץ קאסט בינלאומי מרשים – אנדרה הולנד האמריקני ("אור ירח"), הזמרת-שחקנית ג'ואנה קוליג הפולנייה ("אהבה בימים קרים"), וטאהר ראחים וליילה בקטי הצרפתים. "בצוות שלנו היו גם מתופף קרואטי, נגן בס קובני, נגן סקסופון ששורשיו בקנדה והאיטי, חצוצרן צרפתי ופסנתרן אמריקני - ההגדרה לקהילה בינלאומית. הגורם המאחד בין כולם הייתה האהבה לג׳אז".
יוצרי הסדרה מפליאים ללכוד את הדינמיקה, הקסם, הסקסיות וגם החספוס של עיר האורות. "בתור מי שיש לו שורשים צרפתים אבל מגיע ממיסיסיפי ולואיזיאנה, תמיד נמשכתי לפריז - בה הרגשתי בבית. היא אף פעם לא אכזבה אותי, ואף פעם לא ויתרה על הג'אז - עדיין יש בה כל כך הרבה ג׳אז שניתן להאזין לו במקומות קטנים.
גלן באלארדגלן באלארד
גלן באלארד עם רינגו סטאר
(צילום: Andreas Rentz;/GettyimagesIL)
"גרתי בפריז לסירוגין במרבית שנותיי הבוגרות ותמיד ריגשה אותי העובדה שאני יכול ללכת למועדון ולשמוע אנשים מנגנים מוזיקה בשם האהבה ולא בשם הכסף. לוס אנג׳לס בה אני חי כיום היא עיר שמניעים אותה כסף והרצון להצליח ולהתפרסם. הגיבורים של 'מועדון בפריז' יוצרים את המוזיקה הזאת כי הם חייבים - הם לא מנסים להתעשר ולהתפרסם, הם רוצים להיות טובים במה שהם עושים".
איך ג׳אז עדיין כל כך פופולרי בפריז? "אני חושב שזה קשור לנשמה של העיר. פריז תמיד אימצה לחיקה את המורדים, את הקונטרה. זה חקוק בנשמת העיר - רואים את זה בהפגנות שמתקיימות שם באורח קבע. אני חושב שג׳אז מתאים לנישה הזאת. הוא לא ממש התרסה, אבל הוא תנועת נגד יפיפייה למוזיקה הממוכנת. הקצב של העיר, הקבלה של מי שנמצא בשוליים - כל אלה עדיין מאוד מאפיינים את האישיות של פריז".
שלא כנהוג בהפקות על המסך הקטן, המוזיקה בסדרה נוגנה בלייב על הסט, ולא הוקלטה מראש. "אני עובד בטלוויזיה לסירוגין מזה 30 שנה וזה משהו שטרם נראה כמותו", מכריז באלארד. "זה פן מאוד ייחודי לסדרה והוא הופך את ההפקה להרבה יותר מורכבת, אבל הייתה לנו המון תמיכה מצד נטפליקס לעשות את הסדרה דווקא ככה. למזלנו היו לנו במאים שעשו זאת בשמחה - בראש ובראשונה דמיאן שאזל, שמכיר את הז׳אנר מקרוב והחל את דרכו כמתופף. הסדרה מרגשת, גם בזכותו - הוא יודע איך להוציא רגש ממוזיקה, כמעט יותר טוב ממני".

חייב הכל לאלטון ג'ון

הוא נולד כאמור לפני 67 שנים במיסיסיפי והמוזיקה בחרה אותו יותר משהוא בחר אותה. "מזל שהפכתי למוזיקאי, כי זה כל מה שאני יודע לעשות! ברגע שיכולתי לשבת כבר עשיתי רעש בפסנתר, ועד שהגעתי לגיל חמש כבר יכולתי לנגן. כנראה שאני לא מנגן הרבה יותר טוב היום משניגנתי אז! היכולת לנגן הגיעה אליי כיחידה שלמה, ואני מנסה לפרק ולפענח אותה מאז. לפני גיל עשר התעניינתי הרבה יותר בכתיבת שירים מאשר בנגינה של שירים אחרים, ולכן מטבעי הייתי מלחין. לא הייתי טוב במיוחד בהתחלה, אבל זה פשוט מה שרציתי לעשות".
