בהתחלה זה נראה כמו טקס יום זיכרון קלאסי: נרות, דגלים וחולצות לבנות. ברגע שאחרי, הטקס הופך לזר-מוכר. הקהל תוהה במה הוא צופה – אירוע ממלכתי? מופע אור-קולי? כשאחד השחקנים שולח זוג ידיים פרושות אל הקהל, ומניירה ווקאלית מפלחת את הבמה, הז'אנר מתבהר: הצופה המופתע-משועשע מבין כי לפניו טקס יום זיכרון, בגרסת המחזמר.
ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד", מאת עדינה חיימיס ועידו קולטון, שגם ביים - לוקחת את פולחן האבל הישראלי לשלב הבא. ההפקה, אחת משבע המשתתפות בתחרות של "פסטיבל עכו לתאטרון אחר" – עוסקת בפרה מקומית קדושה. את השחיטה בחרו היוצרים לערוך בשיטה המהנה ביותר: סאטירה.
בתיכון "עלומים" בעכו, טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה קיבל השנה תפנית. במקום רכזת השכבה (עירית בנדק) שהייתה האחראית במשך שנים ארוכות, שוכר מנהל בית הספר את שירותיו של אריק יעקובסון (עידו קולטון), דיווה תל-אביבית, עם עיניים להוליווד ופטיש לעלילות היהודים. חבורה של תלמידי י"ב נבחרת להופיע: בלב ההצגה עומד, בין היתר, המפגש של כל אחד מהם עם דרישות היום והמעמד. במקביל, המתח בין הבמאי לדמות החינוכית צובר תאוצה, והופך למאבק בין טקס של כומתות על ראשי התלמידים, לטקס גזירי נייר של יונת שלום על הקוליסות. הקהל מתלווה אל החזרה הגנרלית, ולבסוף אל האירוע עצמו, שם מגיע הטוויסט - הקהל זוכה לפיניש של שחיטה מצמררת, ולאסתי זקהיים שמביאה אותו.
כשהשכול הופך למופע והבכי לאקט שיווקי, תזמורת מנגנונים מניפולטיביים מנגנת באין מפריע. הסיבה ש"הקהל מתבקש לעמוד", היא הרבה יותר מקליפ מצחיק וארוך במיוחד – נעוצה בתהייה המבולבלת של תחילת ההצגה: כמה רחוק המופע הזה מהמציאות? הצופה מזהה אותו דווקא כקרוב: הוא מריח את המניפולציה, ונבוך מהפאתוס. זוהי גרסה מוקצנת של מציאות קרובה, וחיימיס וקולטון מרכיבים את ההזרה המושלמת.
מהרגע הראשון, הצופה נזרק אל ההכלאה המשונה, אך מוכרת, של פרפורמנס השכול. התלמידים מבצעים את "מי שחלם" בגרסת ריקוד הדגלים, הם אוסרים על קטיפת פרחי הגן בתנועות "לא, לא" סמי-ארוטיות, קוראים את "מגש הכסף" בפנטומימה ומתרגלים עצב בצפירה המדומה. למשימת הסחיטה הרגשית נרתמים שלל אביזרים: מדים שיזכירו לנו שהילדים האלה – יהיו בשנה הבאה חיילים, דובוני פרווה שינכיחו לנו שאלה שיהיו חיילים הם למעשה רק ילדים ושלל אקססוריז שיוודאו שנתרגש, שנתעצב, שנבכה והרבה.
אבל מעבר לעובדה שהסאטירה עובדת, היא גם באמת מצחיקה. ארבעה שחקנים-רקדנים-זמרים מפזזים על במה עם הכיתוב "יזכור", כיתוב שלמדנו להיעמד דום למולו והקהל צוחק. לפעמים ישנן הגזמות – הדיווה עולה אוקטבה וההומור יורד – אבל אלה רגעים שוליים. לא רק בנדק וקולטון בולטים. גם התלמידים, בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב – נותנים תצוגת משחק מרשימה. המפגש בין ילידי שנות ה-2000 ליום "הכי משמעותי בשנה" מולידה מושגים כמו "טיק-טוק יום הזיכרון". קלישאות מתרסקות אחת אחרי השנייה, וההומור הקליל מאזן את זה הכהה-שחור. ייתכן שהיוצרים יכלו לקצר - ההצגה נושקת לשעה וחצי, אבל – צופה חכם יישאר עד הסוף, וישמח על כך.
ההמרה של הפסטיבל לגרסה מקוונת בולטת בהצגה לחיוב: המצלמה מרחיבה את גבולות המופע ואף מוסיפה לווירטואוזיות. הצילום מצוין, ומאפשר לקהל לצלול לחוויית הצפייה מבלי להתעכב על הפשלות הטכניות הקבועות של הגרסאות המקוונות. ההשקעה של מנהלי הפסטיבל באדפטציה ובהתאמות השונות – בהחלט מורגשת.
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יחל היום (13.12) ויימשך עד יום שלישי (15.12). כמו "הקהל מתבקש לעמוד" גם שאר ההצגות בתחרות נוגעות באתוס הישראלי-ציוני: "הג'וינט הישראלי", מאת ערן טובול, מציג את גדולי המנהיגים של מדינת ישראל כצעירים תפרנים בתקופתנו. כשהם חוברים לבניית מודל כלכלי קיבוצי – המצב מסתבך; היצירה "פינטה" של היוצרת והבמאית רוני טוביאס גדעון, בוחנת דמויות מוכרות שיצאו למסע, בעזרת טקסט, תנועה, דימוי ואור.
בהצגה "1948" מאת אפרת שטינלאוף, מורי היסטוריה מוזמנים להשתלמות העוסקת באירועי קום המדינה ובשאלה כיצד ללמד אותם; "אלאים الأيام Alayam" של אלעד משה, הוא אירוע דיגיטלי העוסק בנזילותה של הזהות בחברה רב תרבותית. ב"על אדמה מוזרת" של סיון שלצר, הקהל נכנס לחלל מוזיאלי בו מוצגת תערוכה היסטורית שמתעדת מבצע עקירות עצים מאסיבי שהתרחש בארץ בשנת 2042; לניב שיינפלד ואורן לאור היו תוכניות להרים מופע שהוא שילוב של מחול, New Wave וטקסטים מתוך מניפסטים – אבל עד שנשוב לתאטרון, הם מציעים מפגש דמיון דיגיטלי: ”מדמיינים Art Attack".
