השנים האחרונות היו גדושות בפעילות, יצירתיות ותזזיתיות עבור בני הזוג ברק ומישל אובמה. נכון, הם כבר לא דרים בבית הלבן וכובד המשקל של משברים פוליטיים בינלאומיים אינם נתונים לאחריותו של הנשיא לשעבר, אבל מאז ייסדו את חברת ההפקות שלהם Higher Ground יש להם עניינים אחרים לטפל בהם, כמו למשל ההתקשרות שלהם עם נטפליקס, שלה הם מספקים תוכן. החוזה עם ענקית הסטרימינג כולל בוודאי סעיפים של בלעדיות בנוגע לנוכחות הקולנועית והטלוויזיונית של אובמה, אבל המורשת שלו היא חלק חשוב ויוצא דופן מההיסטוריה של ארצות הברית והיא זו שנחגגת במיני-סדרה התיעודית "אובמה: איחוד מושלם יותר" ( Obama: In Pursuit of a More Perfect Union) שהופקה דווקא על ידי HBO, הרשת המתחרה של נטפליקס.
הסדרה המרתקת, שמונה שלושה פרקים ארוכים - יותר משעה וחצי כל אחד - עולה לשידור היום (ה', ב-yes דוקו, HOT8 וסלקום tv) לרגל יום הולדתו ה-60 של אובמה שחל השבוע, אולם המסיבה הנפלאה הזאת מתחוללת שלא בנוכחותו. הוא לא התראיין ליוצר פיטר קונהארד, אולם רוחו של מושא הסדרה שורה עליה גם ללא שיתוף הפעולה המתבקש, הכריזמה שלו מניעה אותה. עד כדי כך שלא ברור אם זוהי ההפקה והעבודה היצירתית של הבמאי שהופכת אותה לכל כך מעניינת ומעמיקה, או שזוהי פשוט דמותו המורכבת, יוצאת הדופן והסוחפת של הנשיא לשעבר שטוענת אותה באנרגיות הללו, החיוביות והשליליות כאחד. במהלך הצפייה, מרגיש לעיתים כי זה די והותר לראות את אובמה, לשמוע אותו מדבר ולהפנים את ה"אני מאמין" שלו כדי להיזכר בו ובכהונה של המנהיג מלא ההשראה, ובמורשתו. זו שדונלד טראמפ ניסה כל כך למחוק מזיכרוננו במידה רבה של הצלחה בחמש השנים האחרונות.
על אף העובדה שאובמה לא נגיש לראיונות מול המצלמה של קונהארד, לרשות הבמאי עמדו שעות של חומרים מארכיוני ערוצי החדשות הארציות והמקומיות. ככה זה כשמושא הסיקור שלך קשר את גורלו בשירות הציבור ונאבק לשינוי המציאות מגיל צעיר. ואכן, הסדרה כוללת קטעי וידאו ותמונות סטילס של אובמה מילדותו בהוואי, לימודיו בהרווארד, פעילותו הציבורית בשיקגו והזינוק שלו לוושינגטון מגבעת הקפיטול ועד לבית הלבן. קונהארד, צאצא למשפחת היסטוריונים בעלי זיקה מיוחדת לאברהם לינקולן, יודע את העבודה מיצירות הדוקו הקודמות שלו על נשיאי ארצות הברית, והוא כורך היטב את הביוגרפיה בשלושת הפרקים. זוהי ביוגרפיה יוצאת דופן שאינה אופיינית כלל וכלל לקודמיו בתפקיד, אולם הבמאי בכל זאת מצליח לפצח אותה. הוא יוצא לדרך עם הפרק הראשון המוקדש לחייו הצעירים של ברק חוסיין, ממשיך עם הפרק השני שמלווה אותו כתגלית מרעישה בחיים הציבוריים של מדינת אילינוי, ונחתם בפרק השלישי המסכם את שתי כהונותיו כנשיא שהביאו תקווה, וגם אכזבה, לנוף הפוליטי של בירת ארצות הברית.
שלושת הפרקים תורמים פיסות מידע נחוצות ליצירת הדיוקן המורכב של אובמה, ואף יותר מכך - למורכבות של החברה האמריקנית שנדרשה להסתגל למנהיג שלה, ולרוחות השינוי שהביא עימו לשיח הציבורי, הפוליטי ואפילו התרבותי. כך למשל, שאלות גזע עולות שוב ושוב כתגובה לשורשיו של אובמה - בנם המשותף של אינטלקטואל שחור מקניה ואישה לבנה מקנזס, אשר גדל והתחנך בהוואי, בילה חלק משמעותי מילדותו באינדונזיה (אחרי גירושי הוריו), נקשר במידווסט ואתגר כל פעם מחדש את התפיסות המסורתיות והדעות הקדומות של אזרחים רבים בנוגע למה שזה אומר להיות אפריקני-אמריקני, או פשוט מה זה אומר להיות אמריקני. הסדרה כולה בעצם חוקרת את התשתית הרעיונית מאחורי ייסודה של ארצות הברית דרך ההצלחה של אובמה והקריירה הפוליטית שלו, בעודו חותר למימוש השאיפה לאיחוד מושלם יותר - היעד האוטופי שהוצב כמטרה לניסוי האמריקני, שנכשל כל כך הרבה פעמים.