אלטון ג'וןאלטון ג'ון
אלטון ג'ון
(צילום: Tristan Fewings/Getty Images)
באמצע שנות ה-70, באלארד התחבט האם ללכת ללימודי משפטים. ״אבל משום שהייתי צעיר וטיפש ומאוד נלהב ממוזיקה, ופחות נלהב מדיני נזיקין ומלבלות שלוש שנים בבית ספר טוב למשפטים, חשבתי לעצמי: 'לא, אני פשוט אכנס לאוטו, אעזוב את מיסיסיפי ואסע ללוס אנג'לס'. וזה מה שקרה. כשאתה בן 22 אתה צעיר וטיפש מספיק, לדעתי, אפילו לא לשקול בדעתך את כל המכשולים בדרך. אתה לא חושב שהסיכויים להצליח הם באמת אחד למיליון".
בניגוד לכל הסיכויים מהר מאוד התמזל מזלו. "יומיים אחרי שהגעתי ללוס אנג'לס, הגעתי דרך קשר מקרי לאולפן ההקלטות האגדי 'סאנסט סאונד'. כשהגעתי לאולפן, אחד המפיקים ניגן משהו של המלחין הצרפתי אריק סטי ובמקרה הכרתי את היצירה. אז המפיק החליט שהוא אוהב אותי, והכירו לי את מנהלת האולפן, שבדיוק עמדה לעבוד עם אלטון ג׳ון והייתה צריכה עזרה - פתאום מצאתי את עצמי נושא את תיק המסמכים שלה למשרד של אלטון שהם הקימו בבוורלי הילס. שבוע לאחר מכן כבר עניתי שם לטלפונים וניגנתי בפסנתר כך שהעבודה שלי שם הייתה ממש תוצר של אוסמוזיס. ראיתי את ההזדמנות וקפצתי עליה!
"כך התחלתי לעבוד עבור אלטון, או יותר נכון, עבור הלהקה שלו והמנהל. האמת שפגשתי את אלטון רק שנה לאחר מכן - אלטון טיפח את קיקי די, לה כתבתי את One Step והיא הקליטה אותו. אלטון היה קמע המזל שלי מהיום הראשון. אני חייב הכל לאלטון ג׳ון!".
ואיך הייתה העבודה עם מייקל ג'קסון? "זה היה מדהים! עבדתי עם קווינסי ג'ונס, שהיה המנטור שלי והייתי חלק מהצוות שעבד על Thriller. עמדנו לשפצר שיר שלי שנקרא Night Line. ואז מייקל הגיע עם שני שירים חדשים: Beat It ו-Billie Jean, אז כמובן שוויתרנו על Night Line. אחר כך לקחו אותו The Pointer Sisters, וגם רנדי קרופורד עשתה לו גרסה. אז כמובן שקצת התאכזבתי כי Thriller מכר 45 מיליון עותקים! אבל ידעתי ש-Beat It ו-Billie Jean היו שניים מהשירים הכי טובים ששמעתי, אז היה טיפשי אם הייתי מתאכזב יותר מדי".
מה גם שבסוף מייקל הקליט שיר שלך בהמשך. "נכון. קווינסי אפשר לי לעבוד על האלבום הבא של מייקל, וביקש שאנסה לכתוב שיר חדש. ניסיתי, אבל שום דבר לא יצא. בשבוע האחרון, הם עדיין חיפשו שיר להשלים את האלבום. ואז סיידה גארט התקשרה אליי בשבת ואמרה: 'בוא נכתוב יחד שיר'. היא באה אליי וכתבנו את Man in The Mirror עוד באותו אחר הצהריים, רכונים מעל הפסנתר החשמלי שלי. סיידה נסעה למחרת להציג אותו לקווינסי בביתו, והוא עף עליו! וגם מייקל אהב אותו".
כשהוא נשאל מה הוא חושב על הפרשיות המזעזעות המיוחסות לג'קסון - הוא מתחמק. "לי ולמייקל היה חיבור יצירתי יוצא דופן. הוא אחד הזמרים הכי טובים, אם לא ה-הכי טוב, שעבדתי אתו".
קייטי פריקייטי פרי
קייטי פרי
(צילום: AP)
לבאלארד יש זיכרונות טובים גם מאלאניס מוריסט, איתה כתב את Jagged Little Pill, האלבום עטור ההצלחה והגראמי של הזמרת-יוצרת הקנדית, שחוגג עכשיו רבע מאה ליציאתו. "חברת ההפקה של אלאניס בקנדה בדיוק פיטרה אותה והיא הגיעה ללוס אנג'לס. לא הכרתי אף שיר שלה, והיא לא הכירה אף שיר שלי, אבל מצאנו אחד את השני כמו שני אנשים זרים שנועדו להיפגש, ואמרנו: 'יאללה, נכתוב קצת מוזיקה'. לא באמת כתבנו עבור הרדיו או עבור חברה, כל התהליך היה מושלם. פשוט ישבנו לבד בחדר וכתבנו, וזה היה משהו מאוד טהור".
אולם ההתחלה של הזמרת, לא הייתה כל כך פשוטה. "בהתחלה כולם נפנפו את אלאניס, אף אחד לא באמת הקשיב. כנראה שבטווח הרחוק זה היה דבר טוב, כי פשוט המשכנו לכתוב בשביל עצמנו. אני מאוד גאה באלבום הזה. בדצמבר האחרון עלה מחזמר בברודווי הנושא את שם האלבום, וההצלחה שלו מאששת את גדולתם של השירים האלה. העובדה שהם יכולים לחזור אחרי 25 שנה ועדיין לרגש את הקהל גורמת לי לגאווה עצומה".
חוץ ממוריסט, באלארד עבד עם לא מעט זמרות, מאנני לנוקס ועד פאולה עבדול. הוא גם אחראי להחתמה של קייטי פרי בחברה שלו. ״זה היה בגלל כישרון. היא הגיעה, ניגנה בגיטרה אקוסטית, שרה איזה שיר, וישר אמרתי: 'כן, אוקיי!'. אני מת על מה שקייטי עושה. היא ממש חכמה ויודעת מה היא עושה, והכל אצלה מגיע ממקום של אהבה. היא בן אדם מאוד מודרני, עם לב של פעם".
אף שהוא חלק מהתעשייה, לבאלארד יש השגות על המוזיקה ב-20 השנים האחרונות. "חלק ניכר מהמוזיקה הפופולרית נוצרת בידי מכונות, בוא נודה בזה. הבום-בום-בום הזה. כל הביטים מגיעים היום מהמחשב, ומתוכנתים בידי בני אדם - הם מושלמים ומדויקים מדי. אז היום אתה יכול להפיק אלבומים שנשמעים מושלם די מהר, אבל כבר אין כל כך קשר בינם לבין אנשים שמנגנים. רבים מהשירים נשמעים אותו דבר. חלקם הגדול אומנם נפלא, אבל עיקרה של המוזיקה כבר לא באנשים שמנגנים. בתור מוזיקאי אני מעריך אנשים שמבלים שנים באימונים כדי שיוכלו לנגן ברמה הכי גבוהה שיש ועם הרבה תשוקה".
לא פלא אם כך שבאלארד מעדיף להתמקד כעת בג'אז במקום בפופ. "אני חושב שג׳אז הוא המטאפורה המושלמת לאדם האינדיבידואל, למציאת האישיות הפרטית שלך כמוזיקאי וכמאזין. בג'אז יש התעלות שיכולה לשנות לך את החיים. הג'אז בהחלט שינה לי את החיים".