אפשר להפיק המון ידע, כמו גם הנאה, מצפייה בסדרה. הרקע המשפחתי שופע הגיוון, החיים הצעירים הסוערים כסטודנט לוחמני נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה או נגד אפליית שחורים בארצו שלו, כפעיל חברתי ואפילו כשחקן כדורסל. הכריזמה שלו ממגנטת וחורכת את המסך בכל רגע נתון. אובמה הוא באמת סופרסטאר, גם אם בתחילת הקריירה הפוליטית שלו הוא נתפס כהבלחה זניחה של רגע, במיוחד אחרי ההפסד לבובי ראש בפריימריז לקונגרס כנציג מדינת אילינוי. התפנית המפתיעה שהביאה לו חשיפה לאומית ראשונית, ואחריה גם מועמדות לנשיאות, הגיעה רק ב-2004 - אחרי בחירתו כסנאטור והתגייסותו לקמפיין הנשיאותי של ג'ון קרי. ארבע שנים לאחר מכן הוא כבר התמודד על הנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית וניצח בגדול, למרות לא מעט משברים, כמו השמועות על היותו ערבי מוסלמי או קרבתו למטיף השנוי במחלוקת ג'רמייה רייט.
קשה להתעלם מהמסלול המטאורי של אובמה להצלחה כשצופים בו בריאיונות טלוויזיונים לאורך השנים, ובעיקר בנאומים מלאי ההשראה שלו בנוגע לנושאים כואבים על סדר היום הציבורי - סוגיות של אפליית שחורים, אלימות משטרתית ומגיפת הנשק החם. מה שבולט יותר מכל בתפיסת העולם של אובמה אלה ההיגיון, המתינות והפרגמטיזם. אפשר להיות מעריץ שלו, וכמובן גם להתנגד ולשנוא אותו, אולם הרגשנות וההתלהמות היא עניין של תגובת הקהל. לא שלו. לא רק בגלל מי שהוא והמוצא המשפחתי והמעמדי המורכב שלו, אובמה הוא התגלמות החלום האמריקני שעל פניו מתייחס לבני אדם כאינדיווידואלים ללא אבחנה בנוגע לצבע עור, גזע או מין. והוא נטל על עצמו להיות אותו מודל לחיקוי כנשיא עם הגישה המעשית, המכילה והמבינה שלו - אפילו את אלו המאמינים בעליונות לבנה, כפי שהוא עצמו ניתח בנאום לא שגרתי בקור הרוח האמפתי שלו במהלך קמפיין הבחירות ב-2004.
כמובן שרבים בקרב הימין האמריקני התנגדו לאובמה ולמסרים הליברלים שהוא הביא איתו לבית הלבן, מתונים ומעשיים ככל שיהיו. נשיא אפריקני-אמריקני הוא לא תרחיש מתקבל על דעתם של גלוחי ראש מהמידווסט, או רדנקים מטקסס שחוששים שגנבו להם את המדינה. אבל הדיון המעמיק והמרתק יותר שעולה בסדרה הוא מערכת היחסים השברירית של אובמה עם הנהגת הקהילה השחורה בארצות הברית ובתנועת השמאל הפרוגרסיבית שאיתה. מנהיגים אפריקנים-אמריקנים ותיקים וזועמים כמו אל שרפטון, קורנל ווסט ומייקל אריק דייסון התייחסו אליו בחשדנות רבה. הוא לא היה שחור מספיק עבורם, ממש כפי שהוא היה שחור מדי עבור מתנגדיו בימין. הוא לא היה נוקב מספיק, לא אידיאולוגי מספיק לטעמם. הם רצו מהפכה, הוא עשה את השינוי בצעדים קטנים ומדודים. לא המצפן המצפוני הוביל אותו, אלא זה של הריאל-פוליטיק, ואיתו הוא השיג המון. לא מספיק, כפי שהוא עצמו מודה בצניעות מפתיעה, אך הוא שינה את חייהם של רבים בחברה האמריקנית, שהפכה בזמנו לקצת יותר מאוחדת אל מול פוליטיקת הזהויות. אין מי שאיתגר אותה יותר מאובמה.
בסיכומה של כהונה, ועל פי טיעוני סיכום של קונהארד בסדרה הזורמת, המהנה והממצה שיצר, אובמה הוא כנראה הנשיא הקרוב ביותר שהיה למימוש הדמוקרטיה האמריקנית, השואפת לאיחוד כמעט מושלם בין הפרטים על בסיס אינדיווידואלי. הוא סימל זאת מעצם קיומו, ובמדיניות המתונה שלו. ואז הגיע טראמפ והזכיר כי אחווה, שיוויון וגיוון הם אולי רעיונות נשגבים שאפשר לחלום עליהם, אבל פחות אפקטיביים לצורך צבירת כוח פוליטי בשטח. פילוג, שיסוי, וגזענות הם הכוחות המניעים את ההמונים הנלחמים על הזהות התרבותית, האתנית והמגדרית שלהם מימין ומשמאל ומסתערים על השיח. אוונגליסטים מצד אחד, פרוגרסיבים מצד אחד. כל אחד עם האינטרסים שלו והאידיאולוגיות שלו. ממש כמו בישראל, או כל דמוקרטיה אחרת. כולם נלחמים על פי קווי מתאר של שחור ולבן. דווקא אובמה המגניב והקול מזכיר לכולנו שהמציאות דווקא אפורה.
